הסופר וראש ממשלת בריטניה במאה ה־19 בנג׳מין ד׳יזראלי אמר פעם: ״אחד הסודות להצלחה בחיים הוא להיות מוכן לתפוס את ההזדמנות כשהיא באה אליך". מרדכי גור ז״ל, הרמטכ׳׳ל העשירי של צה״ל - שהתאבד ביריית אקדח לפני 20 שנה (16.7.1995) במרפסת ביתו בשכונת אפקה בתל אביב משום שסבל ממחלה קשה - יישם, כמעט במלואה, את עצתו של ד׳יזראלי. למה ״כמעט״? הנה סיפורו של מפקד חטיבה 55 במלחמת ששת הימים, מפקד הצבא עשור לאחר מכן והאיש שהצליח להוציא מכליו את האלוף ישראל טל, עד כדי כך שיש אנשים הנשבעים ששמעו את טליק אומר כי הוא מתכנן להתנקש בחייו ברחבת הכנסת. מוטה גור - על הצלחותיו וכישלונותיו, מעלותיו וחסרונותיו.

מסלול הקריירה של גור תוכנן בקפידה, בדרכו לתפוס את ההזדמנות בציציות ראשה: תוכניתו הייתה להיות רמטכ"ל, בדרך לראשות הממשלה. רמטכ"ל הוא היה. ראש ממשלה - היה לו סיכוי להיות, אלמלא דעך ממחלת סרטן העצמות, כשבאה ההזדמנות: לפי חברו שהיה קמ"ן שלו במלחמת ששת הימים בירושלים, אלוף משנה בדימוס אריק אכמון, ״כשיצחק רבין ניצח בבחירות 1992, רבין הבין שיתקשה למלא גם את תפקיד ראש הממשלה וגם את תפקיד שר הביטחון. הוא ביקש להפקיד את משרד הביטחון בידי אדם שסמך עליו במאה אחוז. המועמד היחיד שלו היה מוטה. אלא שמוטה היה אז כבר חולה, אף שהדבר נשמר בסוד כמוס״.

כשרבין לבסוף הציע, דחה מוטה את ההצעה. שלושה חודשים לאחר מכן נרצח רבין. לולא היה מוטה חולה ולו היה ממלא אז את תפקיד שר הביטחון, היו לו סיכוי לא רע להיות ראש ממשלה ולהשלים מהלך חיים מדהים - אם לא מיד אחרי הרצח אז אחרי נפילת ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו. אבל הגורל רצה אחרת.

מפקד ומחנך

בהיותו נער התנדב גור לארגון ההגנה והדריך בקורס מפקדי כיתות בגדנ"ע בקיבוץ גבעת ברנר. אכמון היה אחד החניכים: ״מוטה היה מדריך קפ"פ (קרב פנים אל פנים) מעולה וכולם העריצו אותו", הוא מעיד. לאחר שמוטה סיים ברחובות לימודי תיכון בהצטיינות הוא דחה הצעה להמשיך ללמוד והתנדב בגיל 17 לפלמ״ח. במלחמת העצמאות לחם בנגב ובסיני, בפלוגת פשיטה של גדוד 9.

התנדבותו לפלמ"ח הייתה אחד המהלכים המוצלחים שעשה, שכן בחטיבה המגויסת של ארגון ההגנה הוכשר הקאדר של יורשי המייסדים: יגאל אלון, משה דיין, יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, רפאל איתן ועוד. אנשים שהשתייכו לחבורה הזאת לא נזקקו לפרוטקציה. דרכם הייתה סלולה מעצם השתייכותם לצמרת הביטחונית והפוליטית של המדינה.

לאחר שהוקם הנח"ל כתחליף לפלמ"ח עבר מוטה לחיל ופיקד על פלוגה בגדוד כנרת 902, שמחלקותיו עבדו בקיבוצים בעמק הירדן והתאמנו בפוריה. רס"ן בדימוס צבי אבירם פיקד על אחת המחלקות כסמל בפלוגה של גור: ״מוטה היה מפקד כריזמטי. החיילים והמפקדים העריצו אותו. היה לו ביטחון עצמי אדיר. בישיבות סגל היה חוזר שוב ושוב על ביטחונו שהוא יהיה רמטכ״ל״.

"היה מדריך קפ"פ מעולה וכולם העריצו אותו". גור (מימין) בשנת 1948

כבר בהיותו בן 22 הבין מוטה שבשביל להיות רמטכ"ל לא די לרוץ על הגבעות ולכבוש יעדים מבוצרים, אלא יש לפתח כושר הפשטה כדי לעשות אינטלקטואליזציות של סיטואציות. הוא עבר מגדוד 902 לגדוד 910 בירושלים ולמד באוניברסיטה העברית בחוגים למזרח התיכון ומדעי המדינה, במקביל לשירותו הצבאי כמפקד קורס טירונים של הנח״ל.

ב-1954 הצטרף כמפקד פלוגה לגדוד 890, שעליו פיקד אריק שרון, ומצא עצמו בחבורה האיכותית ביותר בתולדות צה"ל: המג"ד שרון, לימים אלוף, שר ביטחון וראש ממשלה, שעליו אמר בן־גוריון שהיה מפקד השדה הטוב ביותר בתולדות צה״ל; הסמג״ד אהרון דוידי, אבי תורת הלחימה של הצנחנים והמפקד הקרבי הבולט ביותר בתקופת פעולות התגמול של שנות ה-50 (אי אפשר לחשוב על מהפכת ה-101 והצנחנים בשנות ה־50 ללא דוידי); מפקדי הפלוגות: מאיר הר ציון - הדמות המיתולוגית ביותר בתולדות צה״ל, שלמה באום - הפילוסוף של מהפכת ה-101, סעדיה אלקיים (סופפו) - ממשחררי צפת במלחמת העצמאות שנהרג בפשיטת עזה שפתחה את תקופת פעולות התגמול, רפאל איתן (רפול), שנחשב למפקד הקרבי האמיץ ביותר בתולדות צה״ל ולימים רמטכ״ל וסגן ראש ממשלה, דני מט - גיבור גוש עציון במלחמת העצמאות, ולימים אלוף.

אלוף בדימוס אורי שמחוני, שהתגייס ב-1954 לפלוגה א' של סופפו, העריך: ״המפקדים בגדוד 890 היו אז מענט-שים (אנשים) בעלי אופי חזק, אישיות דומיננטית, עצמאיים בהחלטות ובהתנהגות ושונים זה מזה. אנשים שאתה הולך אחריהם במלחמה".

מוטה קיבל את פיקוד פלוגה ד' במחזור מאי 1954. תא״ל בדימוס צורי שגיא-שנקין נזכר: ״מוטה קיבל פלוגה בינונית מינוס ועשה אותה פלוגה טובה. הוא היה מ״פ מצוין״. נתן מלינוב היה סמל בפלוגה: ״מוטה הנהיג פיקוד מחנך. כחייל, הכרתי את המנהיגות של דוידי שעלה על כולם, גם על אריק. מוטה התחרה בדוידי. היה עושה לנו ערב עיתונות: קורא מאמר מעיתון ׳הארץ׳, ומסביר כדי שלאנשים יהיה מושג באיזו מדינה הם חיים. הוא קרן סימפתיה. חיילים אהבו אותו. הוא יצר אווירה אבהית, חברית. תמיד הייתה לו אוזן קשבת. למוטה היו פחדים בצניחה. הוא לא היה אמיץ כמו דוידי או רפול ולא סייר כמו מאיר הר ציון. במסעות לא הוא הוביל את הפלוגה אלא סיירים שהצמיד אליו״.

עיטור בע״מ

בסוף אוגוסט 1955 קיבל גור את ההזדמנות הראשונה של חייו: הוא פיקד על המשימה העיקרית במבצע אלקיים -כיבוש בניין משטרת חאן יונס ופיצוצו. הכתובת שעל הקיר נרשמה עוד לפני שהחל המבצע - הוא נדחה מ-30 ל־31 באוגוסט עקב ליקויים לוגיסטיים, ששבו ופקדו את גור גם בחלוף 11 שנה, במלחמת ששת הימים בירושלים.

בספרו ״פלוגה ד'״ כתב גור: ״סיכום פעולת הגמול בחאן יונס היה חיובי לצה״ל כמעט מכל הבחינות, לגדוד ובייחוד לפלוגה ד' שלנו". פה גילה מוטה את כישרונו הגדול להוציא מתוק מעז ולהפוך תפקוד לקוי להצלחה. אחרי המבצע העניק לו הרמטכ״ל משה דיין ציון לשבח, שהפך ברבות השנים לעיטור העוז על ש״תוך כדי קרב גילה יוזמה לשינוי תוכנית ההסתערות. למרות פציעתו פעל בגבורה ובאומץ לב תוך חירוף נפש״.

האמת הייתה קצת אחרת: מוטה שינה את תוכנית ההתקפה בעקבות טעותו של נהג הזחל״ם שלו, שנבהל והתבלבל, ומוטה לא הצליח להשתלט עליו. הזחל״ם פרץ את גדרות מתחם המשטרה והגיע סמוך לכניסה. מוטה לא הודיע על השינוי למפקדי המשנה. דומה שהוא היה לכאורה בהלם, וניסה לפרוץ ראשון למשטרה ואכן סיכן בכך את חייו, אך רק נפצע. את הפיקוד על כיבוש המשטרה ועל פיצוצה נטל סגן מפקד הגדוד אהרון דוידי.

מתחקיר מוקלט שערכתי עם מפקדים ולוחמים אחדים (עמנואל כהן, אריה שפירא, נדב נוימן ובני קידר) עולה כי מוטה וגם מפקד המחלקה משה סטמפל נפצעו בתחילת הקרב, התפנו ולא עלה בידם לתרום לטיהור בסיס המשטרה, שבו התחולל הקרב העיקרי. עוד עלתה אפשרות שהם נפצעו מאש כוחותינו, שלא ידעו על השינוי ועל הסתערותו של מוטה. גם משה סטמפל, אגב, קיבל את עיטור העוז.

ניתוח מדוקדק של המבצע מלמד שהראויים לצל״ש היו אהרון דוידי, שבאותה שנה קיבל צל״ש על תפקודו בפעולת עזה; קצין החבלה, ירמי ברדנוב; וסמל המחלקה של סטמפל, נדב נוימן. פרשה זאת מלמדת לא רק על יכולתו המונומנטלית של מוטה, בדומה לאהוד ברק, להפוך תפקוד לקוי להצלחות מזהירות (ברק - בסולטן יעקב, צאלים ב, פרשת מדחת יוסף בקבר יוסף וחמשת הצל״שים), אלא גם שוברת את המיתוס שבגדוד 890 בשנות ה־50, בימי אריק שרון, חשפו הלוחמים את כל הליקויים והפיקו את כל הלקחים. היא מלמדת גם על משה דיין, שהעניק עיטורי שווא, המאפיינים את צה״ל מראשיתו ונידונים בימים אלה בהצגה ״אח יקר״ בתיאטרון הקאמרי.

קלקול בקלקיליה

לגור, שכנראה טרם החלים מהפציעה בחאן יונס, לא היה תפקיד במבצע הגדול עלה זית, שבו פשטו הצנחנים עם פלוגה מגבעתי על מוצבי הסורים ממזרח לכנרת בלילה של 11־12 בדצמבר 1955. אבל למרבה הפלא, לאחר שראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון הורה לרמטכ״ל משה דיין לעזוב את חפ״ק המבצע בעמק הירדן, לעלות לירושלים ולמסור לו דיווח, דיין נטל איתו את מפקד המבצע אריק שרון ואת מוטה גור. סביר להניח שדיין ושרון ביקשו להשתמש בכישוריו הרטוריים המרשימים של מוטה מול בן־גוריון - שלא קנה כנראה את התרגיל והגיב: ״הפעולה יותר מדי טובה!״. שוב הזדמנות, שחיברה את מוטה לדיין, לצמרת צה״ל ולפוליטיקה של ה״ישראבלוף״, אף שהיה בסך הכל מפקד פלוגה.

התוצאה המוצלחת, מבחינתו של מוטה, לא איחרה לבוא: לאחר שלושה חודשים, באפריל 1956, מינו אותו דיין ושרון למפקד גדוד הנח״ל המוצנח, שהוקם במסגרת יחידת הצנחנים 202 שעליה פיקד שרון. עד אז מוטה לא היה סמג״ד ולא מילא שום תפקיד מטה. אחרי המבצע הגדול בחאן יונס, היחיד שעליו פיקד - וחרף העובדה שיצא ממנו עם צל״ש - היו אמורים מפקדיו לפקח עליו, כמפקד אחד משני גדודי העילית של צה״ל באותם ימים. שוב כתובת על הקיר, לא רק לגבי השלושה, אלא לגבי צה״ל כולו, עד היום.

מוטה גור (משמאל) עם אריק שרון (שלישי מימין). צילום: במחנה

מי שאינו קורא את הכתובת על הקיר - אוכל אותה. 20 יום לפני מבצע קדש, ב-10 באוקטובר 1956, ביצעו הצנחנים פעולת גמול נגד משטרת קלקיליה. הגדוד של מוטה קיבל את המשימה העיקרית - לכבוש ולפוצץ את בניין המשטרה. באותה פעולה הסתבכה סיירת הצנחנים, בפיקודו של יהודה רשף, שחסמה את הדרך בין הכפר עזון לקלקיליה, כדי למנוע הגעת תגבורת ירדנית. לדברי אריק, הוא פקד על מוטה לשלוח כוח לחלץ את הסיירת. מוטה סירב ואריק נאלץ לשלוח, באיגוף גדול, כוח של גבעתי בפיקוד סגנו יצחק חופי. לבסוף, כוח גבעתי חילץ את הסיירת. 18 לוחמים נפלו במבצע ו־68 נפצעו. סביר להניח כי אריק היה סוגר חשבון עם מוטה, מסלק אותו מהצנחנים וקוטע את מרוצו לצמרת, או שמוטה היה מסלק את אריק, כפי שאכן אירע בעימות הגדול הבא, אבל הצנחנים נכנסו להכנות מואצות למבצע קדש ועשיית החשבונות נדחתה, לא להרבה זמן.

גשר אריק

תפקיד הצנחנים בקונספירציה הצרפתית-בריטית-ישראלית של מבצע קדש (מלחמת סיני) היה אסטרטגי ללא לחימה: לצנוח בפתח המערבי של מצר המיתלה, 40 ק״מ מתעלת סואץ, ובכך להעניק עילה לצרפתים ולאנגלים להתערב כדי למנוע את התפשטות המערכה, כביכול, לתעלת סואץ ולסגירתה לשיט בינלאומי שכה היה חיוני באותם ימים.

המטרה העיקרית של מקבלי ההחלטות בבריטניה ובצרפת הייתה לבטל את הלאמת התעלה ולהשתלט עליה מחדש. בגלל מחדלים מודיעיניים של צה״ל צנח גדוד 890 של רפול בשעות בין ערביים של 29 באוקטובר 1956, בניגוד לתוכנית, בשטח מישורי סמוך למצבת פרקר, ממזרח למצר, במרחק של כ-80 ק"מ מן התעלה. בכך נחלשה מאוד העילה האסטרטגית להתערבות אנגלו-צרפתית.

למחרת שיגרו המצרים שני גדודים למיתלה, שחלקם התמקם בכוכים שבכניסה המזרחית למצר. טייסי חיל האוויר של ישראל הבחינו בכלי הרכב של המצרים בפתח המערבי של המיתלה, פגעו בהם ודיווחו כי השמידו את כל הכוח. בפועל הם לא הרגו אף חייל מצרי. התפארות שווא זאת של הטייסים הייתה אחד מגורמי האסון שעמד להתרחש. במקביל שלח רפול למיתלה סיור, בפיקוד עובד לדז׳ינסקי, שדיווח כי הבחין במצרים במיתלה. כנראה רפול לא דיווח על כך לאריק.

אחרי 24 שעות התחבר אריק לרפול עם יתר יחידות החטיבה (אז היא כונתה רשמית יחידה 202 כדי שאריק לא ייחשב מח"ט) לרבות גדוד הנח"ל המוצנח 88 של מוטה. שרון חשש כי טנקים מצריים עלולים לסגת מגבול ישראל דרך המיתלה ולדרוס את חטיבתו, שלא היה לה נשק ללחימה בטנקים. הוא ביקש אישור להיערך על הגבעות שבמצר. האישור לא ניתן. הוא התעקש וביקש שוב ושוב. דיין שיגר אליו במטוס את מקורבו, ראש מטה פיקוד הדרום סגן אלוף רחבעם זאבי (גנדי), שאישר לאריק סיור למיתלה. אריק ביקש לשלוח לשם את רפול. מוטה, שחשב כי הסיור יגיע לתעלת סואץ, התחנן שתוטל עליו המשימה - כדי לזכות בתהילה.

גור סיפר: ״הגיעונו שמועות על הצלחותיו של צה״ל בחזיתות אחרות במדבר סיני, אך אנחנו עברנו עד כה מסע מפרך במדבר, ללא קרבות ממשיים. החלטתי שעם אור ייצא גדודי מערבה ויהי מה". אריק נענה והזהיר את מוטה שלא יסתבך. לסיור הצטרפו כטרמפיסטים הסמח"ט, יצחק חופי (חקה); אהרון דוידי; סיירת הצנחנים בפיקוד מיכה קפוסטא; ויחידת מרגמות כבדות.

בראש הטור נעו שני זחל"מים, בפיקוד מפקד מחלקה, אריק כספי בראש ויגאל מינצר אחריו. אחריהם, במרחק 200 מטר, נע מוטה ואחריו כל הכוח. כשהגיעו סמוך לפתח המצר הורה מוטה לכספי להתקדם, מבלי שכוחו פרש תצפית ואבטחה על הגבעות הדרומיות והצפוניות, מחדל שמפקד כיתה ראוי לא היה עושה (בדומה לתפקודו הלקוי של מג"ד עירא אפרון בפרשת סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה).

כרת ברית עם מוטה. משה דיין עם חיילי צה"ל במבצע קדש. צילום: פאול גולדמן

כספי דיווח למוטה כי הבחין באנשים על הגבעות. מוטה הורה לו להתקדם. כספי דיווח כי שמע יריות, ומוטה שוב הורה לו להתקדם. ואז נקלעו שני הזחל"מים הראשונים למלכודת. נפתחה עליהם אש עזה. מי שלא נפגע קפץ מהזחל"ם ומצא מסתור מאחורי סלעים. הם קראו במכשיר הקשר לעזרה. מוטה לא עצר להערכת מצב ולא ניסה לאתר את מיקומם של המצרים אלא משך אחריו מיד את הטור והכניס את גדודו למלכודת. דוידי עצר את כניסת הסיירת ואת פלוגת קורס מ"כים-נח"ל והחל לנהל את הקרב, כפי שנהג גם בפעולת עזה וגם בחאן יונס.

בתוך המצר תפס מוטה מחסה מוסתר מאש המצרים, אך את הקשר שלו דן שליט שלח אל הנקודה הגבוהה יותר להזעיק עזרה מדוידי. בשחזור הקרב שביצעתי אחרי מלחמת ששת הימים עם דן שליט, מיכה קפוסטא ואחרים, התברר שמהנקודה שממנה התקשר דן שליט לדוידי היה אפשר לצפות במצרים בתוך הכוכים ולקרוא את תמונת הקרב. מוטה לא עשה זאת. הסיירת של קפוסטא שנשלחה לחלץ אותו ספגה נפגעים רבים.

כשהחליט דוידי שלא להתחשב בקריאות העזרה של מוטה הוא החזיר את הסיירת מהגבעות וחיכה ללילה. אז שלח שני צוותים בפיקודם של לוי חופש ועובד לדז'ינסקי. הם חיסלו את המצרים בקרב פנים אל פנים. לצנחנים היו בקרב 40 הרוגים ו־120 פצועים, שפינו שמונה מטוסי דקוטה שנחתו באופן מאולתר ומסוכן, ללא שדה תעופה או מנחת ראוי. ללא הפינוי האווירי ההרואי ודאי היו הרבה יותר הרוגים.

במשך כל הקרב, שעליו פיקד דוידי, נותר אריק מאחור ב"מצבת פרקר", ארגן פינוי מחסומים נגד טנקים שלא הגיעו ואחר כך ארגן את הנחתת הדקוטות. אחרי הקרב ביקשו הרמטכ"ל דיין והמג"ד מוטה להסיר מעליהם את האחריות ואת האשמה. דיין האשים את אריק בכך ששלח למיתלה את מוטה בניגוד לפקודה - אשמה שקרית שדבקה באריק עד מותו וחזרה ועלתה נגדו במשך שנים. מוטה גייס את דוידי, את חקה, את רפול ואת דני מט. ארבעת פקודיו הבכירים של אריק האשימו אותו בפחדנות כשלא מיהר למיתלה ליטול את הפיקוד על הקרב.

ברית זאת בין דיין למוטה נגד אריק הכניסה את אריק למקרר למשך שנים ארוכות והועילה עד מאוד למוטה בדרכו לצמרת. ב-1957 סיים אריק את הפיקוד על הצנחנים, מנחם אבירם החליף אותו, ומוטה מונה לסמח"ט. האופן שבו תמרן מוטה את אריק החוצה מעורר התפעלות.

פו״ם טראח

בין 1961 ל-1963 פיקד מוטה על חטיבת גולני. לפי צורי שגיא-שנקין, ״בדומה לפלוגה ד' לקח מוטה חטיבה גרועה והפך את גולני לחטיבה טובה". אלא שגם כאן לא הכל עבר חלק: בלילה של 16־17 במרץ 1962 פיקד מוטה על מבצע נוקייב נגד כפרים ומוצבים סוריים ברמת הגולן. במבצע נהרגו שבעה חיילים והופקרו לכאורה בשטח זחל"מים, ובחילוץ הכוח סייעו חברי הקיבוצים עין גב, האון ותל קציר. כדי להסתיר את מה שנחשב בעיני רבים לכישלון הוענקו 13 צל"שים. הקרב מעורר המחלוקת, שהצטרף לאירועים בחאן יונס, בקלקיליה ובמיתלה, לא עצר את המרוץ לצמרת של מוטה. ב-1965 הוא מונה למפקד המכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) של צה"ל, שבה מוכשרים מפקדי גדודים.

אחד החניכים בפו"ם היה רס"ן עמוס נאמן, שבמיתלה היה מפקד כיתה בגדוד של רפול. לפי נאמן, לקראת סוף הקורס הוא נמנה עם צוות החניכים שחקר את קרב המיתלה. ממצאי המחקר הוצגו בנוכחות מפקד המכללה. בתורו, שאל נאמן את מוטה ״למה לא עלית על הגבעה שלידך והסתכלת במשקפת לעבר המצר? כך יכולת לראות מאיפה יורים המצרים, לפרוש סוללת מרגמות שהייתה ברשותך, להפגיז את המצרים ולא להכניס את הגדוד שלך למלכודת. כך היה נוהג כל מפקד כיתה". מוטה עזב בזעם את הדיון.

גרם לגור לעזוב בזעם. סא"ל בדימוס עמוס נאמן

בסיום הקורס קיבל נאמן את הציון "ב' מינוס", על אף שהממוצע שלו היה "ב'". לשאלתו לפשר הדבר במעמד מתן הציונים השיב מוטה, לדברי נאמן: ״זאת אזהרה לך על שאתה מרשה לעצמך לומר למפקדיך דברים שחניכים לא מרשים לעצמם". כשהיה רמטכ"ל זרק מוטה את עמוס נאמן מצה"ל, אף כי האחרון התחנן להמשיך לשרת.

כך או כך, ההזדמנות ממש רדפה אחרי מוטה והוא החזיק בה חזק. ב-1966 הוא קיבל את הפיקוד על חטיבת מילואים של הצנחנים 55. חטיבה זאת השתתפה במערכה לשחרור ירושלים, ומוטה סיים את המלחמה כמשחרר עיר הקודש. על כך, ועל תקופתו כמפקד צה״ל, בשבוע הבא. 

בשישי הבא - הפרק השני והאחרון: מהסיפור שלא סופר על שחרור ירושלים ועד הקדנציה כרמטכ״ל