אבן בוחן: איך מתמודדים עם טרור האבנים בשטחים?

אתה פוחד כי אתה לא רואה מי זורק, אתה מסתכל טוב מסביב ואתה פוחד. ממש פוחד. הם ממטירים עליך בלוקים ואבנים ומקררים ישנים. מי שלא חווה את זה לא מבין, אתה אומר לע-צמך - עוד רגע הייתי מת״.

לפני שבועיים ירה אל״מ ישראל שומר, מפקד החטיבה המ-רחבית בנימין, בנער פלסטיני שהשליך על הרכב הצבאי אב¬נים ליד הכפר א־ראם מדרום לרמאללה. הנער בן ה־17, האני אל־קוסבה, מת מפצעיו בבית החולים ברמאללה. בצבא טענו שהכוח חש בסכנת חיים. הפלסטינים טענו מנגד שהצעיר מת מקליעים שחדרו לפלג גופו העליון והוא נורה בגבו. המשטרה הצבאית פתחה בחקירה.
 

חמישה אלופי פיקוד מרכז לשעבר - אורי אור (בין 81׳ ל־83׳), דני יתום(ביך91׳ ל־93׳ וב־94׳ היה ממלא מקומו של האלוף נחמיה תמרי שנהרג בהתרסקות מטוס), עוזי דיין(בין 96׳ ל־98׳), גדי שמני(בין 2007 ל־2009) ואבי מזרחי(2009 ל־2012) - מכירים מקרוב את הסוגיה שלמעשה לא מרפה מסוף שנות ה־80 של האינתיפאדה הראשונה. כל החמישה עברו אירועים דומים, ״תמיד נכנסים ללחץ במקרים כאלה״, מסביר יתום.
 

לחלקם היו תשובות יצירתיות לעניין, החל מפתרונות טכנו-לוגיים מפתיעים ועד ציוד חיילי צה״ל ברוגטקות, כדי שיוכלו להשיב בירי של אבנים על מיידי האבנים. ״רוגטקות כאלה לא עומדות בניגוד לחוק הבינלאומי, אבל היו מעוררות סערה בעולם, ולכן החלטתי לוותר על הרעיון״, מספר מזרחי.

חלקם מכירים את ישראל שומר באופן אישי, רובם סבורים שהוא נהג נכון. ״המח״ט הוא בחור מנוסה שכבר עבר כמה דברים בחיים״, אומר גדי שמני, ״הוא לא אחד שנלחץ משטויות. הוא נמצא בשטח נחות וירה כלפי מעלה. במקרה כזה אתה לא פוגע בפלג הגוף התחתון. אני מכיר את השטח״.
 

אבי מזרחי. צילום:  אבשלום ששוני
 

מזרחי: ״כשאני הייתי אלוף הפיקוד, שומר היה מג״ד בפיקוד מרכז. הוא אדם שקול ומקצועי. כשהמח״ט ירה הבנתי שזה בסדר, לצערנו נהרג מישהו״.

דיין: ״יפה עשה אלוף הפיקוד, רוני נומה, שנתן למח״ט גי¬בוי. אני מתאר לעצמי שלמח״ט הייתה הדוגמה של גל הירש שער היום משלם בבעיות בריאות בגלל בלוק שנזרק לעברו״.

יתום: ״באופן עקרוני כשזורקים אבן גדולה שמנפצת את החלון, המח״ט נקלע לסכנת חיים והוא רשאי לפתוח באש על מנת להרוג ולנטרל את מי שמסכן את חייו. הכל תלוי בדרך שבה מי שחייו בסכנה מתרגם את המצב סובייקטיבית. אם מיידה האבנים ברח הוא הפסיק לסכן את החיים של המח״ט, ואם זו הייתה הסיטואציה אסור היה למח״ט לירות, אלא אם כן זורק האבנים התכופף כרי להרים אבן נוספת ואז הוא שב ומסכן את חייו של החייל״. 

  ״אסור לגלגל את זה למצ״ח״, קובע דיין. ״הייתי 37 שנים בצבא ואף פעם לא הרשיתי לחוקרי מצ״ח לחקור פעילות מבצעית, מפני שאז זה כאילו שאני בורח מהאחריות שלי ומעביר את הפעילות המבצעית לחקירה פלילית, למרות שגם אם חייל עושה שגיאה היא אף פעם לא פלילית. כמפקד שאחראי על הנורמות, אתה צריך לערוך תחקיר מהיר, בתוך כמה שעות, שבו כל החיילים מספרים את האמת כפי שהם רואים אותה. התחקיר הזה לא מגיע לערכאות המשפטיות. אתה יכול להשתמש בו כדי להדיח חיילים, ואם המקרה מגיע לערכאות אתה כמפקד יכול לגבות את החיילים שלך על סמך אותו תחקיר. קרה לי שחיילים שלי הרגו חמישה פלסטינים במחסום תרקומיא. היה לי ברור שזו הייתה טעות ושהמצב נפיץ ומלחמה עלולה להתלקח בע¬קבות התקרית. מיניתי קצין בודק, תוך 48 שעות היו לי כל הפרטים והחיילים אפילו לא הועמדו לדין״.

יתום: ״צריך לחקור את המח״ט במצ״ח מפני שפלסטיני נהרג. הוא בוודאי יצא זכאי, אבל צריך לשנות את החוק ולהפסיק לקיים חקירות מצ״ח במקרים כאלה. המצב של שדה קרב וסכנת חיים אינו נושא לחקירות מצ״ח אלא לת־ חקירי מפקדים. צריך להפסיק את חקירות מצ״ח הסיטו־ נאיות, ולקיים אותן רק במקים נדירים ויוצאי דופן״.

אין איש מהם שלא חווה מטר אבנים. דיין נזכר בסיור בקלקיליה: ״תמיד היה לי נשק, אף פעם לא יצא לי לירות על מנת להרוג את מי שזרק עלי אבן, אם כי בקלות יכולתי להיות במצבים האלה״.

לעבר מכוניתו של דני יתום נזרקה אבן שניפצה את חלון המכונית. ״נסעתי באזור של אחד הכפרים ליד צומת א־ראם וזרקו עלי אבנים. עד שהספקתי לצאת מהרכב הזורק ברח. אני לא זוכר שפחדתי אבל תמיד נכנסים ללחץ, מפני שכמה שאתה לא מתכונן לזה, זה תמיד מגיע בהפתעה. אין יום שבו לא זורקים אבנים. זו תופעה שכיחה ביותר, כל יום זו¬רקים אבנים, גם על חיילים וגם על מתנחלים. יש שם אבנים בשפע, זה הכלי הזמין ביותר לפגיעה בחיילים״.
 

״כל כך הרבה שנים התעסקתי עם הדברים האלה, שאין מצב שלא נתקלתי בו״, מעיד גדי שמני. ״כשהייתי ברכב ממוגן זאת הייתה סיטואציה אחרת לעומת מצב שבו אתה לא ממוגן. כשאתה עושה סיור ונקלע לברד של אבנים וס¬לעים, אתה תמיד תהיה מופתע באופן בסיסי, זאת הפתעה מצבית, אתה תהיה מופתע מהמצב. אם אתה ממוגן אתה רגוע יותר והתגובות שלך מאחנות יותר, וכשאתה לא ממוגן אתה מגיב באופן חמור יותר כדי לעצור את הסכנה״.

שמני: ״המציאות מסובכת. אף מצב לא דומה לאחר. אתה משתדל לא להרוג. קודם יורים כדורי גומי וגז מד¬מיע, אחר כך יורים לפלג הגוף התחתון. ירי על מנת לפגוע זאת האופציה האחרונה. אבל אם נקלעת למארב של אבנים שמהווה סכנת חיים אתה יורה כדי להסיר את הסכנה. ואם נדרש לירות כדי לפגוע, מפני שזאת הדרך היחידה להסיר את הסכנה, אז זה מה שעושים״.

מזרחי: ״התמגנות היא צעד פחדני ובכל מקרה אי אפשר להבטיח מאה אחוז ביטחון, מפני שאין מספיק תקציבים למגן מוניות, אוטובוסים ורכבים פרטיים. היו פעמים שפ¬תחנו באש לעבר מיידי האבנים, אבל אתה יורה רק כשהם סיכנו את חייך. היו פעמים שניתקנו מגע, תלוי במצב.

כשאתה מבצע מעצרים וזורקים עליך אבנים, אתה מנתק מגע מפני שאתה כבר אחרי המשימה. אבל אם אתה בדרך למשימה אתה יורה גומי ולפעמים גם אש חיה. האש מפזרת מיד את האירוע, ולצערי לפעמים יש נפגעים בצד שלהם, אבל אין מה לעשות. בעקבות אירוע כזה הפלסטינים אומ¬רים לעצמם שאנחנו, הישראלים, לא פוחדים לירות למרות חוקי הפתיחה באש, ואז הם זהירים יותר״.
 

גדי שמני. צילום: חן גלילי
 

יתום: ״הכל תלוי בדרך שבה מי שחייו בסכנה מתרגם את המצב מבחינה סובייקטיבית. אם הוא מעריך שחייו בסכנה הוא רשאי לפתוח באש״.

דיין: ״אזרח יכול לברוח, חייל חייב להמשיך במשימה גם כשזורקים עליו אבנים. אפשר לנסות לירות באודר, לי¬רות בקרקע לפני הרגליים או ברגליים, אבל לא תמיד הירי מדויק. אני לא מדבר על הוצאה להורג אלא על ירי כדי להציל חיים. אתה לא יורה על כל תלמיד בית ספר שזורק עליך חצץ, אבל אם עברת באזור של מעלה אפרים וזרקו אבנים מהמצוק, אתה משאיר מישהו לשמור על האוטו ומ¬תחיל לרדוף אחרי מי שזרק עליך אבנים. אם אתה מצליח לתפוס אותו מה טוב, ואם לא מצליחים יורים באוויר, ואם זה לא מפסיק את זריקת האבנים, יורים לתוך המצוק ואז מישהו יכול להיהרג״.

זה הורג

אלופי פיקוד המרכז נאלצו כולם, ללא יוצא מהכלל, לה-תמודד עם ההשלכות של טרור האבנים על חייליהם. הסי-טואציות היו לעתים מורכבות. ״כשהגענו למסקנה שחיילים שלנו ירו מתוך מצב של סכנת חיים, עזרנו להם להיחלץ מטיפול משפטי, על ידי זה ששכנענו את הפרקליטות שאין סיבה להעמיד אותם לדין״, אומר יתום.
 

אור: ״היה לי מג״ד שנהג במכונית, לצדו הייתה  חברתו. זרקו עליהם אבנים והיא נהרגה במהלך האירוע. חייל שלי נקלע לאירוע שבו צעירים יידו עליו אבנים והתחילו לברוח. מרוב כעס הוא ירה עליהם מאחור. הוא לא פגע בהם אבל הועמד למשפט וקיבל מיפה, מפני שהוא ירה כשלא היה בסכנת חיים. המצב מאוד מורכב. תחשבי שאת בתוך הסכנה, תחשבי מה את מרגישה בשב־ לוקים נופלים עלייך מקומה שלישית״.
 

דיין: ״כשהייתי אלוף הפיקוד הדחתי קצין מטה שנסע ליד צומת מגדלים באזור חוצה שומרון ונקלע לאירוע של יידוי אבנים. הוא נתן גז ונסע לאוגדה כדי לדווח על האירוע. הס-ברתי לו שהוא פעל בצורה לא נכונה. הוא צריך היה לצאת מהאוטו ולחפש את מיידי האבנים, ואם הוא לא מוצא אותם להישאר במקום, לחכות לרכב צבאי נוסף ולבצע סריקה רחבה יותר באזור. הוא לא התנהג כמו חייל, כי מה היה קורה אם כמה דקות אחרי שהוא הסתלק מהזירה הייתה עו¬ברת שם אישה ממעלה אפרים עם ילדיה והייתה נתקלת במטח של אבנים? אזרח שנקלע לפינה כשזורקים עליו אב¬נים יכול לברוח. חייל שעושה את זה בורח מהמשימה שלו״.
 

מזרחי: ״גם ישראלים זורקים אבנים על פלסטינים, אם כי ברוב האירועים הפלסטינים זורקים אבנים עלינו. כשהייתי אלוף הפיקוד חייל שלי איבד עין כתוצאה מאבן שפגעה בו, חייל אחר חטף אבן בצוואר והיה בשיקום הרבה חודשים. נה־ תו לי גם אזרח ותינוק. אשר פלמר ובנו יהונתן נהרגו כשאבן הושלכה לעבר המכונית של פלמר בחלחול בספטמבר 2011, המכונית התהפכה והם נהתו. ואם זה לא מספיק, מיידי האב-נים גם גנבו מהמכונית את האקדח של פלמר״.

בכל זאת, האם המצב אינו מאוזן, מפני שחיילים עם נשק תמיד יהיו חזקים יותר מנערים עם אבנים?

מזרחי: ״אנשים באמת נוטים לחשוב שמדובר בכלי נשק של החלש מול החזק. לא פעם אני שומע אנשים אומרים ׳זאת רק אבן, מה קרה?׳, אבל זה לא ככה, מפני שאבנים הורגות״.
 

רוני נומה. צילום: במחנה
 

שמני: ״ירי באמת מלחיץ ומדאיג יותר מאשר אבנים, אבל אי אפשר להגיד ׳זה רק אבן׳. זה לא עניין של מה בכך. בכביש 443 על יד מחנה עופר, במקום שבו מתחילה חומת ההפרדה, יש מקום עם מצוקים מצד ימין, ולפעמים בימי שישי הכביש מלא באבנים שהם זורקים. אם זה פוגע בראש של בן אדם זה יכול לגרום למוות. אי אפשר להקל ראש בזה״.
 

דיין: ״אבנים לא רק עלולות להרוג אלא הן גם פוגעות בריספקט של האוכלוסייה המקומית כלפי צה״ל. וזה לא רק אבנים, לפעמים אני רואה איך פלסטינים דוחפים לחיילים יד לפנים. זה לא קיים בשום צבא. תנסי לעשות דבר כזה לשוטר צרפתי בפריז ותראי איך הוא יגיב. לפני כמה זמן ראיתי איך מישהו הניח יד על הכתף של חייל ממשמר המ¬לכה בלונדון. החייל הסתובב והכניס לבחור שנגע בו את הרובה בפנים ולדעתי הוא עשה נכון מאוד״.

דיין: ״ילדים לא זורקים אבנים סתם, יש מי שמארגן אותם ובדרך כלל הוא נמצא בשטח, ואז אתה מביא צלף שיירה לו ברגל, וזה בסדר גמור למרות שהוא עלול להישאר נכה לכל החיים. זה דבר שאתה מראש נותן עליו הנחיות. אני הבאתי לא פעם צלפים כאלה. באירועי המנהרה הוריתי לירות על מנת להרוג כל שוטר פלסטיני שפתח בירי. השוטרים הלכו ביחד עם הקבוצה שמשתוללת ואז הם פתחו באש. הודעתי לפלסטינים שכל שוטר פלסטיני שיורה אני הורג אותו או שהוא נעצר. המשימה בפיקוד המרכז היא להגן על האנשים באזור ואת כאבי הלב נשאיר לתחקירים. אם זאת הגישה אז הם ייתנו לילדים בלוקים כדי שיזרקו על חיילים והכל יהיה בסדר. מה עוד שהרבה פעמים כשזורקים עליך אבנים אתה לא יכול לדעת מה גילו של הזורק״.
 

שמני: ״נו, אז מה אם מיידי האבנים הם ילדים או נע¬רים? נגיד שנער עומד עם סלע של ארבעה קילו, מה משנה העובדה שהוא ילד? האם זה פחות מסכן את חיי החיילים? העובדה שזה ילד או לא ילד לא משנה. לנער בן 14 יש מספיק כוח להרים סלע ולסכן חיים. הסלחנות השיפוטית שטוענת שזה רק ילד ואץ מה לעצור אותו והוא רק קטן איננה נכונה״.
 

אור: ״המחשבה שהם ילדים עוברת בראש, אבל אתה יודע מי זורק עליך אבן? אתה יודע בן כמה הוא? הם בדרך כלל מסתתרים. והיו גם מקרים שבהם מיידי האב¬נים היו אנשים מבוגרים״.
 

יתום: ״בתת־מודע זה שיקול ואתה מהסס אם לירות לעברם יותר מאשר היית מהסס אם זה היה אדם מבוגר,  אבל ילדים בני 14 מצליחים לנפץ שמשות של מכוניות ואז הנהג מאבד שליטה והרכב מתהפך״.

פתרונות מקוריים

יש בכלל פתרונות אחרים למצבים האלה, מלבד ירי? אור: ״כשהייתי אלוף הפיקוד הייתה התחבטות גדולה בשאלה איך אפשר לפתור את הסוגיה הזאת. מישהו העלה את הרעיון להרוס את הבתים של מיידי האבנים. אני התנגד-תי. הריסת בתים זה עונש לא מידתי. בכל סכסוך שכנים אחד השכנים יכול לשלוח את הילד שלו שיזרוק אבנים מהבית של השכן כדי שהבית של השכן ייהרס. אם היינו הורסים בתים, הערבים היו משיגים את מה שהם רוצים. למעצר יש השפעה כלשהי, אבל כמה אפשר להכניס למעצר על זריקה של אבן?״.
 

יתום: ״הפתרון הוא לחזור למשא ומתן עם הפלסטינים ולנסות להגיע להסכמי ביניים שיפחיתו את האלימות״. מזרחי: ״כשהייתי אלוף הפיקוד היו לי כמה רעיונות בנושא הזה שלא יישמתי, כי לא רציתי ליצור מהומה רבתי. הייתה תקופה שהם ירו עלינו אבנים עם מקלעים, מעין רוגטקות. מקלע כזה הוציא עין לאחד האנשים שלי. זה יכול גם להרוג. אני חשבתי שמכיוון שאסרו עלינו לירות, אולי כדאי שאצייר את החיילים במקלעי עץ שיורים גולות ברזל, ואז היו הרבה יותר הרוגים בצד הפלסטיני. בסוף החלטתי לא לעשות את זה למרות שלפי החוק הבינלאומי הייתי בסדר, מפני שזה היה יוצר התססה בשטח ומעורר סערה בעולם. היה לי עוד רעיון: לרסק את האבנים במעופן בלייזר, אבל זה טוב רק בהפגנות ולא כשזורקים עליך אבנים במהלך פעילות מבצעית.
 

״אפשר לנקוט גם פעולות מסוג אחר, לנסות להגיע לה¬בנה עם הרשות הפלסטינית כדי שתעביר שיעורי חינוך בבתי הספר נגד זריקת אבנים, אם כי אני יודע שזה לא יקרה וחבל, מפני שהסדר כזה עם הפלסטינים שיקבל הכרה פאן־ ערבית ישים קץ לאלימות, בדיוק כפי שההסכם עם ירדן יצר מודוס ויוונדי ביטחוני בינינו לבין ירדן, ומלבד הרצח של שבע הבנות מבית שמש לא היו אירועים כאלה ב־25 השנים האחרונות. לפלסטינים יש אינטרס שלא יהיה טרור, רק בחודש האחרון הם עצרו 117 פעילי חמאס.

״אני לא יודע איך הציבור הישראלי רואה את זה, אבל מערכת המשפט מתייחסת בסלחנות לתופעה. אני מבין שזה הרע במיעוטו ומתן היתר גורף לירות על זורקי אבנים יביא לאינתיפאדה שלישית. לא צריך הרבה בשטח כדי שתהיה התקוממות שלישית. הדלק באוויר. הישראלים לא מרגישים את זה, מפני שהצבא והשב״ב עובדים קשה, אבל מצב היסוד לא השתנה. ולכן כדי לפתור את הבעיה צריך לחשוב על משהו אחר. כאלוף הפיקוד הורדתי את מספר המחסומים מ־41 ל־11. ההתיישבות כעסה אבל אני התעקשתי. מחסום הוא כמו דלת בבית ללא קירות. 

"אם הממשלה רוצה לפתור את הבעיה, היא צריכה לנסות לקדם את היוזמה הערבית. אני לא אומר שנצליח, אבל בואו לפחות ננסה. אין לנו משהו אחר, ואני לא אומר את זה מנקודת חולשה, כי אנחנו חזקים. אבל המצב הנוכחי לא טוב לעם ישראל ויוביל אותנו למצב של מדינה אחת לשני עמים. אני לא שמאלני, אני מפוכח, אני במרכז. אני רק רוצה שכשאשלח את נכדי בן החצי שנה לצוק איתן מספר עשר, אדע שלפחות ניסיתי למנוע את המלחמה״.
 

רובם מסכימים שבסופו של דבר הפתרון היחיד הוא הסדר כלשהו עם הפלסטינים שימנע יידוי אבנים על חיילים ועל אזרחים. ״לא צריך הרבה כדי שתפרוץ אינתיפאדה שלישית״, אומר מזרחי, ״אם לא נגיע להסדר זה עלול לקרות״.