הלוחם היהודי הראשון בגדוד הסיור הבדואי: "לא מרגיש שונה מכל אחד אחר"

גדוד 585 מורכב בעיקר מערבים בדואים, כמו גם נוצרים, ערבים ישראלים וצ’רקסים, אבל ביותר מ־20 שנות פעילותו, כהן הוא הלוחם היהודי הראשון ששירת בו. “יש סטיגמות ודעות קדומות, ואני לא עובד לפיהן”, מסביר כהן, תושב חולון. “אני בא ובודק, ככה חינכו אותי. היו חששות, לא אשקר. הלב רצה, אבל המוח חשב ‘ואם’. אמרו לי: ‘מה אם לא יהיו לך חברים ולא תשתלב כמו שצריך?’ בסופו של דבר החלטתי שאני מקשיב לעצמי וזורם. חשוב לי להגיד שבחיים לא קיבלו אותי כמו שקיבלו אותי פה. שם המשחק זה כבוד. תיתן כבוד, ואין סיבה שלא יחזירו. יחס גורר יחס”.
 

כהן צוות לחפ”ק של מפקד אחת הפלוגות בגדוד, סרן חוסיין פואז, מהכפר עילבון שבצפון. לפני בואו של החייל היהודי הראשון ערך סרן פואז שיחה לחיילי הפלוגה כדי להכין אותם. “אמרתי לחיילים שמגיע אלינו חייל לא מהעדה הבדואית, והוא הולך להיות בחפ”ק שלי”, מספר סרן פואז. “ביקשתי מהפלוגה לתת יד כדי שירגיש שווה בין שווים. אני ממש לא מסתכל מאיפה הבן אדם מגיע. ‘צבא הגנה לישראל’ זו הכותרת, ובמיוחד בגדוד שלנו. חרתתי על דגלי שלעולם לא נבדיל בין אנשים”.
 

 

כהן מודה שבהתחלה התקשה לקלוט את קבלת הפנים. “מרוב שהתייחסו יפה, חשבתי שמשהו לא בסדר וחיכיתי שאיזה עניין יצוץ”, הוא צוחק. “אנשים יכולים להעמיד פנים, אבל כמה זמן? אנחנו ביחד שבעה ימים בשבוע, הקשרים כל כך חזקים. אתה לומד להכיר את הבן אדם. מרוב שהם יודעים מה זה מיעוט, הם לא רצו שארגיש ככה וכל פעם שאלו: ‘מה קורה?’ ‘איך אתה מרגיש?’. עד עכשיו, אם הם קונים בקבוק מים, חטיף, אין דבר כזה שלא שתיתי או
קיבלתי את הביס הראשון. הם יכולים לדבר בשפת האם, ערבית, ואם אגיע הם יעברו לעברית, כדי שלא ארגיש לא בנוח ואחשוב שחס וחלילה מדברים עלי”.

“מתקשר עם כולם"
 

גדוד הסיור המדברי הוא גדוד חי”ר שהוקם ב־1992 ופעל במשך רוב שנותיו בסמוך לרצועת עזה, בפעילות של ביטחון שוטף על הגבול החם. לפני כשנה הוחלט להזיז את הגדוד מסביבת המחיה הטבעית שלו לאזור יהודה ושומרון. בהתחלה דיברו על ארבעה חודשים של קו, בסוף נשארו שם כשנה.

“איך יודעים שעשינו את העבודה בצורה הכי טובה? באו והאריכו את השהות בגזרה לכמעט שנה”, אומר כהן בגאווה. “החיילים כאן מכירים את המנטליות, מבינים איך לגשת לאדם ולדבר איתו, לשמור שלא יהיו בעיות. היו הרבה תקריות ביהודה ושומרון. יום למחרת פיגוע, או באותו ערב, כבר מצאנו את עצמנו בכפר שממנו יצא המחבל. השתתפנו בהריסת ביתם של אלה שרצחו את לוחמת מג”ב הדר כהן. אנשים רבו כדי להגיע למקום ולא בגלל האקשן, אלא בגלל שזו משימה ולא זזים מטר עד שמביאים תוצאה”.
 

“הם מדברים ביניהם עברית. לא שמעתי סיפורים כאלה. יש דווקא משהו שמאוד ריגש אותי. אתה נמצא מול קצין, שעושה תדריך לסיור או לפני מעצר, ועומד בן אדם מהמגזר הערבי שאומר: ‘חבר’ה, אנחנו פה שליחים כדי להגן על עם ישראל. לבלום את הטרור’. אלה חיילים שבסופו של יום, אם חושבים על זה, לא מחויבים להיות שם, הם התנדבו. יצא לי לשאול: ‘למה התגייסת?’ וענו: ‘גדלתי פה, זו המדינה שלי, אין סיבה שאני לא אתן מעצמי בחזרה’ ויש מקרים של התנכלויות מהמקומות שהם מגיעים מהם”.

“שרים. לא שמעתי על אדם שהייתה לו דילמה. הקצינים מצדיעים לדגל”.

הקשר בין כהן לחבריו בגדוד נשמע כמו חברות של אמת. “אני אמשיך להיות בקשר איתם גם אחרי השחרור”, הוא משוכנע. “עם ראדי מעכו. יש לי חברים מכפר כנא, כפר מנדא, שיבלי, מקומות שלא שמעתי עליהם לפני הצבא. יש לי חברה כבר חמש שנים, והם הודיעו שיגיעו לחתונה. אמרו: ‘אם אתה עובר לידנו, אוי ואבוי אם לא תרים טלפון’. אני יודע שאם אהיה בצרה, לא אתבייש להתקשר, ‘הלו מחמוד’, והוא יגיע. אלה חברי אמת, וזו גם אחוות לוחמים. אנחנו רצים ביחד, מזיעים ביחד. מילואים נעשה ביחד. באתי לגדוד הזה ואני אסיים בו את השירות”.
 

כהן מודע לפערי התרבות וההשכלה שלא פעם קיימים בינו לבין יתר חיילי הגדוד. בגדוד עוברות באופן קבוע מורות שמלמדות חיילים קרוא וכתוב וידע כללי. אלא שהוא לא נותן לפערים האלה לעמוד בדרכו. “יש חיילים שלא מנהלים אורח חיים מודרני ואני מתקשר עם כולם”, הוא מספר. “אולי לא תמיד יש נושאים משותפים לשיחה, אבל להפך, אני אחפש לשוחח. מאכלים, מנהגים, תרבות. איך זה עובד? הוא שואל איך קוראים למילה הזו ומתחיל לתאר מה הוא רוצה לדעת, אני מוצא ואז שואל מה המילה הזו, והוא מלמד. אתה מקשר על מה הוא רוצה לדבר ומתחיל להבין מנטליות, איך להקשיב”.

כהן, שבקושי ידע לפני כן כמה מילים בערבית, מדבר עכשיו די שוטף וכמובן גם מבין את השפה. חברים מהפלוגה באים להתארח אצלו בחולון, הוא בא אליהם לכפר בחופשות. “העובדה שאנחנו מדתות שונות לא הופכת אותם לשונים”, הוא מתעקש. “עכשיו אנחנו נמצאים באימון בזמן צום הרמדאן. על המצח שלהם לא רשום ‘אני צם’. יש כאלה שכן וכאלה שלא. בגלל שאני מכבד אותם, אני לא אוכל לידם. אם מישהו מסתכל עלי ואני אקח לגימה של מים קרים, מול העיניים שלו, זה לא יפה ומכבד. מצד שני, בשבת, הם יודעים לא לשים לי מוזיקה באוזניים. זה הדדי”.

“אני לא יודע להגיד לך. לא הרגשתי פה שונה בשום צורה, אפילו לא לרגע. חלק מהאנשים בגדוד, כאלה שדיברתי איתם, רצו שייכנסו אליו עוד יהודים, הרי פתאום בא משהו אחר. לקבל את השונה זה מה שיוביל אותנו למצב בריא יותר”.
 

בקרוב ייפרד כהן ממפקדו סרן פואז, שעוד מעט יקבל דרגת רב־סרן. “זה אדם שלמדתי ממנו המון”, כהן מודה. “להיות אדם ערכי יותר. הוא ממש חבר שמדבר איתך בגובה העיניים, יורד לרמת הפרט, נוגע בכל אחד ואחד. לא ראיתי דבר כזה”.
 

 

גם המפקד לא חוסך במילים חמות. “זו הייתה זכות גדולה לפקד על אדם כמו אבישי, שבחפ”ק ביליתי איתו יותר מאשר עם המשפחה”, אומר סרן פואז. “אני מקווה שהוא היה יריית הפתיחה, ובעקבותיו יבואו לגדוד עוד חיילים יהודים ובלי חשש, כי יש לנו גדוד חזק ואיתן”.
 

כשכהן ישתחרר בעוד כמה חודשים, גם כמה מחבריו לגדוד ישתחררו. הוא כבר הגיש בקשה להתגייס למשטרה. “זה לא מאתמול”, הוא מספר. “מגיל קטן החלום והיעד שלי זה לצמוח שם ולהיות קצין משטרה בכיר. אני לא חושב שטיפול בפשיעה הוא פחות חשוב מלהגן על הגבולות. לא בהתנשאות, אבל אני מעוניין להראות צד אחר של המשטרה”.

“לא סגור על זה. יש היום יותר חשיפה ומודעות. אלה חבר’ה מקצוענים. כשיושבים איתם מבינים את מוסר העבודה. אני מבטיח לך שאם יגיע לראיון עבודה בחור עם תואר שני, אתה תקבל את החייל המשוחרר ולא אותו. אם עשית שירות של שלוש שנים מלאות כלוחם, מסתכלים עליך בעין אחרת. זה נותן בונוס”.