אף אחד לא הכין אותם לקטסטרופה. את הלילה שקדם למלחמה העבירו לוחמי פלוגה ג' בגדוד 53 של חטיבת השריון 188 בכוננות, בסרבלים ובנעליים. מורגלים בכוננויות כאלה, הם היו בטוחים שגם הפעם הכל יסתיים לכל היותר ביום קרב, בחילופי ירי בודדים עם הסורים.



ביום כיפור, ב‭6־‬ באוקטובר 1973‬, בשתיים בצהריים, רובצים התותחן איציק ארנון והטען־קשר מורדי ארזי, ליד טנק ג‭,1־‬ טנק מפקד הפלוגה, עוזי אוריאל, ומעבירים את הזמן בקריאת עיתונים. לפתע נקרעת דממת החג ברעש מחריש אוזניים. רביעיית מיגים סוריים יורדת על הפלוגה, ממטירה אש תופת. הצוותים מזנקים אל הטנקים ובלי לחכות לפקודה מתניעים וממהרים לאזור ג'וחאדר, הכל על פי התרגולות, ועולים על הרמפות החולשות אל עבר השטח הסורי. מכשירי הקשר מתעוררים לחיים. מסביב מהומת אלוהים.



בעמדות הקרב הם משפשפים עיניים בתדהמה. מאות טנקים סוריים שועטים מולם. הם מנסים לבלום אותם ככל יכולתם. תוך שניות הטנקים הישראליים מתחילים להיפגע. גם הטנק של המ"פ אוריאל יוצא מכלל שימוש. אוריאל נפרד מאנשי הצוות שלו, מחליף טנקים עם מפקד המחלקה חגי צור, קיבוצניק משדה בוקר, נותן לו הוראה לפנות את הטנקים שנפגעו לסדנה החטיבתית במחנה נפאח, וממשיך להילחם עם הטנקים שנותרו תקינים.



המ"מ צור עולה על הטנק של ארזי וארנון, ומוביל את הטנקים הפגועים לאורך ציר הנפט, לעבר נפאח. בדרך חולפים על פני טנק א‭,1־‬ שנפגע קשה ונסוג אף הוא לכיוון נפאח. זה הטנק של חברו מילדות של איציק ארנון, שמעון אקב. ארנון רוצה לעלות על הטנק, לראות מה קרה לחברו. אחד ממפקדי המחלקות בגדוד, עודד בקמן, עוצר אותו. "יותר טוב שלא תראה את המראה הזה. אין מה לעשות, שמעון איננו".



בנפאח מצליחים אנשי הסדנה להשמיש שני טנקים בלבד. הנהג של הצוות של ארנון וארזי מקבל רגליים קרות ומודיע: לא חוזר לתופת. השניים פונים לנהג צעיר בפלוגה, פיליפ ברקוביץ, שלא מהסס ונכנס לתא הנהג. בשעת ערב מוקדמת יוצאים מנפאח שני טנקים, בדרך חזרה לחושנייה, לנסות לעצור את השריון הסורי. ליד הטנק של צור, ארנון, ארזי והנהג ברקוביץ' נוסע טנק עם צוות בפיקודו של סגן צביקה גרינגולד, מפקד פלוגה בגדוד 74 של החטיבה, שהוזעק מחופשה בקיבוצו לוחמי הגטאות.



שני הטנקים מנהלים קרבות עם טנקים סוריים, שנעים מולם על ציר הנפט. לאחר מספר דקות מכשיר הקשר בטנק של גרינגולד נדם. כבעל הדרגה הבכירה יותר הוא מחליף טנק עם חגי צור. צור נפרד מהצוות ועובר לחלץ לאחור את הטנק הפגוע, שגם מערכת הירי שלו קרסה.



סגן צביקה מציג את עצמו בפני הצוות החדש, ושואל את התותחן ארנון, אם הוא יודע לירות כמו שצריך. ארנון משיב בחיוב, והצוות יוצא לדרך בלילה חשוך, דרוך למגע עם הסורים. הם לא יודעים שמה שעברו עד אז היה רק ההקדמה לסרט הבלהות האמיתי. בדפי ההיסטוריה ובמורשת הקרב של חיל השריון, יקראו להם החל מרגע זה: "כוח צביקה".



היסוס - ואתה מת


בסוף ספטמבר 2004 חזרנו עם מורדי ארזי ואיציק ארנון לרמת הגולן, בפעם הראשונה מאז המלחמה. "בשביל מה זה טוב‭,”?‬ שאל אותי ארנון, כשהצעתי לו לצאת למסע הזה, "למה לגעת בפצע הזה‭.”?‬ וארזי אמר: "תן לי לחשוב. לא נראה לי שאהיה מסוגל לזה". בסופו של דבר הם השתכנעו, אולי כדי לסגור מעגל.



"אני שונא את הרמה הזאת‭,”‬ מסנן ארנון כשאנחנו חולפים על פני גשר אריק שמצפון לכנרת ועולים לרמה. כשמתקרבים לנפאח ארזי מתקשה לדבר, ארנון מדליק סיגריה בסיגריה. "מפה התחלנו לנסוע בטנק הבודד אל עבר הסורים‭,”‬ מצביע ארזי על הכביש המשובש של ציר הנפט, "מפה התחיל הסיפור של כוח צביקה‭.”‬‬‬‬



ארזי: "תבין, חונכנו ואומנו לצאת להגן על ישראל. אולי היינו צעירים ותמימים, אבל לרגע אחד לא עברה לי בראש מחשבה שלא לצאת לקרב הזה. תראה, מסביב היה תוהו ובוהו של השעות הראשונות למלחמה, אף אחד לא ידע מה השני עושה, אם היינו רוצים, היינו זזים הצדה ונשארים מאחור. ברגע שהמ"מ שלנו נתן את ההוראה, רצנו קדימה".



אתם נוסעים על ציר הנפט. אתם יודעים שמולכם מאות טנקים סוריים. אתם מדברים ביניכם בקשר פנים?
ארנון: "אנחנו לא מדברים. דממה. כל אחד מכונס במחשבות שלו. כל אחד עושה את חשבון הנפש שלו. לי ברור שמהקרב הזה אנחנו לא יוצאים בחיים, למעשה אני נפרד מהחיים‭.”‬‬



ארזי: "עד להיתקלות הראשונה אתה חושב על החיים שלך, על המשפחה, מהרגע שנתקלנו לראשונה, אתה מרוכז בתפקיד שלך, מנסה לעשות אותו הכי טוב שאפשר. ברור לך שהיסוס של שנייה ואתה מת".



ארנון: "צריך להבין כי ציר הנפט זהו ציר תנועה צר מאוד. למעשה אתה יכול להיתקל בו רק טנק מול טנק. מי שזיהה וירה ראשון, נשאר בחיים‭.”‬‬


ארזי: "זה היה קרב מטווח אפס במונחים של טנקים. קרב ממרחק של בין 50 ל‭100־‬ מטר. אני זוכר כיצד אנחנו מתקדמים לאט, פגז בקנה ואני מחזיק פגז ביד. ארנון יושב והעין שלו מרוכזת בעינית של הכוונות, מנסה לזהות את הצללית שנעה מולו‭.”‬‬‬



איזה מפקד היה צביקה? הוא דיבר איתכם במהלך הקרב? חילק פקודות?
ארזי: "זה לא היה קרב שריון כפי שחושבים. זה היה קרב של מי ממצמץ ראשון. לא היה זמן לפקודות או להוראות. למעשה צביקה עמד בעמדת המפקד וניהל את הקרב בקשר החוץ. כל הזמן הוא דיווח ש'כוח צביקה' עשה כך ו'כוח צביקה' פגע כך. את הקרב, עד שנפגענו, ניהל בעצם ארנון כשאני מספק לו את הפגזים. הוא פגע והוריד כמות גדולה של טנקים סוריים, הכל מטווח אפס. לא יודע כמה בדיוק, מי ספר. הוא היה יורה ראשון ופוגע, ואנחנו היינו נסוגים אחורנית, כדי שהסורים לא יזהו אותנו באור הטנק העולה באש. מדי פעם היינו מדוממים את המנוע, לנסות לשמוע את שרשראות הטנקים הסוריים המתקדמים מולנו. אחרי מספר דקות טנק סורי אחר היה עולה על הציר ומתקדם לעברנו. הסורים שהקשיבו לקשר שלנו היו בטוחים ש'כוח צביקה' זה בטח כוח עצום, ובמקום לרדת מערבה, לכיוון גשר אריק, שם אף כוח ישראלי לא היה כדי לעצור בעדם, הם ניהלו איתנו קרב שארך שעות אל תוך הלילה, למעשה עד שבאו הכוחות האחרים שהתארגנו מאחור ובלמו אותם".



"ניהל את הקרב בקשר חוץ". צביקה גרינגולד. צילום: ראובן קסטרו"ניהל את הקרב בקשר חוץ". צביקה גרינגולד. צילום: ראובן קסטרו



איציק ארנון מתקשה לדבר, מצית סיגריה בסיגריה, ולבסוף אומר: "ישבתי מרוכז בעינית של העדשה. ידעתי שלמעשה גורל הצוות בידיים שלי. לא היה זמן לפקודות. זה היה לילה של ירח כמעט מלא. מהרגע שזיהיתי צללית, הייתי מצודד ידנית את התותח לעברה. הייתי רואה איך התותח של הטנק שמולי מצודד לעברי. השאלה הייתה איזה תותחן זריז יותר. מטווח שכזה אי אפשר שלא לפגוע. פגעתי בהם אחד אחרי השני. כל פגיעה שכזאת הייתי אומר בלב: 'זה בשבילך, שמעון אקב חברי הטוב'".



גוש פחם מדמם


"זה עבד ככה עד לשעה שתיים לפנות בוקר. לפתע אני מרגיש שיש תקלה במערכת הצידוד. התותח של הטנק נתפס בצד שמאל. אני מנסה לצודד והוא תקוע. ממול אני מבחין בטנק סורי נע מולי. אני עוד מנסה בכל כוחי לצודד וזה לא הולך. הטנק הסורי נעצר במרחק של אולי 70 מטר מולנו. אני רואה איך התותח שלו מתחיל לצודד ישר אלינו. באותו הרגע אני יודע שפה אנחנו נפרדים מהחיים. אני מספיק לומר לצוות בקשר הפנים: 'תחזיקו חזק!', ואני רואה בעינית כיצד מהלוע שמולנו יוצא כדור אש. לעולם לא אשכח את הצבעים שלו. זה לקח פחות משנייה עד שהוא פגע בנו. זה היה זעזוע כזה שאני לא מאמין שאפשר לתאר אותו במילים. אחריו השתררה דממה. הטנק שלנו החל לבעור באש".



ארזי: "כטען־קשר ישבתי בפנים ועסקתי כל הזמן במחשבה איך לספק לארנון פגזים. ידעתי שאסור לנו להיתפס רגע אחד בלי פגז בקנה. כשארנון אמר להחזיק חזק, לא ידעתי שיש לנו תקלה, אבל הבנתי שמשהו רע עומד לקרות. אין דבר בחיים שמכין אותך לקראת הזעזוע הזה של הפגיעה הישירה שחטפנו. מצאתי את עצמי שרוע על הרצפה, כשמסביב הכל בוער באש. קראתי לפיליפ הנהג ולא שמעתי תשובה. הבנתי שאם אני רוצה לחיות, אני חייב לצאת החוצה, האש שמסביב אכלה לי את הסרבל".



ארנון: "ניסיתי לראות מה קרה עם פיליפ. זו הייתה פגיעה שפגעה בנו בין התובה והצריח, ממש בתא הנהג. מהר מאוד הבנתי שפיליפ גמור. ניסיתי לצאת החוצה, וצביקה חסם בגופו את פתח היציאה. ניסיתי לקרוא לו בשם והוא לא הגיב. הייתי בטוח שהוא נפגע, ולכן הוא לא מגיב. ניסיתי להזיז אותו ולא הצלחתי. האש מסביב החלה לשרוף גם אותי ולא הייתה לי ברירה והשתחלתי ברווח שנשאר בין צביקה ופתח היציאה. בכל הכוח שהיה לי הוצאתי את עצמי החוצה וקפצתי מהטנק. לפתע צביקה התעורר מההלם וקפץ אחרַי. ראינו את תא הנהג מרותך כולו מהפגיעה, והבנו שפיליפ נהרג. הסורים ירו עלינו אש תופת. צביקה לא נפגע. אני נפצעתי בינוני. ארזי היה פצוע קשה מאוד. אחרי כמה דקות הגיע מאחור טנק שלנו, מהראשונים שהתארגנו ויצאו בעקבותינו. עלינו עליו וישבנו על הצריח מבחוץ. הטנק המשיך להתקדם קדימה, במקום לפנות אותנו לאחור. הסתכלתי על ארזי ואמרתי לו: 'ארזי, מה לעזאזל אנחנו עושים עכשיו'. ישבנו פצועים קשה. נשק לא היה לנו, הסתכלנו האחד על השני וקפצנו מהטנק והתחלנו לרוץ לאחור, לכיוון נפאח. זו הייתה הריצה של החיים שלנו. אני זוכר את ארזי אומר לי שהוא מרגיש איך הגוף שלו בוער באש. הוא שאל אותי מה קורה איתו. הסתכלתי עליו. מולי ניצב גוש פחם מדמם. הוא היה רק עם נעליים ותחתונים. אמרתי לו שזה שטויות, כמה שריטות, וציוויתי עליו להמשיך לרוץ. מדי פעם היינו עוצרים, להקשיב אם לא מתקרבים אלינו סורים. ככה רצנו עד לנפאח, מרחק של שבעה־שמונה קילומטרים".



לא מצליח להירדם


ארזי: "זה היה סיוט. כל הגוף בער לי כמו בתוך אש. בדרך ניסיתי להתגלגל בתוך החול הקר כדי לנסות לצנן את הגוף. כלום לא עזר. כשהתקרבנו לנפאח, שמענו רעש של שרשראות. לא ידענו אם זה שלנו או של הסורים, בכל אופן יצאנו מולם ולמזלנו זה היה זחל"ם שלנו שפינה אותנו לנפאח, שם חיברו אותנו לאינפוזיות ומשם על אלונקות בקומנדקר מיושן לבית החולים בצפת. באיזשהו שלב איבדתי את ההכרה והעבירו אותי לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם".


ארנון: "אחרי האשפוז שלחו אותי לבית הבראה. אח של שמעון אקב, חברי מילדות, שמע שאני שם ובא לברר איתי מה עלה בגורל אחיו. מהבלבול של השעות הראשונות של המלחמה ובגלל שלא יכלו לזהות את שרידי הגופה, במשפחה לא ידעו מה קרה איתו. אחיו ידע שאנחנו שירתנו באותו הצוות, הוא רק לא ידע שלפני המלחמה העבירו אותו לחזק צוות צעיר. הוא עמד מולי ואני לא ידעתי איך לבשר לו את הבשורה הקשה. הוא התקשה להאמין ושכנעתי אותו שזה נכון, ששמעון הלך, שבמו עיני ראיתי את הטנק שלו אחרי הפגיעה. זה היה רגע קשה בשבילו ובשבילי".



אין חייל בחיל השריון שלא מכיר את סיפור הקרב הזה. צביקה הפך לאגדה. את השם שלכם אף אחד לא הזכיר, שלא לדבר על עיטורים שאף אחד מכם לא קיבל. זה בטח מאוד מתסכל.



ארזי: "אנחנו אנשים פשוטים. לא צריכים צל"שים. מוותרים על כל החגיגה הזאת. מפריע לי רק דבר אחד: הבנאדם הזה, צביקה גרינגולד, לא בא לבקר אותנו בבית החולים ולא השמיע קול במשך השנים. נפצענו תחת פיקודו, באיזשהו מקום הוא היה אחראי על החיים שלנו בתוקף היותו מפקד הטנק, ומהרגע שנפגענו הוא נעלם".



ארנון: "בוא לא נשפוט אותו, אני מאמין שיש לו את הסיבות שלו".



ארזי: "כל כך הרבה ראיונות וכתבות נכתבו ושודרו על 'כוח צביקה' מאז אותו יום כיפורים ארור. מכולם מתקבל הרושם שצביקה גרינגולד היה 'רמבו' שלחם לבדו. אף אחד לא מזכיר כי בטנק שלו לחמו בגבורה עוד שלושה טנקיסטים שסיכנו את חייהם לא פחות ממנו. בשום מקום לא מוזכר שב'כוח צביקה' שירת נהג טנק בשם פיליפ ברקוביץ שלא יצא ממנו בחיים, שהיה שם תותחן בשם איציק ארנון, שמאז אותו קרב מבלה את הלילות שלו עם ספלי קפה וסיגריות בגלל שהוא לא מצליח להירדם בלילות. שהיה שם טען־קשר בשם מרדכי ארזי ששכב במשך חודשים רבים בבית חולים, ונושא עד היום את הצלקות של אותו לילה לכל מקום. זה מה שכואב לי".



גרינגולד: כמו אריות


צביקה גרינגולד אמר בתגובה: "החלפתי במהלך המלחמה שלושה טנקים, ולא נוצרה ביני לבין ארזי וארנון היכרות אישית. לא הכרתי אותם לפני הקרב. לא נוצרו בינינו יחסים של מפקד ולוחמים שמכירים הרבה שנים. אני אזרח והם אזרחים, והתפקיד לשמור על קשר הוא של שני הצדדים. לצערי, לא נוצר קשר עם אותם בחורים, מה אני יכול לעשות? אני אוהב את כולם ואני מעריך את כולם ואני מצטער שהם מרגישים ככה".



איך ארזי וארנון תפקדו באותן שעות קשות?
"כל אנשי הצוותים שלי, ותפקדתי על שלושה טנקים במשך 20 שעות, תפקדו יוצא מן הכלל. כולם נלחמו כמו אריות".



אתה לא חושב שגם להם מגיע צל"ש על חלקם בקרב?
"אני לא חושב, אני בטוח. כל מי שהיה שם מגיע לו את עיטור הגבורה. אני לא הייתי מעז ללכת עם עיטור הגבורה אם לא הייתי מרגיש שאני נציג שלהם".



"לא הייתי מעז ללכת עם עיטור הגבורה אם לא הייתי מרגיש שאני נציג שלהם". גרינגולד. צילום: יעקב סער, לע"מ"לא הייתי מעז ללכת עם עיטור הגבורה אם לא הייתי מרגיש שאני נציג שלהם". גרינגולד. צילום: יעקב סער, לע"מ



למה לתת לעובדות להרוס סיפור טוב?\ אבי צור


צפיתי בחדשות ערוץ 2 בשישי שעבר. ראיתי עיתונאים וגנרלים זחוחים מנפצים את אחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה"ל, וכולם חוגגים. האמת שונה. בסוף ספטמבר 2004, כעורך ביטאון "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל, חיפשתי כתבה ראויה לציון 31 שנים למלחמת יום הכיפורים. חפרתי בגוגל ונפתחו לי אינסוף קישורים לקרב של "כוח צביקה". התחלתי לקרוא באופן אובססיבי. נדהמתי לראות שבאף אחת מהן לא מוזכרים אנשי הצוות. התחלתי לחפש. החלטתי שאני לא מרפה עד שאני מוצא אותם.



לאחר מסע תלאות ארוך הגעתי למספר הטלפון של הטען־קשר, מורדי ארזי. הוא היה המום כשהתקשרתי אליו. תחילה הודיע שאין סיכוי שיתראיין. "הפצע מדמם ואני לא רוצה לגעת בו", אמר. הסברתי שאנחנו ביטאון של נכי צה"ל וחשוב לנו להשמיע דווקא את קולם של אותם לוחמים אלמונים ששילמו בגופם ובנפשם מחיר יקר, והם חיים את חייהם, למרות הטראומה הקשה, בצנעה ובלי רעש וצלצולים.



ארזי היסס. ביקש להתייעץ עם התותחן של הצוות, איציק ארנון. השארתי לו את מספר הטלפון שלי. אחרי שבוע עלינו שלושתנו לרמת הגולן לשחזר את השעות הנוראיות ששינו את חייהם מקצה לקצה. זה היה מסע קשה ומרגש. להם ולי. לראשונה מאז המלחמה הם חזרו למבנים הישנים שבחושנייה. נזכרו איך ואיפה תפס אותם התופת, ובחברים לפלוגה שלא חזרו בחיים. השניים לא חיפשו צל"שים ובטח שלא חשיפה. להפך. הם סיפרו לי שאחרי לבטים קשים החליטו לשתף איתי פעולה, כי קיוו שבעזרת החוויה המתקנת הזו אולי יזכו לקצת שקט בנפשם השסועה.



אז כן, הם כועסים על צביקה גרינגולד. לא על זה שהוא קיבל על חלקו בקרב את עיטור הגבורה - העיטור הגבוה ביותר בצה"ל - והם לא. הם כועסים עליו כי מהרגע שהטנק שלהם נפגע, והוא עלה על טנק אחר והמשיך להילחם, והם פונו לבית החולים כשהם פצועים קשה, הוא לא בא לבקר אותם ולא יצר איתם קשר מעולם.



אז לכל המפקפקים: הטנק הבודד שלהם אכן נסע בלילה על ציר הנפט מול כמות אדירה של טנקים סוריים. במשך שעות הם נלחמו בגבורה עילאית על חייהם. נלחמו לבדם. הם זוכרים כל שנייה ושנייה מהקרב הזה. הם לא זוכרים כמה טנקים סוריים הם הורידו במהלך השעות עד שהטנק שלהם חטף. זה לא ממש חשוב להם אם זה 15, או 35 טנקים. מה שחשוב להם הוא שיזכרו כי בקרב הזה נהרג נהג צעיר בשם פיליפ ברקוביץ ז"ל, שיכול היה להישאר במחנה נפאח והתנדב לצאת איתם.