תערוכה חדשה תציג את יצירותיהם של אחים שכולים לזכר יקיריהם

"מהרגע שבו אחי נהרג, אף שהייתי רק בת 12 וחצי, נדרתי נדר שאני הולכת בשביליו ונכנסת לתוך נעליו", מספרת מימי גינגולד, אחותו של איציק גינגולד ז"ל, בן 22 במותו, שהיה אלקטרונאי מוטס בחיל האוויר ונהרג ב־8 ביולי 1971 ב"אסון העשרה", התרסקות היסעור הראשונה בתולדות חיל האוויר. ההתרסקות אירעה ליד תל עריש, ובאסון נהרגו עשרה חיילים ואנשי צוות המסוק. על שמם נקרא היישוב "נתיב העשרה".

"בעקבות אחי הגעתי כחיילת לחיל האוויר ושירתי בטייסת תאומה לשלו", מספרת גינגולד. "מה שעניין את אחי זה ספורט, ארץ ישראל, טיולים בארץ. הוא אהב את הארץ בצורה מטורפת. הכיר כל שביל במדינה. לא היה נקיק, נחל או ואדי שאחי לא הכיר. עד עצם היום הזה אנחנו נוסעים הרבה למקומות שהוא אהב לטייל בהם, ואני כל הזמן מתעדת את הנופים האלה, מצלמת אותם".

כמה מצילומיה של גינגולד יוצגו היום בתערוכה שאצרה רינה מוסקוביץ ותכלול יצירות שיצרו אחים שכולים, כחלק מההתמודדות היומיומית שלהם עם האובדן. התערוכה תוצג באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב במסגרת "אחים לדרך", מפגש האחים השכולים השנתי שמארגן ארגון יד לבנים הפועל להנצחת חללי מערכות ישראל ולטיפול במשפחות השכולות, בשיתוף עם צה"ל ומשרד הביטחון.

האירוע ייערך בנוכחות נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הביטחון בני גנץ, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי ועוד. "בתערוכה יוצגו צילומים שלי מהמולדת שלנו, למשל בית גוברין, תל חדיד, נוף ים המלח ועוד", מספרת גינגולד. "כשאני מטיילת בארץ ובעולם, אני מתעדת את מה שאני רואה, כמו בשביל אחי. לפעמים אני מרגישה שאני מסתכלת על הנופים דרך מבטו. כאילו הוא עדיין מטייל איתי".

גינגולד, פנסיונרית מפתח תקווה, זוכרת היטב את היום שבו נודע לה על האסון. "אני חיה ונושמת את זה", היא אומרת. "באותו יום אני ואחותי ביקרנו את אמא שלנו שהייתה אז בבית חולים. כשחזרנו הביתה, ראינו הרבה אנשים ליד הבית. אבא יצא עם קצינים, נתן לנו מים, הסביר שאיציק נעדר. אחר כך מצאו את גופתו וערכו את ההלוויות של כולם. גדלתי בבית שורשי מאוד, היינו מטיילים המון, אין מקום שלא היינו בו.

כל אחד מאיתנו לקח את מותו של אחי למקום אחר. אני, כאמור, מתעדת המון שנים. אהבת הצילום היא בזכותו של איציק. כשאני מצלמת, אני מרגישה שהוא חלק מהצילום או מהטיול שאני עושה. הצילום עוזר לי להרגיש שהוא ביחד איתי, כאילו שנינו צועדים במסלול. זו מעין תרפיה. ככל שעובר הזמן התסכול הוא הרבה יותר חזק וגדול. אובדן הוא דבר נוראי. התיעוד והטיול הם הדרך שלי להחיות את אחי".

איך החלטת אילו צילומים יוצגו בתערוכה?
"אחד הטיולים האחרונים שערכנו עם אחי היה לבית גוברין. אחי אהב את בית גוברין וגם את תל חדיד, את הדרך לים המלח. נתתי לתערוכה תמונות מאהבת המולדת של אחי ושלי. צילומי הנוף משקפים את האותנטיות, את הטבע. כמו שאחי אהב את הטבע, ככה אני אוהבת לתעד אותו".

"ואז קרסנו"

"המוות של אחי הכה בכל המשפחה ובכל העיר. זה היה פיגוע מזעזע עם קורבנות רבים", מספרת דליה עזרא, פנסיונרית מירושלים, אחותו של אריה בראשי ז"ל, שנהרג ב־25 בפברואר 1996 בפיגוע בקו 18 בירושלים, בהיותו בן 38. עזרא, שעוסקת בסוגים שונים של אמנות מאז מותו של אחיה, תציג בתערוכה עבודות פסיפס. "אחרי הטרגדיה הפסקתי לעבוד. עד אז עבדתי 32 שנים בבנק", היא מספרת.

"היינו 11 ילדים במשפחה: עשר אחיות, ואריה ז"ל. אבא שלנו נפטר עוד לפני כן. נשארנו עשר בנות ואמא. אף אחד לא עזר לנו, לאחים השכולים. היום אני מבינה עד כמה התמיכה הזאת הייתה חסרה בזמנו. כל אחת מהאחיות עברה משבר בעקבות הטרגדיה. אנחנו, המשפחה, הפכנו להיות קבוצת התמיכה של עצמנו. עד היום אנחנו כאלה. כולנו דאגנו לאמא שלנו, שנפטרה לפני שנתיים. לפני פטירתה היא הגיעה לפעילות ביד לבנים. באתי איתה בתור מלווה, ואז גם נרשמתי לארגון. לפני כשנתיים נבחרתי לחברת ועד יד לבנים, והיום אני מכוונת משפחות ומנסה לעזור להן".

את הפיגוע שבו נהרג אחיה, עזרא שמעה ממקום עבודתה. "הייתי אז בבנק, שמענו את פיצוץ האוטובוס מבחוץ, שמענו סירנות", היא משחזרת. "אמרתי 'השם ישמור, זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו'. גם אני הייתי מגיעה לעבודה בקו 18. אחי אף פעם לא נסע באוטובוס, לא העליתי על דעתי שהוא יהיה שם. דווקא באותו יום הוא היה בדרך למילואים, שם את האוטו שלו בטיפול ועלה לאוטובוס. אשתו התקשרה לשאול אם הוא הגיע לבסיס, אמרו לה שלא. התחלנו להתאסף בבית של אמא, שאם חלילה יגיעו אליה, שהיא לא תתמוטט. הפיגוע היה בבוקר, בשעות הערב הגיעו נציגים מהצבא, הודיעו לנו ואז קרסנו".

כמה שנים אחרי מותו החלה ליצור. "פרשתי מהעבודה ולא מצאתי את עצמי, לא היה מה שירגיע אותי", היא מספרת. "אמרו לי: 'בואי תנסי חרוזים, זה מרגיע, מעביר את הזמן'. התחלתי בחרוזים, אחר כך התחלתי לעסוק גם בפסיפס ואני גם רוקמת. הפסיפסים שלי הם בעיקר של פרחים, ציפורים, שמיים, ים. זה מרגיע. כל פעם שאני בלחץ, כשאני מרגישה רע בנפש, אני רצה לשולחן ומתחילה לעסוק באמנות. הכאב לא פוסק עם השנים, זה לא נרגע. הכאב כל כך חזק, והאמנות משחררת אותי. בפסיפס את שוברת אבנים, את מדביקה, יוצרת, רואה מוצר מוגמר".

עד כאן

בתערוכה יוצגו גם ציוריה של שירלי אך, אחותו של דוד אך ז"ל, לוחם קומנדו ימי, שהשתתף ביותר מ־40 צלילות בקישון ונפטר מסרטן ב־2008, בגיל 42. לאחר מותו הוכר כחלל צה"ל.

"לתערוכה נתתי כמה מהציורים שלי, אחד מהם נקרא 'האריה'", היא מספרת. "זהו ציור עוצמתי של התמודדות עם כל מיני דברים בחיים. אריה הוא דימוי למשהו שנמצא בתוכי ועוזר לי להילחם בדברים לא פשוטים. זה משהו שמהווה בשבילי סוג של שכפ"צ. יש לי את האריה הפנימי שלי. ביומיום תמונת האריה הזו מוצבת בכניסה לבית שלנו. התמונה הזו משקפת אותי. האריה הזה הוא אני, הוא אומר: 'עד כאן, אל תעשו לי בלב עוד זעזוע', וגם: 'אנחנו חזקים, מתמודדים'. זאת עוצמה שנוצרת בעקבות שיברון, בעקבות אובדן".

ההתעניינות של אך באמנות החלה לפני מות אחיה. "הייתה תקופה שגרתי בצרפת, מאוד אהבתי ללכת למוזיאון הלובר, להתבונן בציורים", היא מספרת. "הייתי מציירת דמויות, פורטרטים של אנשים. כשקרה הסיפור המזעזע שעברנו במשפחה, עם הזמן האמנות קיבלה ביטוי הרבה יותר נרחב בחיי. את סופגת וסופגת, ובאיזו דרך זה יוצא החוצה. אצלי זה יצא דרך האמנות. אם פעם הייתי מציירת אנשים ודמויות ופחות מתמקדת בתהליכים נפשיים, אז אחרי מותו של אחי סגנון הציור השתנה. מתחביב זה הפך לסוג של עיסוק. באחד הציורים שלי, למשל, ציירתי אישה שמחזיקה חרב וחנית ונלחמת בקשיים, יוצאת מהתוהו ובוהו, מהמהפכה הפנימית שהיא מרגישה".

הציורים עוזרים לך להתמודד?
"אני עדיין לא מרגישה שהוצאתי את כל מה שיש לי בבטן. אבל ככל שהזמן עובר, אני יותר שם, מוציאה את הדברים החוצה. זה ממש ריפוי בעיסוק עבורי. האפשרות הזאת להוציא דרך אמנות כלשהי את התהליכים הפנימיים שלנו ואת מה שאנחנו עוברים בחיים - זה משהו כל כך עוצמתי. זה ריפוי אמיתי. קודם הייתי מאוד מסוגרת, מופנמת, לא ידעו מה עובר עליי. המוות של אחי זעזע אותי. לא הצלחתי לעכל את הכאב. לכל אחד דרך התמודדות משלו. אני חושבת שיצירה היא סוג של כוח ביד. האמנות היא הכוח שלי שעוזר לי להתמודד. אני גם כותבת. לאט־לאט אני מתחילה להתבטא, מה שלא עשיתי קודם".