כמה שעות לפני מותו, סמ"ר עומר טביב התכתב בוואטסאפ עם אמו טלי. “בכל בוקר אני רגילה לשלוח לילדים שלי הודעות, ואת עומר נהגתי לכנות בהודעות ‘ילד’", היא משחזרת.
“זו הייתה תקופה קשה של ‘שומר החומות’, והיה חשש ופחד, לא אגיד שהיינו רגועים, ומרגע שעומר אמר לי שהוא יורד לעוטף עזה, שינה לא הייתה שינה. אז הסתמסתי איתו וכתבתי לו: ‘מה קורה ילד?’, והוא כתב לי: ‘מה קורה, מאמו?’. שאלתי אם אפשר לדבר, אבל הוא כתב: ‘לא, אמא, אני יוצא לחפ"ק, אני אחזור ואצור איתך קשר’. כתבתי לו: ‘טוב, חיים שלי, ביי’. וזהו. נפרדנו לעולמים".
באותו יום רביעי, 12 במאי 2021, בעיצומו של מבצע “שומר החומות", השתתף כוח מגדוד 931 של חטיבת הנח"ל בפעילות להגנת יישובים בפאתי קיבוץ נתיב העשרה בגבול רצועת עזה. במהלך הפעילות נפגע הרכב של הכוח מטיל נגד טנקים. צוות הביטחון של נתיב העשרה, שהגיע למקום הפיצוץ, חילץ תחת אש ופצצות מרגמה את שלושת החיילים שהיו בג’יפ הבוער.
מותו של אחד מהם, סמ"ר עומר טביב, נקבע בדרכו לבית החולים. טביב, שנפל חודש לפני שחרורו, בן 21 בנופלו, היה חייל צה"ל היחיד שנפל במבצע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין באליקים, המושב שבו גדל.
זמן קצר אחרי נפילתו של טביב, החליטו הוריו להקים לזכרו את עמותת “אלומות בעומר", המסייעת למלש"בים (מיועדים לשירות ביטחוני) שאין באפשרותם לרכוש את הציוד הראשוני לגיוס, וכן מקיימת אירועי הנצחה לזכר טביב. “הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי כי כשהגעתי הביתה, הייתי פשוט מתפחלצת, מתיישבת, נזכרת ובוכה עם עצמי", מספרת האם טלי.
“השתדלתי מאוד לא לעשות את זה בפני בעלי ויגל (אחיו הצעיר של עומר – ד"פ) כי לא רציתי להראות שאמא מתפוררת, אבל זו הייתה תקופה קשה. העלינו רעיון ועשינו מפגש, כל שמונת חברי העמותה. לקחנו את הדברים הכי טובים של עומר, דברים שאנחנו מכירים שעומר עשה והיה רוצה להמשיך איתם, ויישמנו. פנינו לרווחה, כל פעם בעיר אחרת. אנחנו מקבלים רשימה של מספר חיילים שחסר להם, מידות ומין, ואנחנו נותנים להם ציוד. במקביל אנחנו מחלקים משלוחי מנות בפורים או סופגניות בחנוכה".
בימים אלה יוצאת אמו בהרצאה חדשה, שבה היא מספרת את סיפורו של בנה ואת סיפור ההתמודדות של משפחתו עם השכול. את ההרצאה תשיק במסגרת מיזם חדש בשם “חלון לסלון", שנועד להעמיק את הקשרים בתוך הקהילה. ההרצאה הראשונה תתקיים ביום רביעי הקרוב, 22 במרץ (20:00, היסמין 8, יקנעם). “אני מספרת בהרצאה את סיפור חייו של עומר, מההתחלה, בשילוב סרטונים, ומשם מתגלגלת", היא אומרת.
“אני מספרת איך עומר גדל והתחנך, על חוויות מחייו וגם על ההתמודדות שלנו אחרי נפילתו. המטרה היא לספר את סיפורו של עומר מא’ עד ת’, גם כדי שיכירו אותו וגם כי אני חושבת שכל חייל באשר הוא - הוא אוצר למדינה, וחשוב לשמוע את הסיפור של כל נופל כדי שאנשים ידעו על מה הוא נלחם ולמה. לקחו ילד בן 18 שרק סיים בית ספר ושלחו אותו להילחם עבור המדינה שלנו. אני לא יודעת עד כמה זאנשים באמת מבינים את המשמעות של גיוס. המדינה שלנו חיה בזכות הדם של הילדים שלנו, אז חשוב לי שישמעו מי היה עומר".
סיפורים בשבעה
טביב נולד וגדל כאמור במושב אליקים, שם התחנך תחילה בגן דתי ובבית הספר היסודי הדתי “קשת התקווה" ובהמשך בתיכון החילוני מגידו. במסגרת מיזם מעורבות חברתית בבית הספר שימש במשך שש שנים כמדריך בסניף של תנועת הנוער “בני עקיבא".
“הוא היה ילד מדהים, צנוע וטוב לב", אומרת אמו. “יש סיפורים עליו שגיליתי רק בשבעה, למשל כשהוא היה בכיתה י"א מישהי פרסמה באינסטגרם שהיא עוברת חרם והחליטה להרים ידיים. עומר, במקום לגלגל את הדף באינסטגרם ולעבור הלאה, כתב לה: ‘אל תיתני להם את הכוח הזה. אני לא מכיר אותך ולא יודע מי את, מאיפה את ובת כמה את, אבל אל תיתני להם את הכוח. תלכי עם חזה נפוח, תרימי ראש ושימי עליהם פס’", נזכרת טביב.
"באותו זמן היא כתבה לו: ‘נו, בסדר, סע מפה, תמשיך’. אבל בשבעה היא באה אליי ואמרה לי: ‘אני פה בשביל עומר. הוא הציל את חיי בתגובה הזו’. עומר היה ילד נורא צנוע ועם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. דברים חומריים אף פעם לא דיברו אליו, והוא שמר את הדברים שלו לעצמו, לא חשב שצריך לפרסם מה שהוא עשה. הוא תמיד התייעץ איתי בכל דבר. היינו החברים הכי טובים בעולם".
בנובמבר 2018 הוא התגייס לצבא ושובץ כלוחם בגדוד “שחם" של חטיבת הנח"ל. בתום הטירונות יצא לקורס צלפים ולאחר מכן שימש צלף ביחידתו. בהמשך שירותו מונה לתפקיד קשר של סגן מפקד הפלוגה.
“כמה חודשים לפני שעומר נהרג היה ערב החלפת מפקד, והמפקד נתן את הדברים הוותיקים לחיילים שהוא אוהב, ועומר קיבל חגורה משופצרת וישנה של מישהו", מספרת אמו. “באותו ערב, אחד מחבריו של עומר, שבדיוק סיים שמירה, נכנס ואמר: ‘אני לא מאמין, לא קיבלתי כלום’. עומר לקח את חגורת הנשק, נתן לו אותה ואמר: ‘קח, מגיע לך. אוהב אותך’. אני זוכרת שאמרתי לעומר: ‘אבל למה נתת לו? רצית את זה כל כך’. עומר אמר לי: ‘אמא, דברים חומריים לא עושים לי את זה’. את הנתינה הזו החלטנו להמשיך הלאה בעמותה".
איך את מתמודדת עם הכאב?
“הכאב נשאר אותו כאב. הגעגוע שורף, וככל שעובר הזמן ואין לך את הנגיעה, את הליטוף, את הנשיקה - זה נורא חסר. זה שורף. יש ימים שאני לא יכולה אפילו לקום מהמיטה. כשסיימנו את השבעה אמרתי לבעלי, אמיר, שהתכנסנו כאן בסלון בשביל לגמור עם זה", היא משתפת.
"החלטנו לחזור לעניינים כדי לא לעצור את החיים ולשמור על שפיות ועל שגרה עבור יגל, היום בן 17. לפעמים אני נכנסת לחדר ואני רוצה להריח, לנסות ולראות אם משהו נשאר. השארתי את החדר של עומר כמו שהיה. לא הזזתי שום דבר. הבגדים שלו בארון, הספרים על המדף, כל הבשמים ושאר הדברים שלו נשארו".
הבחירה לחזור לשגרה סייעה לכם?
“חזרנו לעניינים בשביל יגל. רק בשביל יגל. לא רציתי שבנוסף לזה שהוא איבד אח, הוא גם יאבד הורים. לאחר נפילתו של עומר אימצנו חייל בודד. הוא גר איתנו והמטרה הייתה גם שיגל לא יהיה לבד. פתחנו את הלב ואת הבית למישהו שלא הכרנו, אבל למעשה זה היה חבר של עומר במשך שמונה חודשים בבסיס, שהעביר לעומר את התפקיד שלו, והיה ביניהם קשר".
לקדם אחדות
על רקע האובדן האישי של טביב, הקרע שחווה כיום המדינה קשה עבורה מנשוא. “המדינה הזו איבדה כל כך הרבה בשביל ההגנה עליה, אז בואו ננסה להיות קצת יותר אנושיים", היא אומרת.
“בימים אלה אנחנו יוזמים בעמותה מיזם שבו כל הורה שאיבד את היקר לו בשירות הצבאי, יחזיק את דגל ישראל לצד תמונת החלל, היקר לו מכל. התקווה היא שכך אנשים במדינה שלנו יראו מה איבדנו בשביל להקים את המדינה הזו ובשביל להגן עליה. אולי זה יקדם אחדות במדינה".
ויש לה גם מסר לחיילי צה"ל. “תשמרו על עצמכם ותישמרו", היא אומרת. “אף אחד לא מבין מה אמא עוברת כשילד לא חוזר הביתה".