כאשר איים להחזיר בכוח את מדבר סיני שנלקח ממנו, ביטלנו אותו כיורשו המטורלל של נאצר. כאשר נאם בפרלמנט המצרי והכריז שהוא מוכן לבוא לירושלים אם ביקורו יקדם את השלום, אמרנו שהוא משקר. כאשר חג מטוסו עשרה ימים לאחר מכן מעל שדה התעופה בלוד עם צבעי הדגל המצרי על זנבו, קבע הרמטכ"ל מוטה גור כי כאשר ייפתחו דלתות המטוס לא אנואר סאדאת, הנשיא המצרי, ייצא מהן, אלא מחבלים חמושים בנשק אוטומטי וברימוני יד והורה להציב צלפים בעמדות אסטרטגיות עם אצבע על ההדק.
אבל כפי שתמיד קורה כאשר מנהיגים ערביים מאיימים-מבטיחים לעשות משהו, דלת המטוס נפתחה והנשיא שחום העור בעל השפם הבריטי והמצח הגבוה עמד בראש המדרגות הניידות ומאחוריו משלחת שריו ומקורביו - אלה מהם שהסכימו להשתתף בטיסה לכנסת בקנוסה - המומה ומבוהלת מהתרגשות.
תזמורת משטרת ישראל שלא הצליחה להשיג את תווי ההמנון המצרי בעשרת הימים שהיו לה להתכונן לביקור, ניגנה אותו על סמך עשרות האזנות לו ושמיעה טובה. זה היה רגע נדיר בעוצמת תחושותיו וחד-פעמי בהיסטוריה המדממת של האזור והוא חנק את גרונם של בכירי הציניקנים.
הנשיא המצרי שגירש את אלפי יועציו הסובייטים; שעסק בסדרת הונאות אסטרטגיות שחשפו את המודיעין הישראלי על כל זרועותיו בשיא יוהרתו ותחושת ההתנשאות הפטאלית שלו; שצלח את התעלה וחצה את קו בר-לב כמו סכין חם בחמאה; שהשיב את כבודה האבוד של האומה המצרית אחרי תבוסת ששת הימים; הטיל עצמו כעת אל תוך שורת גדולי האומה שניצבה מולו כחבורת תלמידים נבוכים שהמורה תפס לא מוכנים לבוחן פתע, כשהוא משפריץ שארם לכל עבר, לוחץ ידיים בחמימות ונושק ללחייה של הגברת הזקנה שהמתינה בסבלנות לתורה ואמרה לו: "אדוני הנשיא, שנים רבות חיכיתי לרגע הזה".
מארחו הישראלי, ראש הממשלה מנחם בגין, שנבחר לתפקיד שישה חודשים בלבד קודם לכן, נאפד בהדר ז'בוטינסקאי ובגינוני כבוד של קצין פולני, התפלל שלבו החולה יעמוד בתעוקתו של הרגע.
הכבוד ההדדי השזור בחשש וחשד היסטורי, התפוגג כאשר תפס סאדאת את מקומו על דוכן הנואמים בכנסת. בפרלמנט הישראלי, מוקף באויביו ההיסטוריים, נשא סאדאת נאום תוכחה נוקב; הוא בא לירושלים לעשות שלום על כל המשתמע מכך אבל תבע מישראל לשלם את המחיר במלואו. החזרת כל השטחים הכבושים לבעליהם וכן פירוק כל ההתנחלויות. הכרה בפלסטינים, בזכותם במדינה משלהם לצד ישראל, כולל זכות השיבה. החזרת ירושלים המזרחית חוץ מהכותל המערבי, שיישאר בריבונות ישראלית.
במהלך נאום סאדאת העביר עזר ויצמן בשולחן הממשלה פתק לבגין. "צריך להתכונן למלחמה", כתב ויצמן. בגין הנהן בהסכמה.
מחיאות הכפיים בהיכל לא הרימו את גגו. הן שיקפו צאת תחושת ההלם שבה נתקפה ישראל. אחרי 30 שנים של דקלום דל תוכן בדבר מאוויי השלום שלה, היה זה נשיא מצרים שהימר בחייו על מהלך היסטורי נדיר בקורות המזרח התיכון ובא לירושלים שאותה תפס המומה, לא מוכנה ונטולת מענה אינטליגנטי למשנתו הסדורה. מה שבגין ניפק בתגובה היה "כן, אבל".
הישראלים ברובם יצאו מגדרם כדי להרעיף חיבה על המהלך האמיץ של סאדאת, כאשר ניצבו בצדי הדרך לירושלים והריעו לו. אבל ההנהגה נותרה מפלבלת עיניה באור היום המסמא וגמגמה את הרפליקות השחוקות שלה. הרגע ההיסטורי שאמור היה להיקבע בתודעה היהודית כאחד האירועים הגדולים בתולדותיה, נמוג ברבות השנים והפך לדבר של מה בכך; יותר "מגיע לנו" מאשר "איזה מהלך אמיץ זה היה".
במקום לאמץ את הרגע ולהפוך אותו לאירוע מכונן שאותו מציינים פעם בשנה, הניחה ישראל המתייחסת לאורחיה בשיטת "לכי, לכי, יא שרמוטה", לרגע לדעוך בתודעתה, מה שהיה קל שבעתיים לעשות אחרי ההתנקשות בחיי סאדאת חמש שנים אחרי ביקורו בירושלים.
במהלך שהותו במלון "קינג דיוויד", שעל פיצוצו הורה בגין לחיילי אצ"ל ובו נהרגו חפים מפשע, מת אחד משומריו של סאדאת מדום לב. מהתרגשות כנראה. גופתו מולטה בחשאי לקהיר כדי לא לעורר שמועות בדבר ניסיון התנקשות בחיי הנשיא.
"Thirteen Days in September" מאת חתן פוליצר לורנס רייט (Lawrence Wright), שראה אור בחודש שעבר, מתאר בפירוט מדוקדק את 13 הימים של פסגת השלום בין ישראל למצרים שנערכה בקמפ-דיוויד בספטמבר 1978.
הספר הוא מסוג המקרים המביכים שבהם אירוע משמעותי בהיסטוריה של ישראל זוכה לטיפול עיתונאי מוצלח בידי עיתונאי אמריקאי ולא ישראלי. הספר מתאר את הפסגה מנקודת מבטו של הנשיא ג'ימי קרטר, שללא אמונתו הדתית ותחושת השליחות שלו, כולל על חשבון קדנציה שנייה והתמקדות יוצאת דופן בנושאי חוץ בימים קשים בנושאי פנים, הייתה הפגישה מסתיימת בכישלון מהדהד וממשיכה את מעגל האלימות.
ביקור סאדאת בירושלים היה מקרה נוסף שבו לא סיפק ה-CIA את הסחורה במידע מוקדם, הפעם מסיבות מובנות. ההחלטה התקבלה בראשו של סאדאת ללא שותפים. שתי המדינות לא התקדמו במהלך השנה שחלפה מהביקור, וקרטר, אדם בעל אמונה דתית יוקדת, בא להציל. הוא האמין שבידוד שתי המשלחות באתר החופשה הנשיאותי ביערות מרילנד, יכפה על המשתתפים ריכוז, ירחיק אותם מגירויים חיצוניים ויתנהל מחוץ לעיני התקשורת. מעט כל כך היה ידוע על שני המנהיגים, עד שקרטר הורה ל-CIA להכין לו פרופילים פסיכולוגיים וביוגרפיים של השניים.
אחד היה טרוריסט יהודי שפעל נגד הבריטים, והשני מעריץ מצרי של היטלר. נתוני פתיחה קשים, במיוחד על רקע המקום שתפסה השואה בתודעתו של בגין שאיבד בה את בני משפחתו. בפגישות מוקדמות עם השניים מאז בחירתו, גילה קרטר שהוא אינו מחבב את בגין כלל ועיקר. המנהיג הישראלי לא דיבר בגובה העיניים, נטה לנאומים ארכניים שהתחילו באירוע היסטורי מרוחק, הרצה לבני שיחו ולא שוחח איתם וניסה להגיע להסכם שלום מבלי לשלם את מחירו המלא.
בסאדאת מצא קרטר מנהיג עממי, בעל אמונה דתית שהדריכה אותו, בעל גינונים בריטיים אך איש אמת שדיבר דוגרי. למרות העדפתו האישית הצליח קרטר להישאר מתווך הוגן, מה שלא ניתן היה לומר תמיד על בגין, שלא התנזר משיפוץ העובדות. כמו בפעם שבה סיפר שהוא מכיר את הטרור הפלסטיני מידע אישי משום שבנו בני בגין נפצע בפיגוע.
בגין כיוון לפיגוע באוקטובר 1966 ברוממה שבו התפוצצו מטענים בשני בנייני דירות סמוכים. ארבעה ישראלים נפצעו, כולם באורח קל. בני בגין ומשפחתו התגוררו באחד הבניינים הללו, אבל הם לא היו בין הפצועים. הישראלים הגיעו לקמפ-דיוויד בתחושה שהפסגה תארך ימים ספורים בלבד ושלא יגיעו בה להסכמה.
ישראל הגיעה לקמפ-דיוויד ללא ניירות עבודה, ללא עמדות פתיחה או נקודות למו"מ. אחרי שנעל את הפגישה הראשונה ב-11:00 בלילה בתום דיון ארוך ונטול תכלית, חזר קרטר זועף לחדר השינה בבקתת Aspen ודיווח לרעייתו רוזלין: "אני חושב שאין לבגין כל כוונה להגיע להסכם שלום".
בניגוד לבגין הנרגן, הטוען התמידי ונטול שמחת חיים, היה סאדאת עבד לסדר יום נוקשה שנועד להרגיע את עצביו ולהיטיב עם בריאותו. שני המנהיגים סבלו מבעיות לב. סאדאת נהג לישון עד 9:00 בבוקר. כאשר התעורר אכל כפית של דבש ומזון מלכות עם כוס תה ונענע. הוא התפלל, התקלח והתגלח וחזר למיטה כדי לעבור על העיתונים עד ארוחת הבוקר - לרוב יוגורט או פאפאיה עם דבש. אז התלבש ושתה לעתים שוט או שניים של וודקה וטוניק כדי להאיץ את הדופק.
בשלוש-ארבע השעות הבאות קיבל סאדאת אורחים וקרא מסמכים. בטענה שהוא נוטה להצטנן בקלות, אסר סאדאת על שימוש במזגן ולא משנה כמה חם היה. במשך שעה כל אחר צהריים הוא שכב על הרצפה בחדר השינה עם צעיף המכסה את עיניו. כחלק ממשטר הדיאטה שלו דילג סאדאת על ארוחת צהריים, ולא הפסיק לעשן מקטרת שלא משה מידיו.
כל יום צעד ארבעה ק"מ בקצב מהיר. הספורט היחיד שהרשה לעצמו היה פינג-פונג. אחרי הצעדה חיכו לו עיסוי, אמבטיה ושלאפשטונדה, שממנה התעורר ב-7:00 בערב. אז שתה כוס תה ואכל ארוחת ערב קלה. הוא חזר לעבודה עד 21:00, שעה שבה עלה על פיג'מה והגיש לעוזריו את רשימת הסרטים שבהם רצה לצפות, בעיקר מערבונים שמהם נהנה עם כוס וויסקי.
בגין, לעומתו, בחל בפעילות גופנית אך בניגוד לסאדאת הצליח להיגמל מעישון. הוא נטל תרופות שונות לסוכרת ומחלת לב שהתישו אותו והשפיעו לרעה על מצב רוחו. הוא העדיף לאכול עוף מכובס וקוטג' אבל שתה תה ללא הפסקה בסגנון הרוסי, עם קוביית סוכר בין שיניו. ה-CIA תרגם לאנגלית את "לילות לבנים" ו"המרד", שני הספרים שבגין כתב וקרטר קרא. לימים נמצאה גרסה באנגלית של "המרד" במחנה אימונים של אל-קאעידה. אוסמה בן לאדן קרא את ספרו של בגין בניסיון ללמוד כיצד הופך טרוריסט למדינאי.
הפסגה הידרדרה להאשמות הדדיות ולדו-קרב קולני מיומה הראשון. כאשר איבד את שלוות רוחו קרא סאדאת לבגין "פרימייר" במקום "פריים מיניסטר", הרגל שהרגיז את בגין. סאדאת האשים את בגין בכך שאינו חפץ בשלום כלל. כשהוא תוקע את אצבעו בחלל הרעים סאדאת: "פרימייר בגין, אתה רוצה אדמה!". שניהם היו סמוקים מכעס וקולם רעם. רוזלין קרטר שהייתה בחדר הסמוך שמעה אותם צועקים זה על זה מעבר לקיר.
סאדאת דפק על השולחן והכריז כי השטחים אינם נתונים למיקוח. במשך 30 שנה, טען, חיפשה ישראל ביטחון, סוף לחרם הערבי והכרה בה. והנה זה מונח על השולחן. אם בגין ימשיך לאחוז בשטחים, יגיע הדיון לסיומו. "ביטחון כן! שטחים לא!", צעק סאדאת. אף ישראלי לא יישאר בסיני. השטח המצרי יגולח מישראלים. נוכחות מתיישבים יהודים בסיני, אמר בגין, אינה פוגעת בריבונות המצרית. גם בתוך התפרצויות הכעס הללו נקלעו שני המנהיגים לרגעים משעשעים. הם התווכחו בקלות דעת מי אחראי למסחר בחשיש בין ישראל למצרים בסיני וגעו בצחוק.
עזר ויצמן: "סאדאת רצה לכבוש את השלום בסערה... בגין העדיף לזחול אינץ' בעקבות אינץ'. הוא לקח את חלום השלום וטחן אותו עד דק. אבקה יבשה של פרטים, סעיפים לגאליסטיים וציטוטים מהחוק הבינלאומי".
עליזה ומנחם בגין ערכו קבלת שבת באולם הקולנוע בקמפ-דיוויד. מוושינגטון הובאו חלות, גפילטע פיש וכיפות. בשעה שבגין תרגם לרוזלין את מילות אחד השירים, היא שאלה אותו כמה שפות הוא דובר. בגין השיב שהוא מדבר באופן שוטף את כל השפות הסלביות, כולל רוסית ופולנית. וגם גרמנית, אנגלית, עברית וצרפתית. הוא קורא איטלקית ולטינית.
בגין לא התעניין בספורט, לא שתה אלכוהול ולא ירה ברובה מימיו. הוא לא אהב לראות דם והיה מסיט את עיניו כאשר שימש כסנדק בברית מילה. הוא אהב מערבונים. בבית צפה בסדרות אמריקאיות כ"סטרסקי והאץ'", "הוואי 5-0", "קוז'אק" והחביבה עליו ביותר - "דאלאס".
בגין הגיע לקמפ-דיוויד בתחושה שיש לו הכי פחות להפסיד, אך מהר מאוד הבין כי טמן פח לעצמו. לא היה לו שום דבר חדש להציע. המשלחת הישראלית הגיעה לפסגה לא מוכנה, ללא הצעות אלטרנטיביות וללא חומרי רקע. בשעה שסאדאת ניפק מסמך מנוסח בקפידה ובו דרישותיו, לא השכילה ישראל להציג מסמך נגדי. את החלל הזה מילא קרטר כאשר ניסח נייר עבודה אמריקאי בן 17 עמודים. פניו של בגין החווירו כאשר קרא את המסמך האמריקאי. הוא הביט בקרטר וביקש ממנו לא להציג את המסמך בפני סאדאת.
"לא ניסחתי את ההצעה כדי שכל אחד מהצדדים יכניס בה שינויים מהותיים", אמר קרטר. "שמרתי על כל האינטרסים החיוניים של ישראל. יחסי שלום עם מצרים יגנו על ביטחון ישראל". בגין ניסה להתנער מהחלטת האו"ם 242. "איסור על כיבוש שטחים בכוח מתייחס רק למלחמות ברירה", אמר.
"האם אתה מתכחש ל-242?", שאל קרטר בכעס. "למחוק את זה משמעו שאין לנו בסיס למו"מ כעת או בעתיד. מה שאתה אומר משכנע אותי שסאדאת צדק. מה שאתה רוצה זה אדמה ולא שלום". שפתיו של קרטר הכחילו מכעס ועיניו הכחולות רשפו. הוא מעך את נייר ההצעה לכדור והשליך אותו על השולחן. "יהיה עליך לקבל את זה!", אמר. "אדוני הנשיא", אמר בגין, "בלי איומים, בבקשה".
במיטתו, אחרי היום הקשה ביותר בפסגה, שבו השתכנע שפניו של בגין אינם לשלום, אמר קרטר לרעייתו כי יש לו ספקות בדבר שפיותו של בגין. לפני שנרדם אמר שהוא מאמין שבגין הוא "פסיכופת". "סאדאת חכם ממני", אמר קרטר לרוזלין בארוחת הבוקר ומנה באוזניה ארבעה דברים שהנשיא המצרי אמר על בגין: 1. הוא אינו רוצה ולא מתכוון לחתום על כל מסמך במהלך הפסגה. 2. קמפ־דיוויד יחשוף את עמדותיו. 3. הוא רוצה שטחים. 4. קמפ-דיוויד הוא מלכודת עבורו.
כאשר נודע לקרטר כי סאדאת הרים ידיים ונואש מהפסגה ומשלחתו אורזת את המזוודות, כעס קרטר כפי שלא כעס בחייו. הכעס שטף אותו. סאדאת הונה אותו. עד אותו רגע חשב קרטר כי סאדאת והוא היו קרובים כמו אחים. הם צעדו כל יום יחדיו במהלך הפסגה, וסאדאת לא שיתף אותו בשום דבר שהניח לו לחשוב שהוא ינטוש את קמפ-דיוויד באורח בהול כזה.
כאשר קרטר מצא את סאדאת, היה האחרון לבוש בבגדי מסע. הכבודה שלו הייתה ארוזה וניצבה על מרפסת הבקתה. "אני מבין שאתה עוזב", אמר קרטר. "אכן", ענה סאדאת בהתרסה. "האם חשבת עד הסוף מה זה אומר?", שאל קרטר והמשיך בלי לחכות לתשובה. "אז תן לי להסביר לך. דבר ראשון, זה יביא לסיום כל קשר בין ארצות הברית למצרים. אין כל דרך שנוכל להסביר זאת לאנשינו. זה יביא סוף למאמצי השלום שבהם השקעתי כל כך הרבה זמן ויוקרה. וזה יהיה כנראה גם סופה של הנשיאות שלי. אבל מעבר לכל, זה יהיה הסוף של משהו שיקר ביותר עבורי: החברות איתך. מדוע אתה עושה את זה?".
סאדאת נשם בכבדות. עיניו של קרטר היו סנטימטרים ספורים ממנו. הוא אמר כי בגין מעולם לא התכוון לעשות שלום. "אנחנו משחיתים את זמננו על האיש הזה!".
בגין זימן את המשלחת הישראלית לבקתתו. הקלה גדולה ניכרה בו. הוא אמר לאנשיו כי אריאל שרון התקשר אליו ואמר כי אם ההתנחלויות הן המכשול האחרון לשלום "אינני רואה התנגדות צבאית לפנות אותן". מתחת למטריית ברכתו של שרון, היה לבגין הצידוק הפוליטי לפשרה, אבל למרבה תסכולה של המשלחת, הוא בחר לא לנצל אותו. "פינוי ההתנחלויות הכרחי אם אנחנו רוצים שלום", אמר ויצמן. "שמעתי אותך!", התפרץ בגין.
בבקתת סאדאת התנהלה דרמה דומה עם אנשי משלחתו. "אינני רוצה שיום אחד תטענו כי לא הקשבתי לכם", אמר. "אבל כל מה שאמרתם נכנס באוזן אחת שלי ויוצא בשנייה. אתם יודעים מדוע? מכיוון שכולכם שרברבים. אינכם עושים דבר. אני מדינאי. אני יודע לאן פני מועדות. אני רוצה לשחרר את השטחים, משום שאינני רוצה שנכדיכם יילחמו שוב בסיני, מלחמה אחרי מלחמה".
מזכירתו של קרטר הביאה לו חבילת צילומים של שלושת המנהיגים, כדי שיקדיש אותם לנכדיו של בגין שביקש זאת ממנו. מזכירתו סיפקה לקרטר את שמות הנכדים. קרטר התקשה לשאת את הרעיון שיהיה עליו לפגוש את בגין שוב, אבל במקום לחתום "בברכה" כתב "באהבה" והוסיף את שמו של כל ילד.
הוא צעד לבקתה של בגין כדי לתת לו אישית את הצילומים. כאב הלב שלו היה כמעט פיזי. בגין התבונן בצילומים וקפא. "לאוסנת". שפתיו רעדו ודמעות מילאו את עיניו. הוא חזר על שמות נכדיו בבכי. "אורית, מירב, מיכל". המחווה האנושית של קרטר הצילה את הפסגה. המשלחות חזרו לשולחן הדיונים והסכימו על טיוטה שהייתה הבסיס לחוזה השלום.