שקיעתה של אימפרית המערב

במשך 207 שנים הצליחה האימפריה הרומית לשמור על שלום ושקט יחסי. הpax romana- המפורסם החל בשנת 27 לפנה"ס ונמשך עד שנת 180 לספירה, ולפי ההיסטוריון אדוארד גיבון היווה את "שיא האושר בתולדות המין האנושי".

תקופת השקט והשלום חסרת התקדים הושגה תודות לשיתוף פעולה פנימי בתוך האימפריה מצד אחד, והשקעה אדירה ביצירת קווי גבול מבוצרים וצבא אימתני מצד שני.

האימפריה, שחלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר, נקלעה באמצע המאה השלישית למשבר עמוק. קשיים כלכליים, מתחים פנימיים ואיומים שונים הביאו בשנת 395 לחלוקתה לאימפריה המערבית (שבירתה ברומא) והמזרחית (בקונסטנטינופול).

המשבר היווה הזדמנות להגירה ושיפור איכות החיים מבחינת עמים ברברים שונים. הצבא הרומי נחלש, והנהירה הגדולה לתוך אירופה החלה. זרם המסתננים, שהחל בשנת 374, הפך לשיטפון של ממש.

האימפריה הנחלשת המשיכה להיות מטרה קלה: בשנת 410 הברברים הטילו מצור על רומא ואף כבשו אותה, אולם האימפריה הצליחה להתאושש, משכה חזרה את כוחותיה שהיו פזורים עד לבריטניה והצליחה לשחרר את רומא. אולם הברברים המשיכו לפלוש מכל עבר והחל תהליך של התפרקות כללית, עד שבשנת 476 חדלה האימפריה המערבית להתקיים.

האימפריה לא הובסה בקרב צבאי מפואר, אלא דעכה בתהליך של שקיעה איטית. היא קרסה משום שבמשך עשרות שנים הברברים פלשו לתחומיה ורומא איבדה את ריבונותה על שטחיה. איבוד השטחים נבע בין השאר גם מהקטנת הצבא, וגם מתמורות דתיות ששחקו את רצונם של הרומאים למלא את חובתם האזרחית להתגייס לצבא.

הברברים בשער

פחות או יותר על גבולות האימפריה הרומית המערבית עומדת היום אימפריה אחרת. 28 מדינות התאגדו והקימו את האיחוד האירופי, לו פרלמנט, מטבע ודגל משותפים. זהו שוק ללא גבולות פנימיים המבוסס על חירויות התנועה של בני אדם, סחורות, הון ושירותים, ללא מכסים פנימיים. אולם אין זה רק שיתוף פעולה כלכלי: השותפות חודרת גם לתחומי העשייה הציבורית בנושאי בריאות, תרבות ומדע, חקיקה, מדיניות חוץ והגנה משותפות.

אם ניסיונות העבר לאיחוד אירופה היו סביב אומה דומיננטית, כמו בימי נפוליאון או היטלר, הרי שהקזת הדם בשתי מלחמות העולם, שהפכו את אירופה לעיי חורבות, הביאו את האומות לאפיסת כוחות והניעו תהליך רעיוני כפול. יש הרואים בהקמת האיחוד האירופי תוצר של הסדר הליברלי שניצח את הסדר הטוטליטרי. ומכאן, בסיס השותפות העומד בליבה של אירופה החדשה הינו המחויבות של כלל העמים באיחוד לערכים ליברליים.

מאידך, לאחר מלחמת העולם השנייה צמחה באירופה האסכולה הפוסט-מודרנית. זו הסיקה מסקנה כמעט הפוכה: לדידה, לא קיימת שום אמת מוחלטת שבשמה יש להילחם, להרוג ולהיהרג. מכאן שהאיחוד האירופי הוא לא איחוד של ערכים, אלא איחוד של אינטרסים.

סופו של השלום האירופי

המעבר האירופאי אל הפוסט-היסטוריה הותנה בכך שארה"ב לא תבצע בעצמה מהלך דומה. כך, במשך שנים החזיקו האירופאים במוסר כפול: בינם לבין עצמם הם החזיקו במוסר "נאור", אך גינו ללא הרף את ארה"ב כאשר זו עמדה על המשמר מפני הכוחות הטוטליטריים.

עד לעידן אובמה, ארה"ב מצאה את עצמה בסיטואציה כפוית טובה: לאחר שהוליכה את אירופה אל גן העדן, ובעודה פועלת ללא הרף כדי לאפשר את קיומו - לא רק שאין היא רשאית להיכנס אליו בעצמה, אלא שהיא מגונה על ידי אירופה כאשר היא מאיישת את החומות. היא נאלצה לטפל בסדאמים ובאייאתוללות ובקים-ז'ונג אילים, והניחה לאירופה ליהנות מפירות עמלה.

אובמה ביקש לשנות זאת מן היסוד ואימץ את עיקרי הדוגמה הפוסט-מודרנית. גם לשיטתו המשפט הבינלאומי והמוסר הם אלו שצריכים להניע את האומות. גם הוא מאמין שאין עוד ערכים מוחלטים שיש לקדם או להילחם עבורם.

אין כמו המלחמה במדינה האסלאמית על מנת להסביר עד כמה ממשי חוסר המוכנות המערבי להשתמש בכוח. חבורת הרוצחים והאנסים של המדינה האסלאמית אומנם הצליחה לזעזע את העולם באכזריותה, אולם העולם בהנהגת ארה"ב ביצע עד היום רק עשרות תקיפות אוויריות בודדות בכל רחבי המדינה האסלאמית. רק כדי לסבר את האוזן, במהלך צוק איתן צה"ל הפציץ כל יום כ-200 מטרות טרור בתוך רצועת עזה הקטנה.

בסופו של דבר, ארה"ב מאסה בתפקידה כשומרת סף, ובאירופה המוסר הפוסט-מודרני הביא לחוסר יכולת לזהות אויב מסוכן, קל וחומר לפעול נגדו. נראה כי אי המוכנות של שתי האימפריות המערביות של תקופתנו להשתמש בכוח על מנת לבלום את הכוחות הטוטליטריים מצד אחד, ומצד שני הפלישה של אותם כוחות לתוככי העולם המערבי בחסות חוקי הגירה "נאורים", עלולה להביא לקריסת המערב, ממש כשם שקרסה האימפריה הרומית.