משה שי הוא ככל הנראה הקורבן הראשון, ולפי שעה היחיד, של מדיניות הערפול, הקריצה והזיגזוג של הבירוקרטיה של מערכת הביטחון הישראלית כלפי הישות הכורדית בעיראק. בינואר 2013 הגישה נגדו ליה מלצמן, סגנית בכירה בפרקליטות מחוז תל אביב, כתב אישום על "יציאה שלא כדין" לעיראק. בימים אלה מתקיימים בין הפרקליטות לעו"ד יצחק ז'ילבר-חדד, פרקליטו של שי, מגעים לחתימה על עסקת טיעון שבמסגרתה הוא יודה בעבירה המיוחסת לו ויושתו עליו 400 שעות עבודת שירות למען הציבור, אך ללא רישום פלילי והרשעה. שי מתחבט אם לקבל את ההצעה.
מה שמכעיס אותו ואת עורך דינו הוא העובדה כי בעשור האחרון ביקרו בכורדיסטן מאות ישראלים, למטרות עסקים או ל"מסעות שורשים". עמם נמנים איש העסקים עידן עופר, הבעלים של החברה לישראל וכמה מבכירי מנהליו, איש העסקים שלומי מייקלס, שהיה שותפו של ראש המוסד לשעבר דני יתום, ויוצאי מערכת הביטחון אחרים, כולל אנשי מוסד ושב"כ. ורק נגדו הוחלט להגיש כתב אישום. "מדוע האכיפה הסלקטיבית?", שואל ז'ילבר-חדד את משטרת ישראל ואת הפרקליטות.
קשה לדעת אם הערפול ואי הבהירות כלפי החבל האוטונומי של כורדיסטן מכוונים, או שמא הם פרי באושים של בירוקרטיה ישראלית, שבה יד שמאל אינה יודעת מה עושה יד ימין וכל משרד ממשלתי עושה דין לעצמו, אך זו עובדה.
לפי החוק למניעת הסתננות מ-1954 (סעיף 2) עיראק מוגדרת "מדינת אויב" יחד עם תימן, איראן, לבנון, סוריה וערב הסעודית, ואסור לבקר בה. אך לפי "פקודת המסחר עם האויב" מוחרגת עיראק ממעמד של "מדינת אויב" וניתנת "הרשאה כללית למסחר שלפיה ינהגו בעיראק כאילו איננה מדינת אויב". על ההחרגה חתומים מאז 2003 שרי האוצר, שהאחרון שבהם, יאיר לפיד, חתם עליה באוקטובר 2013 והיא בתוקף עד דצמבר 2014.
הדרך לכורדיסטן
משה שי נולד ב-1957 בתל אביב, למד באורט יד סינגלובסקי, התגייס לגדוד 890 של הצנחנים ושירת בו כסגן מפקד פלוגה. לאחר שחרורו מצה"ל התקבל לעבודה בשירות הביטחון הכללי (שב"כ) וצורף לאגף המבצעים. הוא שירת באגף במגוון תפקידים של לוחם ומפקד, בעיקר בשטחים, הגיע לדרגת ראש מחלקה ופיקד על אחת מיחידות החוד של האגף.
לפי פרסומים שונים, אנשי אגף המבצעים של השב"כ עוסקים בפעולות מעקב, חדירות למבנים ואיסוף מידע כדי לסכל מעשי טרור וריגול. אנשים שהכירו את שי במהלך עבודתו, שנמשכה כמעט 20 שנים (וביקשו שלא להיחשף), מעידים שהיה איש מבצעים "אמיץ ונועז".
לאחר שפרש מהשב"כ פנה לעסקים והקים יחד עם שמוליק רם, גם הוא שב"כניק לשעבר, חברה בשם דיאלוג שפעלה בתחום אספקת דלק למגזר הערבי בישראל. בתחילה עשו חיל בעסקיהם ובראיון מ-2000 ל-YNET אף התפארו כי "כשנגדל נרכוש את פז". אך לאחר שמכרו אותה הסתבכה החברה בחובות ובעסקאות מפוקפקות, שבמהלכן נתגלה כי מהלה דלק יקר בדלק זול.
נגדו ונגד שותפיו נפתחה חקירה משטרתית, שממנה יצאו בעור שיניהם. התיק נסגר בלי שיוגש נגדו כתב אישום. במהלך תקופה זו פקדה אותו ב-2006 טרגדיה קשה, כשבנו נהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי ביחידת מגלן.
אף שאולי היה צריך להגיע למסקנה כי לא נועד לעסקים, הוא המשיך לחלום וליזום עסקאות. הפעם בעיקר מחוץ לגבולות ישראל. בין השאר ניסה את כוחו בקשרים עם סומליה שלא צלחו יפה, ולפני פחות מעשור התמקד בירדן. יחד עם ישראלי אחר היה מעורב בעסקה של מכירת דלק מטוסים לצבא ארה"ב בעיראק, ומשם הדרך לכורדיסטן הייתה קצרה.
טלבאני וברזאני
בין ישראל לכורדים בעיראק יש רומן שנמשך כ-50 שנים לפחות. מתחילת שנות ה-60 , במשך כעשור וחצי, מרדו הכורדים בממשלה המרכזית בבגדד בדרישה לאוטונומיה. איראן בהנהגת השאה וישראל סייעו למרד. לשתי המדינות, שקיימו ביניהן קשרי מודיעין, ביטחון וכלכלה (ישראל בין השאר רכשה נפט מאיראן ומכרה לה נשק) היה אינטרס מובהק לרתק את צבא עיראק למרד ולהחליש את השלטון המרכזי במדינה.
את הקשר החשאי עם הכורדים, בראשות מנהיגם מוסטפה ברזאני, קיים ותחזק המוסד. באמצעות המוסד סיפקה ישראל מדריכים צבאיים שאימנו את הלוחמים הכורדים ("פשמרגה" המוכנים למות), נשק, ציוד רפואי ועוד. ברזאני ביקר בישראל וזכה בין השאר כאן לטיפול רפואי. בתמורה קיבלה ישראל מהכורדים מידע מודיעיני וסיוע בהברחתם של כ-3,000 מיהודי עיראק, דרך איראן לישראל.
הקשר המיוחד הזה בא לקצו ב-1975, כשעיראק חתמה על הסכם עם איראן שהסדיר את סכסוך הגבולות בין שתי המדינות. איראן חדלה לתמוך במרד הכורדי וכפתה זאת גם על ישראל. המרד הכורדי דעך. ברזאני ומשפחתו מצאו מקלט בארה"ב, אך מנהיג עיראק סדאם חוסיין לא שכח ולא מחל למיעוט הכורדי. ב-88', בשלהי המלחמה עם איראן, עתה בהנהגת מנהיגי הדת בראשות חומייני, הפציץ חיל האוויר של עיראק את העיירה הכורדית חלבצ'ה בנשק כימי.
הגלגל שב והתהפך לאחר שב-2003 פלש צבא ארה"ב לעיראק והדיח את סדאם. הכורדים ניצלו בהדרגה את המצב החדש שנוצר והקימו חבל עצמאי בצפון המדינה, שרשמית הוא חלק מהמבנה הפדרלי של עיראק, אך בפועל מתפקד כמדינה עצמאית לכל דבר.
בראשות החבל עומדת הממשלה האזורית של כורדיסטן, קואליציה שמחלקת את השלטון ואת משאבי האומה בין שתי המפלגות הגדולות והמשפחות שחולשות עליהן - המפלגה הדמוקרטית בראשות מסעוד ברזאני (בנו של מוסטפה) והאיחוד הפטריוטי בראשות ג'לאל טלבאני, שהיה עד לאחרונה גם נשיא עיראק. מרכז הכוח של משפחת ברזאני, שנחשבת לפרו-מערבית, הוא בעיר ארביל. לטלבאני, שנחשב למקורב לשלטון האיראני (שבה בילה חלק מתקופת גלותו), ולמפלגתו, יש השפעה רבה יותר בעיר סולימאניה.
מאז הסתיים המרד ועד לפלישה האמריקאית התרופפו גם הקשרים בין ישראל לכורדים, אם כי מדי פעם התקיימו באירופה מפגשים להחלפת דעות בין אישים כורדים לנציגים ישראלים רשמיים או עצמאיים.
אזהרת מסע
בעקבות השינויים בעיראק ב-2003 והמאמץ הכורדי לפתח את כלכלת החבל ולהקים בו מוסדות שלטון וסממני עצמאות כמו צבא ומשטרה, חזרו אליו אנשי עסקים וחברות מישראל. אחד הראשונים היה שלומי מייקלס, ששירת בימ"ם - היחידה ללוחמה בטרור של משטרת ישראל, ועבר להתגורר בארה"ב, שבה התאזרח. מייקלס הקים את חברת קודו (ראשי תיבות של "הארגון לפיתוח כורדיסטן"). הוא יצר קשר עם משפחת ברזאני וזכה בחוזים גדולים של עשרות מיליוני דולרים.
מיזם הדגל שלו היה הענקת ייעוץ ביטחוני לבניית שדה תעופה בינלאומי בארביל, שתוכנן על ידי חברה אדריכלית מבריטניה והוקם בידי חברת בנייה טורקית. מייקלס צירף אליו את ראש המוסד לשעבר דני יתום, ויחדיו הם גייסו עשרות יוצאי מוסד, שב"כ ומערכות ביטחון אחרות שיצאו לכורדיסטן. גם החברות הישראליות מגל לבניית גדרות ביטחון, חברת הקשר תדיראן וחברת התקשורת מוטורולה קיבלו נתחים במיזם.
לחברת קודו לא היה היתר בכתב לייצוא ביטחוני ממשרד הביטחון, אך מנכ"ל המשרד עמוס ירון אישר להם בעל פה לפעול שם. התברר כי גם גורמים במערכות המודיעין והביטחון בישראל ידעו על פעילות החברה ואף עודדו אותה.
הפעילות התנהלה בחשאי עד 2006, אז פרץ סכסוך כספי בין מייקלס ואחד מעובדיו, שמסר ל"ידיעות אחרונות" את פרטי המעורבות הישראלית בכורדיסטן. אנשי ברזאני הובכו מהפרסום, וחברת קודו נאלצה להפסיק זמנית את המיזם. על רקע זה פתחה משטרת ישראל בחקירה נגד קודו, יתום, מייקלס ועובדים ישראלים נוספים על יסוד החוק למניעת הסתננות. ב-2008 , בהמלצת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, נגנז תיק החקירה מחוסר עניין לציבור.
אדם נוסף שפעל באותה עת בכורדיסטן היה אברהם גולן, יהודי צרפתי, בוגר לגיון הזרים, שהקים את קמרון, חברה לאבטחה שפעלה באפריקה, בעיקר בהגנה על שדות נפט של חברות צרפתיות. גולן עבר להתגורר בישראל, עשה עסקים עם הצבא האמריקאי בעיראק ומכר לכורדים נשק שרכש במזרח ובמרכז אירופה.
גולן ודני יתום חברו יחד וניסו לעשות עסקים בכורדיסטן. נוסף לכך, גולן שהתגורר ביישוב ארסוף שבשרון, היה שכנו של עידן עופר, בעליה של החברה לישראל. הקשר בין השניים הוביל ליוזמה עסקית שלפיה החברה לישראל תקים בכורדיסטן בית זיקוק. במאי 2010 טס עופר במטוסו הפרטי יחד עם מנהליו הבכירים וגולן לכורדיסטן, ושם נפגש עם סגן נשיא החבל, איש העסקים קוסראט ראסול שאמור היה להיות שותפו למיזם, ובכירים נוספים בממשל.
החבורה אף לא היססה להצטלם בצוותא ותמונתם התפרסמה באתר חדשות כורדי ומשם הגיעה גם לאתרים בינלאומיים. הפרסום וסיבות נוספות הביאו לטרפוד העסקה. גם משה שי ניסה לעניין את עופר בעסקה להקים בית זיקוק, אך חש שגולן או אחרים "חטפו" ממנו את הקשר. כך או כך, שי המשיך במרץ לנסות ליזום עסקאות גם בתחומי החקלאות ותיירות המרפא.
הוא נסע כמה פעמים לכורדיסטן, דרך טורקיה ואחר כך בטיסות ישירות מירדן. באישור משרד החוץ הוא גם הביא לארץ אנשי עסקים כורדים. באחת הנסיעות, ב-2009 , התוודע לאיש עסקים המקורב למשפחת טלבאני. זה התלונן בפניו מדוע ישראל מעדיפה לעבוד עם משפחת ברזאני, וסיפר לו כי יש לו מידע חשוב על אויבי ישראל.
בשובו לארץ העביר שי את המסר למערכת הביטחון וציפה שיתבקש לקדם את המגעים להשגת המידע. במקום זאת נקבעה לו פגישה עם אנשי שב"כ שהורו לו לחדול מביקוריו בכורדיסטן. איש השב"כ הבהיר לו כי לפי החוק למניעת הסתננות אסור לישראלים לבקר בעיראק, והוסיף כי בשל עברו בשב"כ והיותו שותף סוד שצבר מידע רב על שיטות פעולה ועל מבצעים מיוחדים, הוא עלול להיות יעד לחטיפה מצד אנשי מודיעין איראניים שפועלים בחבל הכורדי.
במילים אחרות, איש השב"כ רמז לשי שהוא עלול להיות אלחנן טננבוים מספר שתיים. שי הסכים לבטל את נסיעתו הקרובה, אך דרש לקבל מהשב"כ את הדרישה בכתב. משלא קיבלה, יצא שוב לכורדיסטן.
מעשהו הרגיז את מערכת הביטחון. וב-2011 שלח המוסד מזכר לגורמים במערכת אכיפת החוק, שבו התריע כי משה שי מקיים קשרים בעיראק עם גורמים שעשויים להיות קשורים לגורמים עוינים לישראל. הניסוח היה כללי ביותר ולא נקב בשמם של אותם "גורמים עוינים".
בעקבות זאת זומן שי לשיחה במשטרה, ויחידת להב 433 פתחה נגדו בחקירה. בסיום החקירה החליטה כאמור הפרקליטות להעמידו לדין. עורך דינו, יצחק ז'ילבר-חדד, טען להגנת מרשו כי נסע "לחבל האוטונומי הכורדי שבעיראק ולא לשום אזור אחר שמחוץ לחבל האוטונומי". כמו כן הדגיש כי יש סתירה בין החוק למניעת הסתננות למדינת אויב, קרי עיראק, לבין פקודת המסחר המתירה לסחור עם עיראק.
בתגובה לדרישתם של שי ועורך דינו נענתה המשטרה ומסרה להם מסמך שממנו התברר כי "בין השנים 2004-2014 נפתחו 143 תיקים בגין יציאה שלא כדין לארצות ערב, על פי החוק למניעת הסתננות. אין בידי המשטרה נתונים זמינים בדבר מספר האזרחים שנחקרו בהקשר לכניסתם לעיראק". ועוד נאמר במסמך של המשטרה כי "נמצאו שישה תיקים בהם נחקרו חשודים בגין כניסה לעיראק". ארבעה מהתיקים נגנזו "מחוסר עניין לציבור". שני תיקים מ-2011 ומ-2012 ממתינים להחלטת הפרקליטות.
שי ופרקליטו מעלים את טענת "מן הצדק". הם דורשים לדעת מדוע נגד אחרים, שהשב"כ והמשטרה התרו בהם והזהירו אותם בשל נסיעותיהם לכורדיסטן, לא הוגשו כתבי אישום, ורק הם המופלים לרעה. משה שי סירב להגיב על כתבה זו.
"שי נחקר והוזהר"
פניות לקבלת תגובותיהם של משטרת ישראל, עידן עופר והחברה לישראל לא נענו. דובר משרד המשפטים מסר בתגובה: "הטענות המועלות בפנייה נדחו כבר על ידי בית המשפט שבחן את הדברים. מר שי העלה במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגדו טענות לאכיפה בררנית על יסוד טענות דומות לאלו שצוינו בפנייה. הפרקליטות הציגה לבית המשפט את עמדתה, שעל בסיסה נדחתה טענתו. מאחר שההליך נוהל בדלתיים סגורות לא נוכל למסור את העמדה שהוגשה לבית המשפט ואת ההחלטה, ואולם דחיית טענותיו על ידי בית המשפט מדברת בעד עצמה.
"עם זאת, באופן כללי נאמר כי מדיניות האכיפה שהייתה קיימת עד לאחרונה בעניין הגשת כתבי אישום נגד אזרחים שיצאו למדינות המוגדרות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות, ובכלל זה גם לעיראק, הייתה מדיניות מצמצמת לפיה הוגשו כתבי אישום, ככלל, רק לאחר שהאזרח הוזהר בעניין באופן מפורש וחרף כך יצא שוב למדינה אסורה, או שהיו בעניין נסיבות מחמירות אחרות.
בשל המסוכנות הרבה ביציאה של ישראלים למדינות אויב והתגברות התופעה, החליט לאחרונה היועץ המשפטי לממשלה, בעקבות עבודת מטה שנערכה בפרקליטות, על החמרת המדיניות, וכיום המדיניות העדכנית היא שלא נדרשת אזהרה מוקדמת טרם הגשת כתב האישום, וניתן להעמיד לדין גם בגין היציאה הראשונה למדינה האסורה על פי החוק, אף אם החשוד לא הוזהר קודם לכן בנידון.
"יצוין, כי כבכל החלטה על העמדה לדין, ההחלטה נסמכת בין היתר על הערכת התובע בדבר הראיות בתיק, שיקולי עניין לציבור ומכלול נסיבות המקרה. מר שי יצא לאזור אסור, נחקר והוזהר בגין כך ב-2011, ולמרות זאת יצא לאחר מכן פעמיים נוספות לאזור אסור.
"מנתוני המערכת הממוחשבת של הפרקליטות עולה כי מ-2012 ועד פברואר 2014 הוגשו תשעה כתבי אישום (לרבות זה שהוגש נגד מר שי) בעבירה על סעיף 2א האמור, בגין יציאה למדינות שונות. בין תשעת כתבי האישום שצוינו, רק אחד (נגד משה שי) הוגש בגין כניסה לעיראק. באשר לפקודת המסחר, לא קיים כל קושי משפטי בין לשון החוק האוסרת על יציאה לעיראק, לבין פקודת המסחר המאפשרת סחר עם מדינה זו (כלומר, אדם יכול לסחור עם עיראק אך אינו יכול לבקר בה)".