לאחרונה פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" מודעת ענק של מכתב לראש הממשלה. על המכתב חתומים 106 אלופים ותת־אלופים במילואים. הרעיון המרכזי של המכתב הוא: המשא ומתן הדו־צדדי עם הפלסטינים נכשל שוב ושוב.

לכן חותמי המכתב קוראים לראש הממשלה "לאמץ את התפיסה המדינית האזורית הסעודית־ערבית ולנהל משא ומתן על מרכיביה... רק לתפיסה המדינית האזורית ולהסדר עם מדינות ערב המתונות יש סיכוי להביא להסדר עם הפלסטינים".

המודעה היא ייחודית: היא לא מטעם "המועצה לשלום וביטחון", הכוללת גם הרבה אזרחים מכובדים, לאחר שרכשה לעצמה (בצדק או שלא בצדק) תדמית שמאלנית; היא לא פורסמה בעיתון "הארץ" כנהוג במודעות "השלום" למיניהן; היא מתייצבת לימין ראש הממשלה ("תוביל ונעמוד מאחוריך") אין בה קלישאות שדופות על "צעדים אמיצים", על ויתורים "כואבים" וכדומה.

מובן שאפשר לבקר ולתקוף ניסוחים בלתי מוצלחים במכתב שבמודעה, אך אין בהם כדי לפגום בשני החידושים המרעננים: האחד, החותמים מצביעים לראש הממשלה על כיוון לפעולה/יוזמה מדינית,
והיא הסדרים עם מדינות ערב שיקלו את ההסדר עם הפלסטינים; השני, החותמים לא באים ומכתיבים לראש הממשלה "איך" לעשות זאת ואינם נכנסים למרכיבי ההסדר האפשרי עם הפלסטינים. העיקר הוא הכיוון.

ברצוני להאיר את הנושא בשני היבטים. הראשון נוגע למה שנקרא "היוזמה הערבית" (לא הסעודית!), שהיא החלטה של הליגה הערבית ממרץ 2002 )שחודשה לאחר מכן ומכילה
שני חלקים: החלק הראשון הוא אופרטיבי: על ישראל לקבל ולבצע את העמדות הפלסטיניות )בעניין ירושלים והפליטים ולסגת (כולל ברמת הגולן) לקווי 67 ', ללא כל התייחסות לעמדות הישראליות או פשרה עמן.


להציע יוזמה מדינית משלנו, לפני שאובמה יציג אחת משלו. צילום: רויטרס

החלק השני אינו אופרטיבי, והוא בא ואומר: רק לאחר שישראל ביצעה את הנדרש ממנה, מדינות ערב יהיו מוכנות לנרמל את היחסים שלהן עם ישראל. נהדר! אבל מי קונה חתול בשק? ואם הן יסרבו? מה יהיה? מאז זרמו הרבה מים במדינות ערב, וקונקרטית אנחנו מדברים עכשיו על סעודיה, כווית, בחריין ואיחוד הנסיכויות הערביות ואולי גם מרוקו.

כבר ב־ 2009 ,עוד לפני הטלטלה הערבית, באו האמריקאים לסעודים, שהם הכתובת האמיתית לכל הסדר אזורי כלשהו, ואמרו להם בערך כך: בואו ותתחילו בצעדי נרמול עם ישראל תוך כדי המשא ומתן הישראלי־פלסטיני.

למשל, תנו למטוסי אל על לטוס מעל אדמת סעודיה. זה יהיה צעד בונה אמון מאין כמותו. אלא שהסעודים סירבו בתוקף, וכאן "קבור הכלב" כל הסדר עם סעודיה חייב, כציווי, להתרקם תוך כדי תהליך של הסדר עם הפלסטינים, שבו ישראל תציג כמובן את עמדותיה.

במקרה זה, מרחב הגמישות הישראלי  להיות גדול יותר. ההיבט השני הוא שאפס המעשה המדיני שלנו זועק לשמיים. אין ממנו שום רווח, רק נזקים מדיניים הולכים ומתרבים. יכול מאוד להיות שאין בכוחה של ישראל "להניע" יוזמה מדינית אזורית, והסיכוי שהסעודים יהיו מוכנים לכך אינו גדול.

אבל רק רווח יכול לצמוח לנו אם נציג יוזמה כזאת בפני הנשיא אובמה על מנת שהוא ייצא עמה, ולא ייצא ביוזמה משלו שתהיה גרועה לנו.