שבוע אחרי בחירות אמצע הקדנציה, מבוכה השתלטה על וושינגטון. משטף המאמרים והפרשנויות עולה המסקנה כי התוצאה, שנראתה כה ברורה וחד-משמעית, אינה מבשרת על השינוי המהותי שהמצביעים השתוקקו לראות.
לאחר ששכך גל האופוריה, הניצחון הרפובליקני הסוחף מתחיל להיראות כמעמסה המעיקה על המפלגה, שאינה יודעת איך להתמודד עמה. המנצחים מצטיירים כמי שאינם יודעים אפילו מהיכן להתחיל לחשוב מה עושים עם הנכסים הפוליטיים שהמצביעים העניקו להם. הדמוקרטים המובסים, מצדם, משוכנעים שמדובר בעריקה ארעית של מגזרים תומכים, במיוחד בקרב השחורים וההיספאנים, שיחזרו לחיק המפלגה בבחירות לנשיאות ב-2016.
אין עוררין על כך שהתוצאות היו עלבון אישי צורב לברק אובמה. גם פרשנים הידועים באהדתם למפלגה הדמוקרטית שותפים למסקנה כי התנהלותו המתנשאת, האופי המסוגר של עבודתו ויחסו הצונן כלפי מי שאינו שייך לצוות האינטימי שלו, יצרו את האווירה שהולידה את הביזיון האלקטורלי.
בראיון לתוכנית הטלוויזיה "מול פני האומה" הודה הנשיא שהייתה זאת שגיאה קשה מצדו שלא השכיל להבהיר לאזרחים את חשיבות ההחלטות והמהלכים שעשה. אבל למרות זאת, המונח "ברווז צולע" שגוי ומטעה. רוב של מפלגה יריבה בגבעת הקפיטול, ועוד בשני הבתים, מקשה אומנם על תפקודו של הנשיא, אבל לא מונע ממנו לבצע מהלכים, ליישם החלטות או להטיל וטו נשיאותי על יוזמות חקיקה.
בהופעותיו האחרונות אובמה לא נראה כמי שמתכונן להתאבל על תוצאות הבחירות ולהניח להן לייבש את תפקידו, או אפילו להאט את קצב פעילותו. בשבוע האחרון הורה אובמה על הגדלת מספר החיילים המוצבים בעיראק, הרחיב את אזורי ההפצצות לתחומי סוריה, וביקש תקציב ענק למימון המלחמה בדאע"ש - שהרפובליקנים, המתהדרים בפטריוטיות שלהם, יתקשו שלא לאשר.
באותו יום ששר החוץ ג'ון קרי הצטלם מחויך עם עמיתו האיראני מוחמד ג'וואד זריף במהלך פגישת עבודה בעומאן - הפגין אובמה נוקשות וגילה למראיין הוותיק בוב שיפר ש"קיים עדיין פער גדול" בשיחות על תוכנית הגרעין, וכי "ייתכן מאוד שלא יושג הסכם עד לתאריך היעד - 24 בנובמבר".
הנשיא מצא לנכון להדגיש כי גם אם יושג הסכם עם איראן, "בגין התמיכה שהיא מעניקה לגורמים קיצוניים באזור, תמיכתה בחיזבאללה והרטוריקה האנטי-ישראלית שלה, איראן לא תהיה בעתיד בעלת ברית של ארה"ב".
בזירה הפנימית הפגין השבוע אובמה את נחרצותו ליישם עד סוף השנה את תוכנית הרפורמה בחוקי ההגירה, והבהיר שלא יהסס לעשות זאת גם בלי אישור הקונגרס ומתוקף "צו נשיאותי". וכמו לפי תכנון מראש, בשבוע שבו הדמוקרטים ליקקו את פצעיהם, השתתף אובמה בשני כינוסי פסגה עולמיים בסין ובאוסטרליה שהתרכזו בנושאים כלכליים, וקיים ביקור במיאנמר במטרה לעודד ולסייע שלטון דמוקרטי במדינה.
פעולותיו האחרונות של אובמה לא התיישבו בדיוק עם תדמית הברווז הצולע. בינתיים, גורמים במפלגה הדמוקרטית ופרשנים פוליטיים טוענים כי האחריות לתבוסה בבחירות מוטלת בחלקה הגדול על כתפי מחוקקים דמוקרטים בגבעת הקפיטול, ולא על הנשיא.
מי שסופגים את עיקר הביקורת הם ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בקונגרס, והסנאטור הארי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט היוצא. המרוץ הרפובליקני מנגד, מי שעקב השבוע אחרי הופעותיו של הסנאטור הרפובליקני מיץ' מקונל, שיכהן כמנהיג הרוב בסנאט ונחשב כעת ל"איש החזק" בגבעת הקפיטול, לא התרשם שהפוליטיקאי הוותיק והיבשושי מחונן בכישורים הנדרשים להוביל תמורות משמעותיות בסנאט.
גם ג'ון ביינר, מנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, לא הפיק שום הישג משמעותי בקונגרס היוצא, למרות רוב של 234 רפובליקנים, וכשל פעמים אחדות באכיפת משמעת על עמיתים סוררים מ"מסיבת התה". ספק רב אם ביינר הוא האיש המסוגל להנהיג את הרוב הנוכחי המתוגבר (244 חברי קונגרס רפובליקנים - המספר הגדול ביותר שרשמה המפלגה מאז 1947) וליצור יעילות, כבוד הדדי ושיתוף פעולה עם מחוקקים מהמפלגה היריבה.
הניצחון גם הזריק סם מעורר לפוליטיקאים רפובליקנים השואפים למועמדות מפלגתם לנשיאות. אחדים מהם, כמו מושל ניו ג'רזי כריסט כריסטי ומושל וויסקונסין סקוט ווקר, נחשבים כמייצגים את המרכז המתון והמיושב של המפלגה, ושאיפותיהם מתקבלות באהדה.
אבל גם הסנאטורים ראנד פאול מקנטקי וטד קרוז מטקסס, נושאי דגל אגף הימין במפלגה - השקפותיהם שנויות במחלוקת בתוככי המפלגה ומתקבלות כהזויות בקרב רוב הציבור - לא הסתירו את כוונותיהם להתמודד על המועמדות.
גם הסנאטור מרקו רוביו מפלורידה וג'ב בוש, אחיו של הנשיא לשעבר ומושל פלורידה לשעבר, מוזכרים כמועמדים, אך שניהם מעוררים עצבנות בצמרת המפלגה בגין גילם הצעיר וחוסר ניסיונם. אם הבחירות המוקדמות יגלשו למאבק פנימי מכוער ודוחה, כפי שאירע בבחירות המוקדמות למועמדות ב-2012, הניצחון בבחירות האמצע יישחק ויתאדה כלא היה.
ואם מישהו בירושלים ובלשכת ראש הממשלה מצפה שהרוב הרפובליקני בגבעת הקפיטול ירעיף גשם נדבות על ישראל, הוא חי באשליות. בפוליטיקה האמריקאית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לחפץ חשוד ששומר נפשו ירחק ממנו. לשתי המפלגות אין עניין או רצון מיוחד להפנות מאמצים ומשאבים לקידום הסדר בין ישראל לפלסטינים. למחוקקים הרפובליקנים שבעי הניצחון מצפה רשימה ארוכה של משימות בחזית הביתית לשנתיים הקרובות, והסכסוך במזרח התיכון נתפס כגורם שעלול להפריע להגשמת חלומם לכיבוש הבית הלבן.
הסכסוך לא עומד גם בראש סדר העדיפויות של הממשל, בלשון המעטה. ההערכות הן שאחרי שיושג הסכם בין המערב לאיראן או שייקבע תאריך יעד חדש, צפוי קרי לצאת ביוזמה נוספת לחידוש המו"מ בין ישראל לרשות. אבל בניגוד לעבר, קרי לא יקדיש מאמצים מיוחדים לנושא, מחשש לעוד כישלון שירגיז את הבית הלבן.