יוסף אינו זוכר את הרגע שבו נטל באכזריות את חייה של בת זוגו לפני יותר מעשור. הם היו חברים במשך שלוש שנים, והאהבה אליה הייתה אובססיבית, מכבידה, מעיקה עד מחנק. כשהרגישה שעולמה סוגר עליה, ביקשה החברה להיפרד.
יוסף (שם בדוי) חש מושפל וחסר אונים. חייו בלעדיה נראו לו ריקים מתוכן. "הרגשתי אפס", הוא אומר בקול שקט ממקום כליאתו במחלקה לטיפול באלימות במשפחה של שירות בתי הסוהר. "קשה לי לומר היום היכן הפכה תחושת האפסיות לזעם, אבל הרגשתי שאם היא לא תהיה שלי, היא לא תהיה של אף אחד אחר.
באותו רגע אתה לא חושב על אובדן החיים, על החידלון של בת הזוג, אתה רק רוצה לפגוע. זה פשוט שיגעון כפייתי. כולם מציינים שרצח בת זוג נובע מאהבה נכזבת, אבל אובססיה שכזו רחוקה מהמושג אהבה מרחק שנות אור. היום אני מתבייש במה שעשיתי ומחפש כל הזמן דרכים לכפר על כך".
מה ניתן לעשות כדי לנסות לזכות למחילה על נטילת חיי אדם חף מפשע?
"שאהיה מודע להשלכות, שאשתקם, שאוכל להעביר את המסר. לצערי, אני לא יכול להחזיר לחיים את חברתי לשעבר, ונאסר עלי ליצור קשר או להתנצל בפני בני משפחתה. במקום זה כתבתי מכתב אישי וארוך, שלנצח יישאר אצלי במגירה ולא יימסר. היה לי קשה לנסח את המשפטים ולהביע את עוצמת הצער, כי אין לי מושג איך לבקש סליחה מבת זוג שרצחתי, כאשר אני עדיין לא מסוגל לסלוח אפילו לעצמי".
יוסף הוא אחד האסירים השוהים במחלקה המיוחדת המאכלסת גברים אלימים - תיאור עדין לאנשים חסרי מצפון, שאינם דוגלים בתקשורת מילולית ומעדיפים להעביר את בנות זוגם מסכת ייסורים שכוללת מכות, אגרופים ונגמרת כמו שראינו השנה בשמונה מקרים של רצח עד כה.
לראשונה, עם הגיע יום הכיפורים, הסכימו בשב"ס לספק הצצה נדירה למקום שבו מבקשים האסירים סליחה מדי יום, וגם מתכוונים לכך. ישנן שתי מחלקות בבתי הכלא בארץ שנותנות מענה לכלואים שהפנימו את מעשיהם, הביעו חרטה כנה ועברו מספר סדנאות וטיפולים המעידים על רצון אמיתי להשתקם.
הדרך שעושים האסירים מורכבת מבחינה נפשית. נוסף לכך, תאריך השחרור נותר רחוק. כולם נידונו בבית המשפט לשנות מאסר רבות. ליוסף מחכות עוד כעשר שנים מאחורי הסורגים, בהנחה שישתחרר מוקדם מהצפוי לאחר ניכוי שליש על התנהגות טובה. "בתחילה לא התעסקתי בעונש הארוך שנגזר עלי, אבל היום זו הנקודה הכי קשה בשבילי". אומר יוסף.
"מצד אחד, אני לא אותו מופרע בן 24 שנכנס לכלא לפני 15 שנה. יש לי בת זוג חדשה ושיקמתי את היחסים עם המשפחה. מנגד, ככל שלמדתי להביע את הרגשות בצורה מילולית ולהפנים את העבירה החמורה, נעשה לי מסובך לחיות עם עצמי. ההכאה על חטא אינה קלה, אבל אין ספק שאני במקום אחר עכשיו, ויש דוגמאות רבות לכך".
ציין אחת.
"לפני שבועיים דיברתי עם אחותי והיא הרגישה מספיק נוח כדי להתייעץ איתי על חברה שלה, שסובלת מאלימות מצד בעלה".
אירוני, לא?
"אני מבין מדוע את חושבת ככה, אבל לרגע לא צידדתי בבעל, למרות שאני יודע מאיזה מקומות נמוכים מגיעה האלימות שלו. המלצתי לחברה של אחותי לעזוב מיד את בעלה ולגשת למשטרה. היום מכות, מחר רצח.
בכל פעם כשאני קורא בעיתון על רצח של אישה, אני מזהה סצינה שחוזרת על עצמה. נשים, אל תוותרו. קומו ועזבו את הבית. אל תישארו אפילו שנייה אחת עם בעל שמכה פיזית או משפיל מילולית. זו חלילה לא ביקורת, אבל לא שווה להישאר, אלא אם כן הבעל או החבר מודים בטעות ומוכנים להיכנס לטיפול מיידי. אחרת, מדובר בסיכון ממשי".
כך חשבת גם כשקראת על המוזיקאי אילן בן עמי, שרצח לפני כחודש את חברתו דפנה בר ציון, או על שמואל דטיאשווילי, שרצח לאחרונה את אשתו בנפרד, אביטל רוקח מירושלים?
"אני קורא וצופה בכל כתבה הנוגעת לאלימות במשפחה, והלב שלי נשבר. עם הזמן אני פוגש בכלא את אותם בעלים אלימים. אני מודה, לא תמיד אני מבין מה נמצא בראש שלהם. פה, במחלקה, כולם כמוני, אז קל לי לשאול ולחקור מה גרם לפרץ האלימות שהוביל לרצח".
ומצאת קו מאחד בין כולכם?
"כן, זהו קו של חולשה. ככל שאתה תוקף יותר, כך זה מעיד על חולשתך. מצד שני, במחלקה למדתי שחולשה יכולה להפוך ליתרון, ובסופו של דבר לחוזק. נפשי, לא פיזי".
התופעה יוצאת מהחדרים
המודעות לאלימות במשפחה, שנחשבה בעבר לתופעה פרטית ולא חברתית, התפתחה בישראל בשנות- 90 וחייבה מענה הרתעתי. במשטרה הוקמו מחלקי חקירות המתמחים באלימות כלפי נשים, ילדים או כל אדם קרוב העונה על ההגדרה "בן משפחה".
בשב"ס נפתחו קבוצות טיפול וסדנאות בנושא שליטה בכעסים. בשנת 2000 הוחלט להרחיב את הטיפול באסירים ולפתוח שתי מחלקות ייעודיות במטרה לנסות לשנות את דפוסי החשיבה, הרגש וההתנהגות בקרב הגברים האלימים.
היקף התופעה אינו ניתן לכימות, מאחר שהיא ברובה מתרחשת מאחורי דלתות סגורות, אולם מנתוני שב"ס ניתן ללמוד על התפתחותה באמצעות מספר האסירים שריצו עונשי מאסר. בעוד בשנת 1990 נכלאו 406 אסירים בשל מעשי אלימות - מתקיפה ועד רצח - הרי שנכון ל- 2013 האמיר מספרם ל-2,381 , כמעט פי שישה.
רב כלאי, רוית יצחקי מליחי, ראש תחום טיפול ושיקום באחד מבתי הכלא במרכז, מסבירה כי התנהגות אלימה המתורגמת על ידי הגברים לעוצמה ולשליטה, הינה למעשה עיוות קוגניטיבי ורגשי. מטרתה של יצחקי מליחי היא לפתח בקרב כל אסיר מיומנות שליטה ודפוסי חשיבה שונים, הכוללים לקיחת אחריות.
"בימים הראשונים בכלא רוב האסירים מתבצרים בעמדתם", היא מסבירה. "הרי הם לא אשמים, זו האישה שהרגיזה אותם עד טירוף. רק עם הזמן מתחיל תהליך של הפנמה ורצון לשינוי, ואז לרשות האסירים עומד מערך טיפולי מגוון הנמצא בתוך האגפים הרגילים. השלב הבא יכלול כניסה למחלקה, בהנחה שהאסיר מתאים ועונה על הדרישות המחמירות".
במחלקה לאלימות במשפחה שוהים כיום ־ 30 אסירים ו 3 עובדות סוציאליות, שתפקידן להפוך את כל עולמם המוכר של הכלואים וללמדם כי למושג אלימות יש היבטים רבים מעבר להכאה הפיזית. האסירים לומדים על הרודנות המילולית, הנפשית ואפילו הכלכלית.
לא אחת הם מתקשים להתמודד עם החפירה הנפשית ופורשים מהמחלקה. כל אסיר כזה שישתחרר בסופו של דבר יהווה מעין פצצה מתקתקת.סדר היום במחלקה מוקפד ותובעני. בבוקר עובדים האסירים באחד המפעלים שבכלא, חלקם יוצא ללימודים. לאחר ארוחת הצהריים הם נפגשים בקבוצות עד לשעות הערב.
לכל אסיר יש תפקיד, החל מהמתאם בין חבריו לסוהרים ועד לאחראים על נושא התרבות, ימי הולדת או הפייסבורד - לוח הודעות המדמה פעילות ברשת, גרסה כלואה של הפייסבוק. "רק מי שהשלים תהליך נפשי ובאמת רוצה להשתקם יכול להחזיק כאן מעמד", אומרת יצחקי מליחי. "הטיפול הוא אינטנסיבי, והמשמעת הנדרשת אינה משתמעת לשתי פנים. כל חריגה קלה גוררת ענישה, וכל גילוי אלימות מביא להרחקה".
מהמחלקה של יצחקי מליחי יצאו בחמש השנים האחרונו 42 "בוגרים". הם סיימו לרצות את מאסרם הארוך ומאז לא חזרו. משה (כל השמות בכתבה בדויים), אחד האסירים העומד בפני שחרור לאחר שריצה עונש ממושך בגין תקיפה אלימה של אשתו, מודה כי הוא חושש מעט מרגע האמת. "עברתי חיים קשים ופיתחתי חוסר ביטחון", הוא מעיד על עצמו. "את החוסר מילאה האלימות, כי שום דבר אחר לא הסתדר. לא סמכתי על שום אדם ולא האמנתי לאף אחד.
כששמעתי על המקרים האחרונים, כמו עם אילן בן עמי, ניסיתי להבין מה עבר לתוקף בראש, איך נראתה הילדות שלו ועד כמה למשפחה היה חלקבעיצוב ההתנהגות שלו".
אולי בדרך הזאת אתה מנסה לתרץ את התקיפה שביצעת?
"זו באמת השלכה על עצמי, ואולי אני עדיין מחפש תירוצים שיצדיקו את המעשים הנוראיים שביצעתי, אבל אני באמת מאמין שהאדם הוא לא רע מטבעו. חייב להיות משהו שגרם לו להיות כזה. הרבצתי כאשר היה לי קשה או רע, לא בגלל שאשתי אמרה משהו.
בימים הראשונים בכלא לא האמנתי בעצמי ולא שיתפתי אף אחד במה שעובר עלי. רק אחרי שהבנתי שיש כאן עוד אנשים כמוני, שעברו ילדות דומה לשלי והפכו אותה לאלימות נגד אדם קרוב, נפתחתי. לפעמים, אחרי שהטיפול בקבוצה מסתיים, אני ממשיך אותו עם החברים לתא".
אתה יודע כיצד תתנהל אחרי שתשתחרר?
"אני רק יודע שפירקתי את המשפחה שלי ואני רוצה כעת לאחד אותה מחדש. כל שיחה איתם היא התמודדות. היום יש לי את היכולות, למדתי להאמין בעצמי, ולמרות החשש אני מחכה לחיים האמיתיים בחוץ. באחת הקבוצות אפילו חשפתי את העבירות הפליליות שביצעתי כילד, ומעולם לא עמדתי עליהן לדין. נכנסתי למסלול חדש. אין את החיים לפני הכלא ולאחריו. יש משה לפני הטיפול ומשה של אחרי הטיפול. פה נולדתי מחדש".
כשאין מצפון
הדרך לאגף שבו נמצאת המחלקה עוברת בתוך מסדרון ארוך ומפותל המוקף בגדרות תיל ובחומות בטון. רק קרני אור בודדות מצליחות לפלס את דרכן פנימה ולהפיץ מעט חמימות. הכניסה למחלקה לעומת זאת היא ניגוד מוחלט לאגפי הכלא הקשוחים מסדרות הטלוויזיה. זה מתחיל בניקיון ובתמונות על הקירות. אחר כך שמים לב גם לשקט.
אף שארוחת הצהריים הסתיימה זה מכבר והאסירים מתארגנים בתאים לקראת המפגש הקבוצתי עם העובדת הסוציאלית, השקט נשמר. דרכם מהתאים לפגישה הטיפולית נעשית בסדר מופתי, כמו כיתה של ילדים בתרגיל חירום ארצי.
ביניהם צועד גם דני, עבריין אלים שרצח את אשתו. התנהלותו בקבוצה רגועה ונינוחה, ולא ניכרת בו האכזריות הבלתי נתפסת הזאת. "בעבר התנהגתי כמו איש אילם", הוא אומר. "לא הוצאתי מילה מהפה, רק תקפתי. כשאני קורא בעיתון על אנשים כמו אילן בן עמי או בעלה של אביטל רוקח, אני חושב רק על הקורבן. התוקף הוא אדם אגוצנטרי שעסוק בצרכים שלו בלבד. שום דבר לא קיים בעולם מלבדו. אין לו מצפון, והלב שלו אטום בפקק".
אתה מדבר מתוך ניסיונך האישי.
"נכון, ועד היום זה מזעזע אותי. אלימות כלפי נשים או חסרי ישע מפחידה אותי, ואין לי בעיה לומר את זה בפה מלא. אני מרגיש עכשיו חזק נפשית והיה לי חשוב לבקש סליחה מהמשפחה. לא ויתרתי לעצמילמרות הקושי, כי מה יותר גרוע מזה שהרגתי את אשתי ולא אוכל להתנצל בפניה לעולם? ביום שאשתחרר אתעסק רק בלפצות את הילדים שלי. לו ידעתי אז את מה שאני יודע היום, הייתי עושה הכל כדי להשיג שלום בית".
בניגוד לדני, אברהם אינו מוכן לראות רק צד אחד. הוא הגיע למחלקה רק לאחרונה, לאחר שריצה עד עתה שלוש שנות מאסר בגין אלימות קשה כלפי אשתו, וכמו משה הוא מאמין שעל החברה הישראלית להבין כי כל תוקף הוא קורבן לשעבר.
"בתחילת המאסר שכנעתי את עצמי שהאלימות כלפי אשתי מוצדקת", הוא אומר בגילוי לב. "היא הרגיזה אותי ועצבנה אותי, אז כדי לחנך אותה היא חטפה מכות. בטיפולים הקבוצתיים והפרטניים הבנתי שהתגובה שלי קיצונית ושאלימות אינה פתרון. אומנם למדתי להסתכל על אשתי בצורה שונה, אבל גם אל התוקפים אני מתייחס אחרת.
זה לא שאני מעריץ אנשים אלימים, אבל חייבים לבחון את הרקע. גבר אלים הוא כמו ילד. מה שהוא ספג בבית, זה מה שיוצא החוצה. מדובר באדם שלא קיבל עזרה מימיו".גלעד מסכים עם אברהם. הוא נמנע מתיאור מפורט של העבירה שביצע, ומוכן לספר רק כי פגע קשות בבן משפחה עד שהביא למותו. "אני מרחם על כל תוקף, כי האלימות היא ביטוי לחולשה", הוא אומר.
"אני התפייסתי עם עצמי והבנתי שמה שעבר עלי הוא דחיסה. דחסתי עוד ועוד תסכולים עד שהם הפכו למחשבות קשות ולסיוטים. אלימות אצלי הייתה כמו אוכל או אוויר לנשימה. לעולם לא אשכח את הרגע שבו פגעתי בקורבן. אני זוכר את הסבל שלו לפני המוות וחולם עליו בלילה. לפעמים אני מתעורר בבהלה ולא מצליח להירדם עד הבוקר".
לא רוצים לחלום
גם מחמוד סובל מסיוטים. הוא רצח את אחותו על רקע כבוד המשפחה. במשך תקופה ארוכה לא הבין מדוע נענש על משהו שמקובל במגזר שאליו הוא שייך. "יש חלומות שבהם אני רואה רק את הרצח ואת הדם של אחותי, אבל יש גם חלום אחד רגוע שאותו אני אוהב", הוא אומר. "בחלום הזה, שחוזר על עצמו, אני רואה את אחותי מחייכת, וכולי תקווה שהיא נמצאת עכשיו במקום טוב יותר. כל עוד אני ישן נדמה לי שהיא סלחה לי, אבל כאשר אני מתעורר, אני כבר לא בטוח בזה".
יוסף הוא היחיד שחושש לחלום. הוא אינו מצליח להתחמק מההבזקים. תמונות של חברתו לשעבר מציפות את לילותיו ומותירות אותו עם מועקה כבדה. "אני לא מתכחש למה שעשיתי", הוא מבהיר, "אבל אני נוטה להאמין שיש הדחקות שהן טובות. ההדחקה שלי היא מידתית. אין שום סיבה שאזכור איך הרגתי, זה סרט רע בעיני. חשוב שאפנים את הסיבות שהובילו אותי לשם.
בהתחלה, כשהאסימון נפל, רציתי למות וניסיתי להתאבד מספר פעמים. לא יכולתי לחיות עם הרצח. היום אני יכול לומר בבירור שסבלתי מחרדת נטישה, למרות שזה נשמע כאילו אני מוריד ממני את האחריות. במהלך המאסר למדתי שאני איש אלים, לא רק מבחינה פיזית. היו ימים שהפעלתי מניפולציות על המשפחה שלי וגם זה סוג של אלימות".
איך מגיבה בת זוגך לעובדה שאתה מרצה מאסר על רצח של בת זוג אחרת?
"לא היה קל לספר לה, ובכל חופשה עברנו סצינות של בכי. אחר כך הגיעו תגובות קשות מצדה, ולראשונה מצאתי את עצמי בעמדה של קורבן. על בשרי למדתי מהו חוסר אונים. בקבוצות הטיפוליות דיברתיעל הבחירות שלי בנשים, וחששתי שאני מפספס פעם נוספת.
בסופו של דבר החלטתי להילחם, כי אני מאמין שקורבן ומי שמקרבן הם שני צדדים של אותו מטבע. אף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי השני.לקורבנות אני רוצה לשלוח מסר אחד: אם אתם או אתן נתקלים באדם אלים, בבקשה תעצרו את זה מיד ואל תתרמו לסיטואציה בזה שתשמרו על שתיקה".