שנת הלימודים שנפתחה בחודש שעבר לטובה לוותה בצלילים צורמים. שיח ער נרשם סביב נושא הלבוש בבתי הספר, כאשר נקודת המבט המקובלת, שלפיה נשים צריכות להצניע את גופן כדי לא לפרוץ גבולות מוסכמים ו"לגרום" לפגיעה בהן, עוררה מחאה בקרב נערות ובראשן רותם אלישע, תלמידת כיתה י"ב במרכז הארץ. 

לאחר שבית הספר שלה אסר על התלמידות להגיע במכנסיים קצרים במטרה "למנוע הטרדות מיניות כלפיהן", פתחה אלישע את דף הפייסבוק "מפסיקות לשתוק - נלחמות למען החופש והשוויון", וזכתה לתמיכתן של עוד אלפי נערות מרחבי הארץ. יחד הן יצאו נגד הדרישה להגביל את לבושן ודרשו: "אל תלמדו אותנו איך להתנהג. למדו אותם לא לאנוס", וזעקו: "אף בגד אינו הזמנה לאונס". 

בעוד הנערות התרעמו בפייסבוק על היחס הדכאני והמחפיץ המונע מהן להתלבש לפי ראות עיניהן, מיהרו הוריהן לזעום על גורמים במערכת החינוך. אבל מה מסתתר מאחורי המחלוקת על קוד הלבוש?   

ד"ר עליזה פרנקל, מומחית למגדר וזהויות בחברה הישראלית, מרצה בחוג למגדר במכללה האקדמית בית ברל והתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן, נוהגת לשאול נערות צעירות שאלה קבועה: "כשאת בוחרת את הבגדים שלך ומסתכלת במראה - מה את רוצה להגיד? איזה מסר רצית להעביר?" 

"מאחורי השאלה מסתתרת ההבנה שהילדה הצעירה הזו רוצה להעביר מסר", מסבירה פרנקל, "היא רוצה למשוך תשומת לב, לא על זה שהיא חכמה או מוכשרת, אלא על זה שהיא יפה והגוף שלה נראה טוב או על זה שהיא מינית. המסרים החברתיים אומרים לי שכנערה צעירה, בסיס הכוח שלי הוא הגוף שלי, ובאמצעותו אני מפלסת את דרכי. זה המשאב שלי, ובאמצעותו אני מנכיחה את עצמי, בעיקר בגיל ההתבגרות. בעיקר בגיל שבו בנות מרגישות שהן חייבות להיות בולטות באמצעות גופן. תקישי בגוגל את המילה 'יופי' ותראי מה יוצא לך. רק נשים וטיפוח". 

מה עם הגישה שאומרת: "זה הגוף שלי ואני אעשה בו מה שאני רוצה"?  

"זה מסר מבלבל. את יכולה ללכת עירומה, ואסור לאף אחד לגעת בך. אבל אנחנו לא באמת בחברה שוויונית שמקבלת את זה. את לא באמת משוחררת מהתפיסה השנייה ואת קצת מתבלבלת בין שתי התפיסות. כשאת הולכת עם חולצת בטן, את נושמת או שזה המחוך החדש שלך, השקוף? חולצת בטן לכאורה משחררת אותך, אבל היא בעצם כובלת אותך, כי את כל הזמן רוצה להראות שאין לך באמת בטן, שאת שטוחה וראויה ללכת עם חולצת בטן, שאת עומדת בסטנדרט החברתי הקובע כיצד נערה או אישה צריכות להיראות. את צריכה לעמוד בסטנדרט, ואם לא - את חווה סנקציות. הכל ממושטר, ממושמע". 

"משדרים בשני קולות" 

מאז שנת הלימודים תשע"א חובה על בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים להנהיג תלבושת אחידה, כשההחלטה על אודותיה תתקבל כחלק בלתי נפרד מהתהליך החינוכי. השורה התחתונה היא המעניינת: "הנהלת בית הספר רשאית להחליט על הגבלות בלבוש ובהופעה הכללית, ובכלל זה תספורת, איפור, תכשיטים, סוג נעליים וכדומה". 

במסמך שכתבה ד"ר אורנה מרקוס בן-צבי, מדריכה לשוויון בין המינים בחינוך במנהל הפדגוגי, האגף לחינוך יסודי הממונה על השוויון בין המינים בחינוך, נכתב: "בית ספר, המחויב לעקרונות השוויון המגדרי, צריך להיות מאופיין בסביבה לימודית שוויונית המשדרת מסרים שוויוניים ומטפחת ערכים הומניסטיים נטולי סטריאוטיפים מגדריים". 

א', בת 16, תלמידה באחד מהתיכונים במרכז הארץ, הגיעה לבית הספר במכנסונים קצרצרים ונשלחה לביתה. "אני לא היחידה ששלחו אותה", היא אומרת, "יש מלא בנות שלובשות את המכנסיים האלה, ובכל פעם שהמורים רואים את זה, הם שולחים אותנו הביתה להחליף מכנסיים". לא רק מכנסונים קצרצרים מעוררים תגובות לא פשוטות מצד הצוות החינוכי: גם חולצות בטן חושפות פופיק, עקבים וחולצות שקופות. 

עיון בתקנון של בית הספר אורט חיל האוויר תל נוף מלמד על דגשים מובהקים בנוגע לבנות, גם אם הדברים מנוסחים בלשון זכר ונקבה: "גזירת הבגד - אסורה גזירת בגדים. איפור - האיפור יהיה עדין"; בחט"ב בי"ס מו"ר (מכבים ורעות) מופיעה התייחסות ל"פתח החולצה - ללא מחשוף עמוק. החולצות - אורך המאפשר כיסוי הקו העליון של המכנסיים או החצאית. לא תתקבל חולצה החושפת את הבטן, ואין להופיע בחצאיות מיני או במכנסיים חושפניים. אורך המכנסיים צריך להיות ראוי"; בתיכון זיו בירושלים הנוסח אינו משאיר מקום לתמרון: "התלמידים חייבים בהופעה מכבדת! אין להגיע לביה"ס במכנסיים קצרים מ-10 ס"מ מעל הברך"; ובגימנסיה ע"ש אפרים קציר שבחולון מובהר לתלמידים: "תלבושת בית הספר מאפשרת זיהוי, יוצרת שייכות, שוויון, גאוות יחידה. לפיכך, חל איסור על חולצות בטן, והחולצה והמכנסיים יהיו בגזרה שלא יהיה רווח ביניהם בכל מצב, והגוף לא יהיה חשוף". 

א', אם לילדים בבית ספר יסודי בתל אביב, מספרת כי באסיפת ההורים שנערכה בשבוע שעבר הודגש בין היתר כי "קוד הלבוש אוסר על פלטפורמות/כפכפים/קרוקס/עקבונים/פלסטיק, עדיף בלי חצאיות, והכל חל על בנים ובנות".  

מירב ממודיעין, אם לשלושה (תאומים בני 9 ובת בגיל 12.5), סבורה שצריך להיות תקנון קבוע במשרד החינוך. אחד לבתי הספר הממלכתיים, ואילו השני לממלכתיים-דתיים: "כשאני קוראת כאמא את התקנון, אני לא מזהה הבחנה מובהקת לבנים ולבנות. הבעיה היא שכלום לא אכיף, וכל בית ספר עושה מה שהוא רוצה. גם כשיש בבית הספר משהו, זה תלוי באכיפה של המורה או ההנהלה. חלק מקפידים יותר, חלק מרגישים נינוחות לא להקפיד ולבוא איך שהם רוצים. פתאום בימי שישי מותר לבוא איך שרוצים. אז מה עשינו בזה? הרי המטרה של התקנון והתלבושת האחידה היא לטשטש מעמדות". 

עד כמה יש שיח ער בין הבת שלך והחברות שלה סביב הלבוש? 

"אני רואה את זה אצל הגדולה, שפתאום עברה לחטיבה. בוואטסאפ יש שיחות כמו 'עם מה את באה מחר, קצר או ארוך, חולצה צמודה או רחבה?' יש תשומת לב סביב הנושא הזה, הרבה יותר מבעבר. אני מבחינה בין ילדה בת 9 לבת 12. גם אם אני לא רואה בגיל הזה סיבה לדבר על מיניות או על בגד שלא מתאים כי בעיני היא עוד ילדה, המציאות לצערי הרב היא אחרת. אם היא תתלבש בצורה מסוימת, אנשים מסוימים יסתכלו עליה בצורה מסוימת".  

"אצלנו זה ממש לא פתוח", אומרת נורית גביש, מנהלת בית הספר המקיף גילה בירושלים, "זה לא תקנון, אלא אמנה חברתית המוסכמת על כולם, והמגבלות חלות על בנים כבנות כאחד. אנחנו נכנסים לעידן של אובדן סמכות הורית כשיש זירות יותר קריטיות לריב עם ההורים. בבתים מסוימים לא שואלים את ההורים, וההורים מתקשים להטיל סנקציות במקרה הצורך. אנחנו נכנסים כאנשי חינוך כדי לתת מענה לתלמידים שלנו ולעזור להורים". 

את חושבת שהתייחסות ללבוש דרך מגדר היא נכונה? 

"אין לזה תשובה חד-משמעית. משדרים פה בשני קולות: נשים שוות לגברים, ואז ההתייחסות היא שוויונית, גם בצבא, גם בחברה וגם במקיף בגילה. אם לבת מותר לצבע שיער, גם לבנים מותר. בעיני אין התייחסות קונקרטית לנשים. אני לא עושה הבחנה בין תלמידים לתלמידות". 

אקמול למחלה קשה 

"התקנונים האלה הם דון קישוטים", טוענת ד"ר פרנקל, "הם מטפלים במחלה קשה באמצעות אקמול. יש פה תופעה חברתית עמוקה שנוגעת בהיבט של אי-שוויון מגדרי, של מה זה בכלל נשיות, איך אנחנו תופסים את יחסי הכוחות בין גברים לנשים, ומהו הכוח שיש לנשים ולילדות קטנות. אנחנו לא יכולים לתלות את כל יהבנו על מערכת החינוך דלת האמצעים, ופעמים רבות חסרת התודעה המגדרית, שתפתור את הכל בתקנון. 

"בתי הספר מנסים לכפות סגנון לבוש צנוע ולטעון שמראה של אישה או ילדה מגרה את הגברים. התפיסה הפמיניסטית אומרת: אני סובייקט, ובתור סובייקט יש לי כוחות אחרים, מעבר לכוח שמעניקה לי הפטריארכיה. הפטריארכיה מעניקה לי כוח המבוסס על גוף ועל מיניות. 

"אלא שיש לי כוחות אחרים: אינטליגנציה, רגשות. אני מסוגלת להיות הרבה מעבר לגוף. אני לא צריכה להשתמש בגוף שלי כדי לצבור כוח בחברה. נשים עדיין מאמינות שהכוח היחיד שלהן הוא כוח הגוף והמיניות. זו הטרגדיה הגדולה שלנו. נשים מפרשות את השחרור של הפמיניזם באופן מוטעה: שאם זה הגוף שלי והפמיניזם שחרר אותי, אלך בלבוש חושפני, כשבעצם אני משתפת פעולה עם הדיכוי הפטריארכלי ולא באמת בונה את הכוחות האחרים שיש בי". 

איך כן אפשר לפתור את הסוגיה? 

"לבית הספר צריכה להיות תודעה והבנה מגדרית. שבית הספר לא יהיה עיוור למגדר. שלמורות ולמורים תהיה הבנה שהתקנון שלהם משרת בדיוק את ההפך. שיבינו מה באמת התלבושת האחידה משרתת. להעלות את התודעה המגדרית ולחבר בין לבוש, גוף ומיניות לתקנון בית הספר, ולהתחיל להנחיל לילדות ולילדים את המשמעויות. להסביר ולעשות תהליך חינוכי משמעותי של מה באמת הלבוש הזה משרת ואת מי, ומה המסרים שלו. אם הילדות האלה יבינו איפה ממקם אותן הלבוש הזה בחברה האי-שוויונית, אני מבטיחה שהן יתלבשו אחרת ויחפשו אמצעים אחרים לצבירת כוח והשפעה".