"בַּסֻּכּתֹ תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזרְָח ביְּשְִרָׂאֵל ישְֵׁבוּ בסַֻּּכּתֹ" ויקרא, כ"ג, מ"ב
בימים הקרובים רבים מהישראלים יישבו ויאכלו תחת הסכך ובין ארבעת כותלי הסוכה, ייהנו מאווירת החג ויתנסו בחוויית המגורים בחוץ, תחת כיפת השמיים. אבל עבור רבים, גם בשגרת היומיום שלהם סכך הוא בגדר פריווילגיה. אלה הם האנשים שאין להם קורת גג, שחיים ברחוב 365 ימים בשנה, קיץ וחורף, ובמקרים רבים אין מעל ראשם שום מחסה.
בתקופת החגים, המשפחתית כל כך, שמדגישה אולי את בדידותם, יצאנו למסע בעקבות ההומלסים של תל אביב וירושלים בניסיון לכוון זרקור אל האנשים שבדרך כלל זוכים להתעלמות מהסביבה. בזמן שרובנו חגגנו את ערב ראש השנה בקרב המשפחה, עם שולחן עמוס תבשילים, היו רבים שמבחינתם ערב החג היה רק עוד יום, עוד יום ברחוב. למרבה ההפתעה, אין טייפקאסט ספציפי לדרי הרחוב: יש מבוגרים, נערים ונערות ואפילו משפחות.
במהלך החג הגענו למאהל ארלוזורוב, מול תחנת רכבת מרכז בתל אביב, שמאז המחאה החברתית ב-2011 הפך למתחם מאורגן יחסית, עד כמה שמתחם כזה יכול להיות מאורגן, של דרי הרחוב התל-אביבים.
צ׳, בן 65, בעל 100% נכות, הוא אחד מהדיירים בו. הוא נאלץ לעזוב את ביתו בהחלטת בית משפט בינואר האחרון. "בהתחלה גרתי באוהל קטן, ואחר כך כבר בניתי סוכה קטנה שאפשר לגור בה״, הוא מספר.
איך הגעת לרחוב?
״בשנת 1998 נקלעתי לקשיים כלכליים, ובינואר האחרון, אחרי שנים של הליך משפטי מורכב, נזרקתי לרחוב בלי אפשרות להילחם על גורלי, בלי אמצעים ובלי כלום. האלטרנטיבה היחידה הייתה הרחוב״.
איפה המשפחה שלך?
״יש לי גרושה שגרה בתל אביב ושתי בנות צעירות שמתגוררות איתה. אני לא יכול לגור איתן, זה לא חלק מההסדר שלנו. כך שאני גר ברחוב והיא גרה בדירה שלה. אין לי כמובן טענות או מרירות כלפיה, ואני גם לא רוצה להיות נטל על אף אחד. אני מסתדר טוב עם בקתת העץ שלי. אני מאמין שאצא מזה בסוף".
"אני צריך לקיים את עצמי, וזה מה שאני עושה כרגע. אני עובד במשרה חלקית. חוץ מזה, בסוף היום אני אוסף משני בתי קפה בתל אביב את האוכל שנשאר ומחלק לאנשים פה במאהל. אני מנסה להיות נחוץ למאהל, לאנשים ולעצמי״.
צ׳ נולד בירושלים, דור שמיני בארץ. אבותיו היו מבוני מאה שערים. בנעוריו היה דתי, אבל היום הוא "כופר ביהדות״, לדבריו. הוא רהוט, בעל תואר בהנדסה. רוב חייו הבוגרים התעסק בתיירות: היה בעלים של משרד נסיעות ואכסניות ואחר כך עבר לתחום הברים. ואז הכל החל להתמוטט.
״קשה לי להיכנס לזה ולספר על זה״, הוא אומר, ״אני גם מאשים את עצמי. הייתי יותר מדי נאיבי, יותר מדי טוב, קצת עיוור. לא ראיתי את הנולד. היה לי שפע בצורה מאוד קיצונית, ופשוט לא ראיתי דברים נכון, ואיבדתי הכל״.
איך מכילים את השינוי הזה? יש לך הכל ופתאום - כלום.
״זה כואב, אבל לא מייאש. נשארו לי עוד כמה שנים כדי לחיות ולבנות לעצמי חיים טובים. אני לא שוקע, לא שקעתי ולא אשקע. אז בסדר, נפלתי, שקעתי, הגעתי למצב הזה, אבל מהמצב הזה אפשר לצאת. זה לא סוף הדרך, בכלל לא. היום אני רואה את זה כמצב נורמלי. יש לי מקום לישון, מקום לשים את הראש. יש לי אפשרויות. אני אומנם נכה, אבל אני יודע להסתדר״.
20 שקל לשיחה
מוצאי יום הכיפורים. הלילה יורד על ירושלים עם תום היום הקדוש. מרכז העיר מתמלא בצעירים שגודשים את המסעדות ובתי הקפה בעיר. בין ההמונים בכיכר ציון מסתובבת גם ד׳, בשנות ה-50 לחייה. כתמיד, היא לבושה בבגדים בלויים. חלפתי על פניה עשרות פעמים בעבר. לפעמים הנחתי מטבע בכוס שלידה. אף פעם לא עצרתי לשאול שאלה. היא אחת מני רבים בירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע.
״אני ברחוב כבר הרבה שנים״, היא אומרת. אין כאב בדיבור שלה, גם לא ייאוש, רק השלמה. ״אין לי מקום אחר ללכת אליו. אין לי משפחה שאני בקשר איתה. אני כבר רגילה לזה". היא ממעטת במילים, חשדנית, לא מבינה את ההתעניינות בה. שגרת יומה קבועה. ״אני קמה בבוקר. יושבת כאן קצת. אוספת נדבות. מסתובבת קצת. אוספת בקבוקים. עוד קצת נדבות״, היא אומרת בעברית רצוצה.
יורדים לתל אביב. התחנה המרכזית הישנה מלאה בחסרי בית. רובם עובדים זרים, חלקם נרקומנים. ביניהם נראה ניר - צעיר בן 27, רזה, בריא וחסון - לא שייך. ״אני נמצא פה חודש״, הוא מתוודה.
בעבור הראיון איתו הוא מבקש כסף. אני מוציא שטר של 20 שקלים ונותן לו, והוא ניאות לדבר. ״איפה אני אהיה?" הוא שואל. "ההורים שלי כבר לא מוכנים שאני אבוא אליהם יותר״.
למה?
״בגלל הסמים והחברה הבת זונה שהייתה לי. היא הרסה לי את החיים״.
איך הידרדרת לסמים?
״הכרתי את החברה לפני חמש שנים. תמיד הייתי מעשן ודברים כאלה, אבל לא הייתי נוגע בהרואין וכאלה דברים. היא הכירה לי את העולם הזה. הפסקתי לעבוד לגמרי אחרי שנתיים. כל הזמן הייתי עסוק בה ובסמים. ההורים שלי כל הזמן ניסו שאפסיק ונמאס להם בסוף. אתה יכול להביא לי עוד כמה שקלים?״
מה תעשה בהם? תקנה סמים?
״לא, אחי. אני רק רוצה לקנות סיגריות. אולי איזה משהו לאכול״.
בפינה שבה נפגשים שני רחובות באזור התחנה המרכזית מסתובבת אישה כבת 40. חלק משיניה חסרות, ולבושה רומז כי היא מספקת שירותי מין תמורת תשלום. ״רוצה?״ היא שואלת אותי.
אני מבקש לדבר איתה. "אני ברחוב כבר מגיל 16", היא מוכנה לספר, ומודה שמאז היא מפרנסת את עצמה בדרך הזו. "אני כל הזמן עם הרווחה, אבל במה הם יעזרו לי? הם לא עוזרים. מאז שאני ילדה אני פה. לא היה לי למה להישאר בבית כי אמא ואבא שלי היו בסם כל היום. לא דיו ברתי איתם כבר כמה שנים".
איפה אכלת את ארוחת החג?
"אני לא צריכה לאכול. אכלתי מה שהיה".
המציאות הקשה הזו, שמפתיעה את מי שמסתכל בה מהצד, אינה זרה לעו״ד גיל גן-מור, מהאגודה לזכויות האזרח, שמלווה את מחוסרי הבית במסגרת תפקידו. ״אנחנו מבקשים מדיניות לטיפול במחוסרי הבית. לא רק רחמים״, הוא אומר, ״המדיניות לוקה בחסר. אין חקיקה שעוסקת בנושא,צ בניגוד למדינות מערביות רבות כמו ארה״ב וסקוטלנד. רוב הטיפול בא באמצעות פתרונות המנותקים זה מזה: מהרווחה, מהשיכון, מהבריאות. אין גוף שמאגד את הנושא ומטפל בו, והפתרונות מאוד לא מספקים"