טלטלה בבית הכנסת: האם יהדות ארה"ב עומדת בפני מפנה?

ביום שלישי שעבר נלקח הרב בארי פרוינדל באזיקים מביתו שבשכונת ג'ורג'טאון בוושינגטון. פרטי החקירה נגדו שערורייתיים, מביכים.

על פי החשד, במקלחות הנשים של המקווה שבאחריותו - הוא הרב של בית הכנסת "קשר ישראל" כבר 25 שנים - התקין הרב הנכבד שעון-רדיו ובתוכו מצלמה נסתרת. בעזרת המצלמה הקליט סרטוני וידיאו של לפחות שש נשים עירומות. מחשבים הוחרמו מביתו של הרב ובהם, כנראה, נמצא החומר המפליל.

הרב מכחיש. הוא שוחרר ממעצר והצטווה לא ליצור קשר עם הנשים שגייר ושנדרשו לטבול במקווה. נאסר עליו גם לבוא לבית הכנסת שלו - שממנו הושעה בינתיים, עד שיתברר עניינו. גם משכורתו נשללה.

זה בית כנסת מוכר, חשוב. בין הפוקדים אותו כמה אישים משפיעים, כמו שר האוצר האמריקאי ג'ק לו. בעבר, היה זה בית הכנסת שאליו צעד בשבתות הסנטור והמועמד לסגן הנשיא, ג'ו ליברמן. הרב העומד בראשו, פרוינדל, הוא רב מוכר, חשוב.

אף אחד לא האשים אותו בנחמדות יתר, אף אחד גם לא חשד בו בניסיון להתחנף לקהלו. פרוינדל נחשב רב ידען, קשוח, לעתים מתנשא. בשאלות של גיור הוא היה לסמכות מובילה, ובין השאר השתתף במגעים בין רבנים אמריקאים לרבנות הישראלית כדי לפתור מחלוקות שהתגלעו הנוגעות להליכי גיור ולהכרת הרבנות בגיורים אורתודוקסיים באמריקה.

בדיעבד, מתגלים פרטים מעברו המעוררים שאלות: מועצת הרבנים של אמריקה שמעה במהלך הקיץ תלונות על מהלכיו של הרב פרוינדל עם נשים, אך חקירה ממשית לא התפתחה. לא היו הוכחות. בדיעבד, נקראות התבטאויות עבר שלו בעיניים חדשות: רק לפני חודש, בראיון לעיתון "וושינגטון ג'ואיש וויק", דיבר פרוינדל על השפעתה המזיקה של הפורנוגרפיה בקהילה האורתודוקסית.

"העדרו של מוסר מיני נפוץ בחברה ונמצא בכל מקום, והקהילה האורתודוקסית אינה חסינה מפניו, לא משנה כמה היא מסורתית, וזה יוצר בעיות איומות", אמר הרב. "פורנוגרפיה והנגישות שלה הורסות חיי נישואים". ולא רק חיי נישואים, מתברר, גם קריירות מוצלחות של רבנים. ואולי גם חיים של מתגיירים. אם תתברר אשמתו של פרוינדל, תלויה ועומדת השאלה מה ייעשה בכל אותם יהודים שעברו אצלו את תהליך הגיור.

קודים חדשים

מעצרו המתוקשר של פרוינדל היה - כפי שכתבו אנשי סוכנות הידיעות "רליג'ן ניוז" - "הפצצה השנייה שהכתה בקהילה היהודית של וושינגטון בתוך מעט יותר משבוע".

בתחילת אוקטובר, במכתב פומבי לחברי קהילתו, הודיע הרב של בית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול בעיר, הרב גיל סטיינלאוף, שהוא מתגרש ושהוא יוצא מהארון. המשפחה עוברת תקופה לא פשוטה, כתב, אך "ברור לכולנו שבגלל תפקידי כרבה של ‘עדס ישראל' לעניין הפרטי הזה עשוי להיות גם צד ציבורי".

סטיינלאוף גם הוא רב מוכר מאוד, ובבית הכנסת שלו אפשר למצוא לא מעט סלבריטיס מהסוג שמסתובב בוושינגטון, כלומר, עיתונאים בכירים ודיפלומטים בכירים. קהילתו התייצבה מאחוריו בתמיכה גורפת.

המכתב ששלח, כתב העיתונאי ג'פרי גולדברג מה"אטלנטיק", אחד מהקבועים של סטיינלאוף, "היה יפהפה, וחכם, ושובר לב, ודתי באופן עמוק". רק שמונה שנים עברו מאז קיבלה התנועה הקונסרבטיבית, לאחר תהליך ארוך, רווי מחלוקות וסוער, החלטה שפתחה את הדלת להסמכת רבנים ורבות חד-מיניים. המחלוקת נעלמה, הסערה שככה.

היציאה מהארון של סטיינלאוף הוכיחה שתהליך ההפנמה של קודים חדשים בקהילה הקונסרבטיבית היה מהיר. עמיתו של סטיינלאוף, רב בית הכנסת הקונסרבטיבי בברקלי, מנחם קרדיטור, כינה את המכתב שלו "קו פרשת מים".

המהפכה עצמה, בגישתם של חברי הקהילות, בגישתם של הרבנים, בגישתה של התנועה, התרחשה כבר לפני המכתב, אבל המעשה של סטיינלאוף והתגובות אליו הם החותמת המאשררת שאכן, מה שהיה כבר לא יהיה.

כך בתנועה הקונסרבטיבית וכך בתנועות אחרות: במרץ הקרוב תיכנס בפעם הראשונה לתפקיד נשיאת "איגוד הרבנים המתקדמים" של התנועה הרפורמית רבה לסבית - דניס איגר. בתנועה הקטנה יותר, "ליהדות מתחדשת" (רקונסטרוקציוניסט) כבר מכהן רב הומו - ג'ייסון קליין, בראש "איגוד הרבנים".

רישומה של ההתרחשות הזאת אינו פוסח על קהילות אורתודוקסיות, שמצד אחד נותרו היחידות שעודן מסרבות להתיר חיים מהסוג שפעם כונה אלטרנטיבי, ומתעקשות שמדובר בהפרה בוטה של ההלכה היהודית, ומצד אחר נאלצות להתמודד עם שאלות לא פשוטות של יהודים צעירים שכמה מחבריהם הטובים ביותר, או בניהם, או אחיותיהם, יצאו מהארון.

לפני כשנה הודיע איגוד הרבנים האורתודוקסים הגדול באמריקה בתקיפות שהשרלטנות המכונה "ריפוי" מהומוסקסואליות אינה מקובלת עליו. "בהתבסס על התייעצות נרחבת עם מומחים לבריאות הנפש ופסיכולוגים שמסרו לנו שאין כל בסיס מדעי מוצק התומך באפקטיביות של טיפולים המיועדים לשנות נטייה מינית...", החליט האיגוד "למשוך" את מכתב התמיכה שלו בטיפולים כאלה.

הרב סטיבן גרינברג, העומד בראש הארגון "אשל", שמטרתו לסייע בשילובם של הומוסקסואלים בחיי הקהילה האורתודוקסית, סבור שהשנים האחרונות סימנו "מפנה תרבותי מרשים" בכיוון הזה. התהליך שעברה הקהילה האורתודוקסית באמריקה ביחסה להומוסקסואליות, כפי שהוא מתאר אותו, הוא "מרשע דמוני לנטייה לחטא, למחלה שניתן לרפא, ובסופו של דבר, לאספקט של המצב האנושי".

שאלת הכוח

אין כמובן כל קשר בין המקרה הנורא של הרב פרוינדל והתנהגותו הפושעת, אם יתברר שכך אכן היה - לבין הסיפור הנוגע ללב של הרב סטיינלאוף והתנהלותו הנאצלת, שאין ספק שהייתה. אין קווי דמיון בין שני הסיפורים הללו, ובהתאם, גם אין קווי דמיון בין התגובות על שניהם.

במקרה של סטיינלאוף - תמיכה פעילה ונלהבת (או, במקרה של המסתייגים, שתיקה מכבדת). במקרה של פרוינדל - מחאה נמרצת, וכעס. הרבה מאוד כעס. אבל הנה, יש סימנים שגם מהסיפור של פרוינדל אפשר יהיה לחלץ, אולי, סוג של שינוי. הקולות כבר נשמעים: תהליך הגיור המחמיר שלו הוא הבעיה.

התהליך המעמיד את המתגייר במצב פגיע אל מול רב שכוחו גדול, המאלץ אותו להתיישר על פי גחמותיו של הרב למשך זמן ארוך, וביחסי התרועעות קרובים, מצריך בדיקה.

צריכה בדיקה גם העובדה שמעשיו של הרב העלו בעבר חשדות, שלא נבדקו בנחרצות ראויה, וגם העובדה שפרוינדל היה למעשה האיש הקובע, החזק ביותר, בעיצוב הליכי הגיור האורתודוקסיים באמריקה. העדויות רק מתחילות לזרום, אך התמונה העולה מהן מטרידה מאוד. "הוא התקשר אלי בלילה לפני, אחרי חמישה חודשים של הליך גיור איתו... התקשר לשאול אם אני ‘יכולה לעשות טבילת אימון במקווה מחר'".

טבילות האימון הללו היו כנראה פרקטיקות ייחודיות שפיתח הרב פרוינדל ושכמה מעמיתיו כבר מכנים "מוזרות", "לא תקינות". אמה שולביץ, שהציטוט המופיע כאן מפיה הוא חלק מראיון איתה ל"ערוץ היהודי", חלקה את רשמיה מהמפגש עם פרוינדל גם עם חוקרי המשטרה.

עוד חמש נשים מלבדה כבר התראיינו ומסרו עדויות דומות. מה שמיד מעלה את השאלה: אם עכשיו - למה לא קודם. אם לעיתונות - למה לא למוסדות המרכזיים של היהדות האורתודוקסית. אם בקלות כזאת - אולי אפשר היה, אולי ראוי היה, להשקיע מראש במניעה של ניצול לרעה של תהליך הגיור.

ככל שתתרחב החקירה, כך יתברר גם אם ועד כמה היא עשויה להשפיע על מעגלים רחבים יותר שיש להם נגיעה לגיורים אורתודוקסיים באמריקה (לזה עשויות להיות גם השפעות מזיקות על הכרתה של הרבנות בישראל בגיורים כאלה).

ככל שתעמיק, יתרבו השאלות על הכוח המסור בידי רבנים מסוגו של פרוינדל. אלה שאלות שגם ישראלים מכירים היטב. אלה שאלות שבדרך כלל אינן מיטיבות עם המוסדות המייצגים את הצד הנוקשה, השמרני, של הממסד היהודי.