יומני השייטת של סא"ל ש': הצצה לחיים בצוללת שהפכה לבית

סא"ל ש' יפשוט בקרוב את מדי הצבא. אחרי כשלושים שנה בבטן "הצינור" (כך מכנים אנשי שייטת 7 את הצוללת), הבית הצר והאינטימי שלהם, הוא מסכם תקופה שקשה להיפרד ממנה. שבועות מתחת למים, לעתים בלי להבין היכן הוא נמצא על הגלובוס, לפעמים בלי לדעת מהי מטרת ההפלגה. היו, כמובן, גם מבצעים סודיים שלעולם לא יוכל לספר עליהם, ובוודאי לא להתגאות בהם.

שלושים שנה בבטן הצוללת שמר ש' סודות בבטן שלו. בעולם של שיתוף וצורך מציצני, הוא חי במציאות מורכבת. אולי בשל כך "יומני השייטת", היומנים שכתב ש' לאורך השנים, מספקים מבט לתהליך הריפוי האישי שלו. 

"לכתוב זה כמו טיפול", ש' מספר. הוא ולוחמי שייטת 7 מצאו זמן, בעיקר לפני השינה, וכתבו. על החיים בעומק הים במרחב מחיה מצומצם - מקום שמעטים זוכים להגיע אליו. 

יוצאים לים 

שריקה ממשרוקית רב המלחים קוטעת את ההמולה בסיפון הצוללת. אנשי הסיפון והגשר נמתחים. רס"ר הסיפון על חרטום הצוללת והסגן בגשר מצדיעים. מפקד הצוללת מתקדם בצעדים בטוחים על גבי הכבש ומצדיע לרס"ר הסיפון, מצדיע לצוללת כולה.

"ערב טוב, אתם מוכנים?" "מוכנים, המפקד", משיב רס"ר הספינה. הקצינים מתייצבים מול המפקד ומדווחים בזריזות על מוכנות המחלקות ליציאה לים, כמבקשים לא לעכב את ההפלגה. 

"נתק חבל חרטום", שואג סגן המפקד מהגשר. שלוש צפירות המסמנות את תנועתה לאחור של הצוללת מהדהדות בנמל. אנשי השייטת על הרציף מנופפים לשלום. 

שקט. המנוע החשמלי דוחף את הצוללת אל מחוץ לנמל. הפתחים בסיפון כבר נסגרו והודקו, רס"ר הסיפון מבצע בדיקה אחרונה, עובר על כל בורג, על כל פתח. ימים רבים והרבה מים יעברו עד שהסיפון יזכה לראות שוב אור יום. 

"יש חריגים?", אני שואל אותו. "רק בורג ימין במחסן סיפון והגומי הקרוע בצד ימין", הוא משיב. "והעוגן?", אני מקשה. "עד הסוף למעלה", הוא עונה. אני מתרצה ומניח לו. אני עולה לגשר, מעיף מבט אחרון לעבר הנמל. הוא נוצץ בשנתו. אורות העיר משתקפים במימיו.

אני מחליק מטה בביתן ההיחלצות אל בטן הצוללת. תוך כדי הירידה בסולם, מכה באפי הריח המוכר. שמן הידראולי, סולר ובישולי המטבח. תערובת סמיכה כזו יש רק בצוללת. אני מסיר את חגורת ההצלה וניגש לשטוף את ידיי. מתקין לי כוס קפה, שתמתין עוד מספר דקות עד להכרזה על משמרת השיוט.

•••

"סביבת הצינור היא מיקרוקוסמוס שנע יחד איתה", מספר סא"ל ש', "אנחנו דואגים לאוויר שלנו, לחמצן, למים שאנחנו שותים, לאוכל, לבידור ולפנאי. כמו תיבת נח, יש בה הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד חיות, וכולם צריכים לחיות יחד. הפלגה יכולה להיות קצרה, כמה שעות, ועד חודש מתחת למים".

"הצוללת היא למעשה בית", מוסיף ש', "בניגוד לטייסים, אנחנו לא רק משיטים אותה אלא גם מתחזקים אותה, מנקים ומתפעלים בלי עזרה חיצונית. הצוללת חיה במרחק גדול מבסיס האם, יש לה עצמאות מבצעית רחבה כי בחלק\ מהזמן היא מנותקת קשר. גדולתה היא ביכולת להישאר חשאית. כל עלייה מעל פני הים או יצירת קשר עם המפקדה חושפת אותה והופכת אותה לפגיעה". 

בדרך מגרמניה לישראל

"עמדות צלילה, עמדות צלילה", ההודעה במערכת הכריזה מהדהדת בחלל הצוללת. אני מזדקף בספסל בחדר הקצינים, סוגר את הספר שקראתי וניגש לעמדתי בכיפה הקדמית. עוד רגע והים יכסה אותנו ואז כבר הכל יהיה שונה עבורנו. הפלגה על גבי המים כספינה אינה טבעית. אנחנו מעדיפים את השקט והבטחה שבצלילה. זווית קלה מטה ואח"י תקומה מתחת למים. 

כמו דג, ההרגשה המוכרת חוזרת. הצוללת הפכה ברגע מניצודה לציידת. היתרון היחסי שלה הוא מוחלט במהלך צלילה. עתה כל כלי שיט שאנו מגלים מקבל קודם את הכינוי "מטרה". רק לאחר הזיהוי מאפשרים לו להמשיך בדרכו. המפליגים בספינות לא יודעים כי בעומק המים מחליטים על גורל ספינתם. זה נוטע בי הרגשה של עוצמה, ובאותה מידה גם מתח. ומי כרגע מחפש אותנו?

נגיעה בכתף. "אתה צריך להחליף את קצין המשמרת". נשמע רחוק, ממש חלום. נגיעה נוספת בכתף ואני מתחיל להתעורר. מבט בשעון, 03:45, אכן המשמרת שלי. נדמה כי רק עתה הנחתי ראש במיטתי. איך חלפו להן משלוש שעות.

רוחץ פנים, מכין קפה שחור וחושב שיש מקומות בהם לשתות קפה שחור בספל נחשב כמעט עבירה. מחייך לעצמי ונכנס למרכז ידיעות הקרב של הצוללת. נורות המכשירים מרצדות ואני כבר מבחין בתצוגות מערכות הלחימה.

•••

סא"ל ש' מספר על הנקודה הקריטית בפעילות הצוללת, שבה היא הופכת מניצודה לציידת. "סוד הכוח הוא בחשאיות", הוא אומר, "זהו כלי כבד שנע לאט מאוד. הרעיון הוא לשמור שרדיוס הגילוי של הצוללת יהיה מחוץ לרדיוס התקיפה של האויב, ואילו רדיוס הגילוי של האויב יהיה ברדיוס התקיפה של הצוללת. זה משחק של מעגלים. היתרון שלה שהיא מתגלה רק כשאתה קרוב אליה. צריך כל הזמן להיות במקום שאי אפשר לגלות אותך. אם יחפשו אותי עם מכ"ם, אני צריך להיות בעומק. אם מחפשים אותי בסונאר, אני חייב להיטמע בסביבה. מהרגע שמגלים אותה, הצוללת הופכת למטרה והבריחה לא פשוטה".

טראנס על הבוקר

"כבר 07:10 , הערת את הצוות?", אני שואל את מפעיל עמדת הניווט. "כן, בטח, שמתי להם טרנס במערכת, נראה מי לא יתעורר מזה". "אתה אכזר", השבתי לו, וחזרתי לשקוע בכיסא השמור לי. "קצין משמרת, יש פה משהו לא ברור. זה... סונאר". אני מרים את קולי, "שלח דיווח מסודר". "סונאר זה דיווח התפרצות, מה זה, צוללת?", אני לא ממתין לתשובה ומביט על מפעיל עמדת הניווט. לפי מבטו, הוא כבר הבין בדיוק מה קורה. "הכרז עמדות קרב", אני מורה לו ולוקח את מערכת הכריזה. "הכן טורפדו על המטרה החדשה".

סיימנו את ארוחת הבוקר. הכלי התברר כספינת סוחר. סתם הפרעתי למשמרת השנייה לסיים את ארוחת הבוקר. אבל לפחות החלפת המשמרות הייתה קצרה. (זה ממש לא הצחיק את המשמרת שעזבה את האוכל באמצע ולא חזרה אליו).

•••

"הכתיבה בשבילי היא כמו טיפול", מספר סא"ל ש', "בצוללת אין הרבה פרטיות, אפילו אוזניות אסור. אתה חייב להיות תמיד בהאזנה למערכת הכריזה. יש רגעים בודדים של ישיבה והורדת מילים לכתב. בדרך כלל לפני השינה. חלק מהתרפיה זו כתיבה וחלק שיחות בין חברים. לפעמים אתה כל כך רוצה לספר לאישה, לאהבה שלך, שאתה יושב וכותב. כשאני קורא דברים שכתבתי לפני שנים, אני מרגיש כמו אחד ששומע שיר משנות השמונים. כמו נוסטלגיה".