איש השבוע בישראל, זה שמצוי במוקד - יש מי שיאמרו מועלה על המוקד - הוא ראש השב"כ יורם כהן. האיש שהצליח עד כה להתרחק ממצבים שנויים במחלוקת נקלע לעין הסערה בשני אירועים מהדהדים בעלי עניין ציבורי גדול. וברקע ירושלים בוערת והטרור משתולל ברחובותיה. כהן הצליח בעשרת הימים האחרונים להכעיס את צה"ל, את ראש אמ"ן היוצא אלוף אביב כוכבי, את הרמטכ"ל בני גנץ, את שר הביטחון משה יעלון וכנראה גם את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוא השר הממונה עליו, ופוליטיקאים מהימין. סגנית שר התחבורה ציפי חוטובלי אף קראה לפיטוריו, ואילו השר נפתלי בנט תמה מה קרה לראש השב"כ.
התקרית הראשונה המתוקשרת הייתה עם הרמטכ"ל, ובעקיפין עם שר הביטחון וראש הממשלה, בעקבות שידור התוכנית "עובדה" בערוץ 2. אי הנעימות השנייה נגרמה בעקבות הופעתו השבוע בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שבה מסר את הערכתו על המצב בירושלים. הדברים שהשמיע שם, או אולי ליתר דיוק מה שהפיצו לאחר הופעתו חברי כנסת בעלי עניין, סתרו את עמדת ראש הממשלה (או הצטיירו כסותרים) בכל הקשור לאחריות הרשות הפלסטינית, והעומד בראשה אבו מאזן, לאירועי הטרור בירושלים.
פליק פלאק
העימות הראשון עם צה"ל החל בעקבות התוכנית "עובדה" לפני עשרה ימים, שבה רואיינו שלושה אנשי שב"כ: חוקר, דסקאית ממרחב דרום והבכיר שבהם, ר', ראש מרחב דרום בתקופת המלחמה בעזה וכיום ראש אגף המטה, מעין מספר 3 בארגון. כהן ידע על כך כמובן, אישר ועודד את שיגור אנשיו לתוכנית.
המטרה שלשמה שלח כהן את אנשיו למערכה התקשורתית הייתה לזכות את הארגון, ובעקיפין גם את עצמו, בהערכה ציבורית על תרומתם באספקת מודיעין לצה"ל בקיץ האחרון. מאז המלחמה הייתה לכהן ולראשי אגפים בשב"כ תחושה, שחלחלה גם לכפופים אליהם בכל הרמות, כי אם ירדו עשרה קבין של שבחים על המלחמה, תשעה נטל צה"ל לעצמו. המערכת המשומנת היטב של צה"ל דאגה לתדרך בלי סוף עיתונאים ולחלק את התהילה בין החילות, האוגדות, החטיבות והגדודים. בשב"כ התקנאו בחבריהם במדים וביקשו להביא לידיעת הציבור את תרומת הארגון למלחמה.
התוכנית הייתה אמורה לעסוק במלחמת המוחות בין ישראל לחמאס בכלל ובמלחמה האחרונה בפרט. אחד הנושאים היה צריך להיות המבצע לחיסולו של מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, שעד היום אין אדם בישראל - לא ראש ממשלה, לא שר הביטחון, לא הרמטכ"ל ולא ראש השב"כ - שמוכן להסתכן ולומר אם הוא חי או מת. מטרה נוספת הייתה להעביר את המסר כיצד אוסף השב"כ מידע, מנתח אותו ומעבירו לצה"ל, בזמן אמת ותוך כדי פעולה מלחמתית. מה שנקרא מידע מציל חיים. שלוחיו של כהן תדרכו את אילנה דיין ואנשיה ואחר כך רואיינו שלושת ה"נבחרים" מול המצלמה.
בתוכנית סיפרו אנשי השב"כ כי החל מינואר 2014 התקבלו אצלם ידיעות על "תחילת אימונים של חמאס לקראת מערכה אפשרית עם ישראל". כמו כן סיפרו כי באפריל התקבל מידע נוסף שבגינו הוציא הארגון "התרעה לפיגוע אסטרטגי של חמאס, שמימושו עלול להוביל למערכה". לאחר מכן, בהודעת ההבהרה, הדגישו בשב"כ כי בשום שלב, לא דיברו על "התרעה למלחמה". אף שלא דיברו סרה בצה"ל או בדרג המדיני, הסאבטקסט של דבריהם היה: סיפקנו התרעה, אך צה"ל והקבינט לא התייחסו אליה. וכך זה התקבע גם בשיח הציבורי.
דיין מסרה בתגובה כי אינה מעוניינת להתייחס לנושא וכי "הדברים מדברים בעד עצמם".
התוכנית פנתה לצה"ל ומהפנייה הבינו בצה"ל כאילו השב"כ משמיץ אותו ומעליל עליו. דובר צה"ל מיהר להגיב ברוגז רב. השאר ידוע, הרבה בזכות חשיפת "מעריב־השבוע". הרמטכ"ל שיגר מכתב חריף לשר הביטחון ולראש הממשלה והאשים את כהן וארגונו בשקר. לא הייתה שום התרעה למלחמה, קבעו בצה"ל. שר הביטחון, שדברי השב"כ הטילו למעשה דופי גם בו, מיהר לגבות את צה"ל. ראש הממשלה כינס דיון בהשתתפות כהן, גנץ ויעלון, ואילץ את השב"כ לפרסם הבהרה, שהתפרשה בתקשורת ובציבור כהתנצלות.
במקביל התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מכתבו של הרמטכ"ל נגד השב"כ, שהוגדר "סודי ביותר". פרסום המכתב הדליק את כהן ואת בכירי הארגון. בתגובה שלח כהן מכתב לחברי שובל, ארגון הגמלאים של השב"כ, שבו ביקש להדוף את טענות הרמטכ"ל ולהסביר מה בעצם קרה. מכתבו של כהן יצר שוב רושם מוטעה כאלו הוא עשה פליק פלאק לאחור.
הרושם שנוצר היה שכהן לא רק חרד לדימויו של הארגון שבראשו הוא עומד, אלא שהוא דבק בגרסת "ההתרעה", ושהוא כפייתי. המשפט המשעשע בו היה זה שבו ביקש מהגמלאים שלא לפרסם את תוכנו. מי שכותב משפט כזה חשוד שבעצם התכוון שהמכתב יודלף, או שהוא תמים ואינו מבין את עולם התקשורת במאה ה-21. כהן הפיקח אינו תמים.
בדיעבד ניסו לטעון בשב"כ טענות בנוסח של "הדברים הוצאו מהקשרם". היה צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר בשב"כ שכך ינהגו בראיונות שלהם. שרק קטעים נבחרים מהחומר ישודרו והשאר ייזרק לרצפת חדר העריכה. הם היו גם צריכים לדעת, וגם כאן הם הופתעו, שצוות "עובדה" יבקש את תגובת צה"ל. הפתעתם הגדולה עוד יותר של אנשי השב"כ הייתה שהם לא צפו את התגובה הזועמת של דובר צה"ל ושל הרמטכ"ל.
היום, בדיעבד, כבר לא חשוב מה בדיוק אמרו אנשי השב"כ לאנשי "עובדה". גם השאלה אם השב"כ העביר ידיעות חשובות והתרעה, ואיזו, אינה רלוונטית. בארגון היו צריכים להבין שלאמירה "התרעה" בהקשר למלחמה יש משמעות עמוקה, טראומטית - אם לא מורבידית - לציבור הישראלי בכלל ולצה"ל ולדרג המדיני בפרט. שתי המילים מזכירות את מלחמת יום הכיפורים ואת זחיחות הדעת, השאננות והיוהרה של ראש אמ"ן דאז אלי זעירא, שהמשיך גם ערב המלחמה להתעקש על "סבירות נמוכה למלחמה".
שאלת הכיפה הסרוגה
אז מה קרה לכהן, אדם זהיר, שלא לומר חשדן, איש מבצעים מוכשר, שנפל למלכודת פתאים כזו? בהיותו נעדר הבנה בדרכי התקשורת - וזה לא נאמר בגנותו, הרי הוא לא עסק בכך מעולם - ברור שהוא התייעץ ונעזר ביחידת הדוברות של השב"כ. היחידה, הפועלת כבר כעשור וחצי, נחשבת לאמינה ומקיימת קשרי עבודה טובים ומקצועיים עם התקשורת, לשביעות רצונם של מרבית העיתונאים.
אך בשב"כ ומחוצה לו סבורים כי כהן שמע בעניין זה גם בעצתו של ר' אחר, המשמש כיום סגנו. ר' נחשב למקורבו של כהן, ויהיו מי שיגידו הלוחש על אוזנו. לכהן ולסגנו יש רקע אישי ומקצועי משותף. ר' למד בישיבה היוקרתית של נתיב מאיר בירושלים ונחשב שם לעילוי. גם בשב"כ יש כלפיו הערכה רבה. אף שר' החל את דרכו בשב"כ כחוקר וכהן כרכז (קצין מודיעין המגייס ומפעל סוכנים), במהלך עבודתם הצטלבו דרכיהם והם עבדו לא פעם איש לצד רעהו.
העובדה ששניהם חובשי כיפה ויש להם רקע חינוכי-תרבותי משותף קירבה עוד יותר ביניהם. אך עובדה זו מעוררת כלפיהם גם חשש וחשד, שמא הדבר יטה ויסיט את השב"כ מ"הממלכתיות" שלו, לפחות בכל הקשור ליחסו כלפי המתנחלים, במיוחד לקיצונים ולאלימים מקרבם. מי שנותן ביטוי ובמה לטענות אלה הוא עיתון "הארץ".
נראה שלחשדנות כלפי כהן ובמיוחד כלפי ר', אב ל-11 ילדים שכבר בגיל 40 היה סבא, ושרק לאחרונה עבר להתגורר בעיר בגוש דן לאחר שנים שבהן חי בהתנחלות כוכב השחר בגדה, אין בסיס. בכירים לשעבר בשב"כ שעמם שוחחתי, חלקם חילונים מובהקים, מעידים כי כהן ור' פועלים על פי עקרונות הממלכתיות שעליה אמון הארגון ולא נותנים לבית הגידול שלהם להשפיע על התנהלותם המקצועית.
כהן נולד ב-1960 בתל אביב למשפחה דתית מסורתית שעלתה מאפגניסטן. הוא גדל בשכונת שפירא בדרום תל אביב ולמד בבית הספר הממלכתי־דתי ביל"ו ובישיבה התיכונית מדרשית נועם בפרדס חנה. הישיבה נחשבת לבית חינוך יוקרתי שמשך אליו לרוב את הנוער של תנועת בני עקיבא. חלק מחברי המחתרת היהודית היו בוגריה. גם ח"כ איתן כבל למד בה, בשכבה מעל כהן. "הוא תמיד היה בחור רציני, משקיען. זה היה סודו. היה לו גם את הכושר הגופני הטוב ביותר במחזור", אומר כבל.
ב-1982 השתחרר מגולני, שבו שירת בסיירת והשתתף בכמה מבצעים בלבנון. לאחר שחרורו התגייס לשב"כ והחל את דרכו כמאבטח מפגשים בין רכזים לסוכניהם. אחר כך הצטרף לקורס רכזי שטח, שכולל בין השאר לימוד ערבית. כיום הוא שולט היטב בשפה והדבר סייע לו במשך השנים בעבודתו, וגם כעת במפגשים עם עמיתיו ראשי המודיעין המצרי והירדני ועם בכירים נוספים במערכות הביטחון בעולם הערבי.
אזור פעילותו הראשון היה ברמאללה ושם החל להתקדם. מרכז שטח הוא מונה לרכז נפת רמאללה. אחד מאנשי השב"כ לשעבר שהכיר אותו באותם ימים נזכר השבוע איזו דרך ארוכה ומהפך עבר רכז השטח הצעיר במרוצת השנים: "באחד הקורסים הוא הרצה על מבצע מסוים, פרשייה מרתקת שהתרחשה בכפר ליד רמאללה, לסיכול תוכנית של חוליה של אחד הארגונים הפלסטיניים לבצע פיגוע. ההרצאה נועדה ללמד אותנו שיטות של איסוף מודיעין, כיצד מצרפים פיסת מידע אחת לשנייה עד שמצליחים להגיע לליבת המידע הנדרש לסיכול התוכנית. ההרצאה הייתה טובה, אך שפתו של יורם הייתה דלה".
בשנים האחרונות, מעיד עליו איש שב"כ לשעבר אחר, "הוא שיפר את כושר הביטוי שלו והוא מדבר ברהיטות רבה ואף מרשים בהצגת הדברים". תרמו לכך גם השנתיים שעשה במכון וושינגטון למזרח התיכון בארה"ב, שמשמש מקלט נוח לבכירים במערכת הביטחון שנמצאים בין תפקידים או לאחר פרישתם.
מרכז נפה התקדם כהן לראש הדסק המבצעי באגף הערבי, ומשם לראש חטיבת סיכול במרחב ירושלים. לאחר מכן מונה לראש האגף הערבי (העוסק גם בענייני סיכול ריגול וטרור איראני) ולראש מרחב ירושלים. איש שב"כ אחר נזכר כי בחלק מהתחנות האלה נקלע כהן לעימותים עם מפקדים בצה"ל או עם אנשי אמ"ן. "חלק מהם היו ויכוחים מקצועיים, אך חלקם היו ויכוחי סרק שמאחוריהם הסתתרו מניעים של אגו - לא רק של יורם גם של המפקדים בצה"ל. ולכן לא הופתעתי מהעימות כעת עם גנץ".
הדאגה האחרונה
למרבה הפתעתם של בכירים בארגון, מינה ראש השב"כ הקודם יובל דיסקין את כהן לסגנו. וזאת משום ש"הוא אדם של דיונים קטנים ושל קבוצות קטנות, שבהם הוא בוטח באלה שהלכו איתו כברת דרך ארוכה כמו ר' סגנו, ולא של תהליכים", כפי שהגדיר זאת איש שב"כ לשעבר. וזאת אף שתפקיד הסגן מחייב לעסוק בעיקר בתהליכים עתידיים של בניית הכוח של הארגון. בשל הדומיננטיות של דיסקין היה קשה לכהן להתבלט, אם בכלל רצה בכך, והוא פעל בצלו.
אין זה סוד שכהן לא היה מועמדו של דיסקין להחליפו בתפקיד. כהן ידע זאת וסבר כי סיכוייו קלושים. דיסקין העדיף את יצחק אילן. אולי זו הסיבה שראש הממשלה נתניהו החליט לפני שלוש שנים וחצי למנותו לתפקיד. יש גם מי שסבורים שהכיפה הסרוגה שעל ראשו סייעה לקידומו. כך גם כנראה נתן אשל, "החשמן רישלייה" של נתניהו שהיה המוציא והמביא בלשכת ראש הממשלה. אבל רוב מי ששוחחתי איתם לצורך כתבה זו גורסים כי "כהן לא מונה לתפקיד בגלל הכיפה". גם כבל מדגיש זאת. "אינני חושב שנבחר בגלל הכיפה. זו אפילו טענה מעליבה. אי אפשר לקטלג אנשים כל הזמן".
ואכן, השבוע הוכיח זאת כהן. בהופעתו בוועדת החוץ והביטחון אמר כהן במפורש כי יו"ר הרשות הפלסטינית אינו יוזם טרור כפי שעשה קודמו יאסר ערפאת, שדיבר בכפל לשון, התנגד בפומבי לטרור ובסתר דרבן פעילים לבצע פיגועים. לפי כהן, אבו מאזן אינו מעוניין באינתיפאדה שלישית. עם זאת, הוא לא הסתיר את דעתו כי כמה מההתבטאויות של אבו מאזן בהחלט מתפרשות כהסתה, מלבות את היצרים ומובילות לעלייה ברמת האלימות בירושלים.
לפי הניתוח של כהן, שנסמך כמובן על חטיבת המחקר של הארגון, האירועים האחרונים, בעיקר בירושלים, הם בגדר "טרור עממי", מעשים ביוזמת מבצעיהם שאין להם שיוך ארגוני ואינם נשלחים בידי מפקדות ותאי טרור של הארגונים הפלסטיניים. לכל היותר הם זוכים לעידוד מאווירת המרי והזעם של הפלסטינים על הכיבוש ועל מצבם הכלכלי והחברתי העגום.
לכהן היו גם העוז והיושרה לומר - אף שידע מן הסתם שהופעה במליאתה של ועדת החוץ והביטחון כמוה כקיום מסיבת עיתונאים בשידור חי - כי גם בצד הישראלי יש דיבורים שאינם תורמים להרגעת הרוחות. הוא דיבר על חברי הכנסת ועל פעילי הימין שעולים להר הבית ועל אלה שמדברים על כך שיש לשנות את הסטטוס קוו במקום הנפיץ ביותר במזרח התיכון. הניתוח, שבחלקו סותר את טענות ראש הממשלה, שר הביטחון, שר הכלכלה ושרים נוספים מהימין, שרואים באבו מאזן את האדם האחראי לאלימות ובטרור, בוודאי לא ערב לאוזניהם.
לכהן נותרו שנה וחצי עד שתסתיים הקדנציה שלו, שלפי חוק השב"כ נמשכת חמש שנים. בישראל, שבה אורך חיי מדף של חדשות ושערוריות קצר ביותר, זה המון זמן. בוודאי מספיק זמן לאחות קרעים ולהתגבר על מחלוקות ואיבה. בעצם, זו צריכה להיות הדאגה האחרונה שלו. הרבה יותר חשוב לראש השב"כ למנוע את התפשטות התבערה מירושלים לגדה וממנה גם לישראל בגבולות הקו הירוק. וזה לא תלוי רק בו.