ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד, "אגדת ברונו ואדלה", הוא לכאורה ספר מתח שעוסק באינספור נושאים, אבל בעיקר הוא ממולל את קווצותיו של המוות ונחיצותו. וכמו שדויד גרוסמן כתב את "אישה בורחת מבשורה" לפני ששכל את בנו, גם גוטפרוינד כתב את הספר הרבה לפני שהתגלה לו שהוא חולה בסרטן.

לא, הוא לא מוכן לרדת לעומק המחלה, שהגיחה משום מקום, לא מוכן להקדיש לה מילים או זמן. הסרטן כבר גוזל ממנו יותר מדי משאבים, והוא לא מוכן לתת לו לנצח.


הספר נכתב לפני שהתגלה הסרטן. "אגדת ברונו ואדלה". צילום: באדיבות הוצאת כנרת זמורה ביתן 

האם היית רוצה לחזור אחורה ליצירותיך כדי לשנות, לשפר, להוסיף או אפילו לגנוז משהו מהן?
"בדרך כלל קריאת הדברים שכתבתי בעבר היא הדבר המשעמם ביותר עלי אדמות בעבורי. אז אני משתדל לא לגעת בדברים כאלה. יש תהליך לקראת הוצאת הספר של קריאה, עריכה, הגהה ועוד הגהה עד שמתקבלת התוצאה הרצויה, והתחושה היא שאם אקרא עוד פעם מילה אחת מהספר שלי, אני פשוט אקיא. ובכל זאת, לעתים אני כותב משהו ונדמה לי באופן עמום שכבר כתבתי אותו ביצירה קודמת".

"אם מדובר ביצירה חדשה יחסית, באדיבות פונקציות החיפוש של וורד, הבעיה נפתרת. אבל יש לי כמות אדירה של יצירות שהודפסו על מכונת כתיבה, ומה ששרד זה רק עותק מודפס ישן. כתבתי למגירה במשך 20 שנה עד שפרסמתי ספר ראשון, ומכאן הכמות העצומה של חומר מבולגן ולא ממש נוח לחיפוש. לכן במקרים מסוימים אני נובר בכתבי המוקדמים, ולעתים אני אומר לעצמי - 'בוסר', 'יומרנות', 'נאיביות', 'קשקשנות' וכו', ולעתים אני אומר 'יא, איזה גאון הייתי'".

אתה ממש חושש מלחזור על עצמך, לא?
"העובדה שאני בודק בכתבים ישנים אם השתמשתי כבר ברעיון או קטע נובעת ממקום אחר - מפדנטיות קצת פסיכית. זה הזמן להזכיר שלמדתי מתמטיקה... אני כותב ללא הפסקה קטעים קטנטנים של רעיונות, תיאורים, דמויות וכו', ואוגר אותם לעצמי. לעתים אני מרגיש שקטע שכתבתי לפני חמש שנים מתלבש על גיבור בסיפור, ואז אני משלב. במסגרת פרוצדורה זו לעתים יש לי תחושה עמומה שהקטע הנ"ל כבר הוענק למישהו. אבל נדמה לי שקצת סטינו לאיזו אנקדוטה שולית בעבודתי".

אז בוא נחזור לנושא - לאילו מיצירותיך היית חוזר היום ומשנה אותן?
"יש דברים שכתבתי פעם והיום איני מסוגל. השתניתי, וכך גם הכתיבה. עולה בדעתי פרק הפתיחה של 'מזל עורב'. כתבתי פתיחה שמאוד אהבתי. בשלב העריכה טענה העורכת שהפתיחה הנ"ל כבדה ואטית מדי, ואינה מצליחה להרים את העלילה. מספר קוראים טענו טענה דומה. זמן מה התעקשתי, לא רציתי לוותר, אבל אז, תוך כדי מקלחת, עלה בי רעיון לפתיחה לגמרי אחרת, כתבתי אותה והיא זו הפותחת היום את הספר. אין לי טענות אליה, אבל היום אני מצטער, וסבור שהפתיחה ההיא, המקורית, טובה יותר".

"כשערכתי את 'בשבילה גיבורים עפים' לצורך תרגום גיליתי שהייתי מקצרו בעמודים רבים. הרבה התאהבות בתיאור הילדות שלי ומאורעותיה הרבים עם פחות מדי דגש על רהיטות ספרותית. ב'שואה שלנו' יש משהו לא ערוך, לא מסודר, אפילו פראי. הספר שאני הכי גאה על השלמתו הוא 'העולם, קצת אחר כך'. שקדתי חמש שנים על השלמתו, ונדמה לי שהוא גם ספר משמעותי מבחינת תכניו. אבל אולי הייתי מאוהב מדי בדמויות המופרעות שלי ובפיתולי העלילה. גם קוראים מושבעים שלי טוענים שהם התעייפו. ייתכן שהיום הייתי כותב אותו פשוט יותר".


"השתניתי, וכך גם הכתיבה". צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

יוצא לך להרגיש כמתמטיקאי לשעבר כשאתה עובד יותר עם ההיגיון מאשר עם הרגש?
"קצת מצחיק ומרגיז אותי היחס למתמטיקה. רוב האנשים מגיעים אך ורק לשלב שהוא מבחינה מטאפורית לימוד האלפבית. איך היית מתייחסת למישהו שלמד את האותיות בלבד ומלגלג על יצירה של שייקספיר? המתמטיקה, ברמתה הגבוהה, מלאת דמיון, אינטואיציה ורגש. אחרי שגמרתי להתרגז, אגיד שיש אלמנטים מסודרים ביצירות שלי, אבל כשאני יוצר אני צולל לעולם שניזון מרגש בלבד".

משחרר את הכלב

ששת הספרים שהוציא גוטפרוינד (51) נעים בין האישי ללאומי ומשלבים ביניהם לא אחת. "הספרים הראשונים שלי עסקו בנושאים גדולים - השואה, הציונות, המדינה", הוא אומר, "אחרי הוצאת 'בשבילה גיבורים עפים', בערך 700 עמודים שעקבו בשנים 1995-1967 אחר ההתבגרות שלי וניסיונה של מדינת ישראל להתבגר, אמרה לי אשתי ז"ל, נטע, 'אני מאוד אוהבת את הספר, אבל ספרך הבא יהיה דק הרבה יותר וירד לעומקה של נפש אחת'. כנראה הקשבתי לה. 'מזל עורב', 'אגדת ברונו ואדלה', שראה אור זה עתה, והרומן 'הר האושר', שאני שוקד עליו עכשיו - עוסקים בנפש אחת, ביחסים זוגיים. סיפורים קטנים יחסית".

איך עולים הרעיונות לספרים?
"אני אף פעם לא מנסה. ישבתי בשוודיה עם מו"ל שוודי ושוחחנו. הוא סיפר לי, בין השאר, שהוא היסטוריון חובב, ושהוא עומד לתת בבית הכנסת היהודי הרצאה על ליל הבדולח. לפתע הופיע מול עיני חיזיון, מרצה שמגיע לבית הכנסת עם מכוניתו, מתבלבל בחניה בין גז לברקס, נכנס בקיר, וכל הוויטראז' היפהפה מתנפץ לרסיסים. ליל הבדולח, אמרנו? מהסצינה הזו צמח רומן שלם".

"זה יכול היה לא לקרות. אני אף פעם לא מתכנן, לא מנסה, לא מנווט. רק כותב. אני כותב במוד קמיקאזה - לאן שהשורות הולכות. אני קורא לזה 'לשחרר את הכלב מהרצועה'. כמו שמגיעים לפארק ונותנים לכלב הקשור לרוץ חופשי, כך אני עושה עם הכתיבה. וכידוע, לפעמים הדבר הראשון שהכלב רץ אליו הוא גוש גללים טרי".

אתה יכול להיזכר ברגע הראשון ש"שחררת את הכלב מן הרצועה", כלומר, את הפעם הראשונה ששחררת ולפי מה שיצא, הבנת שיש לך את זה, שאתה קוסם של מילים וסיטואציות? 
"אין לי רגע זכור ראשון. אני כותב מגיל 17, ואולי כבר מראשית הכתיבה מדובר בשחרור רצועה. אבל אני יכול להצביע על אחד הרגעים העוצמתיים ביותר - השורות הראשונות שפרסמתי אי פעם. ב-1997 שבתי ממסע שורשים עם אבי בפולין. הייתי מזועזע ומעורער מבחינה נפשית, אבל לא חשבתי שאעסוק בעניין ביצירה שלי".

"ואז, בלילה אחד, חזרתי מביתו של חבר ועמדתי עם רכבי ברמזור אדום. צומת ריק, אזור נשר בשולי חיפה. מקום לא מעורר השראה. עייפות. ריק הכל. כמעט נרדמתי בהמתנה לאור הירוק, וכנראה התחלתי לצוף מבחינת שחרור הרצועה. ואז עף מתוך מוחי, ללא שום תיווך או תכנון או הכנה, המשפט שבדיעבד הוא הפתיחה של 'שואה שלנו': 'סבא היה אומר, אנשים צריכים למות ממשהו, וסירב לתרום למלחמה...'. לא ידעתי באותה עת מי זה הסבא, איך הוא קשור אלי ומה אומר המשפט הזה, אבל היה בתוך נפשי איזה זעזוע גדול, כאילו משהו נולד".


"הרעיון ל'שואה שלנו' הגיע ברמזור". גוטפרוינד. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

ההתחברות ל"אני הכותב" שלך עושה אותך אדם טוב יותר או שמא האגו עולה לך לראש? 
"מאז הפכתי סופר והתוודעתי אישית לקולגות, הבנתי שאין הרבה מה לחפש אצל כותבים. אישיות נשגבת או קלוקלת או משהו באמצע יש לכל מיני אנשים, והכתיבה אינה משנה ואינה מושיעה. יש משהו בהתעסקות עם דמויות שגורם לי להיות קשוב יותר. אבל אין אנשים אחרים, טובים ממני, שאינם יוצרים? יש ויש".

ותודה לגוגל

גוטפרוינד מעיד על עצמו שהוא "מתעניין כמעט בכל דבר, אובססיבי מאוד להבין דברים, בין שחשובים ובין שחסרי חשיבות בכלל. היום בעידן גוגל זה יותר קל, פעם הייתי משתרע בספריות. אלה, אגב, התחקירים היחידיםשלי לספרי. אני לעולם לא עושה תחקיר. אני שונא את המושג תחקיר ואת היומרנות שעולה ממנו".

זה מפתיע שאינך עורך תחקיר, בספר האחרון התחקיר הוא מתבקש. 
"אנסה להסביר. אני אגרן ידע אובסיסיבי.

יודע דברים מוזרים וחסרי תועלת. כשאני כותב, אני כותב מתוך האוצר הזה, ואף פעם לא עושה תחקיר. ברור שאחרי שאני כותב, אני בודק היטב, תודה לגוגל, כל פרט ורואה שלא טעיתי או כתבתי שטות. במובן הזה תחקיר הוא חובה. הדבר שאני יוצא נגדו הוא, למשל, שמישהו עוקב אחרי עבודת עיתונאי ואז כותב כאילו מנקודת מבטו של עיתונאי. תחקיר של 30 חודשים לא מסוגל לתאר מה שאמור להיות בקריירה של 30 שנה".

מאיפה שאבת את היכולת להיכנס לעורם של אנשים או מצבים?
"בהרצאות שלי אני מעלה את ההשערה שילדותי בין ניצולי שואה היא המקור לרגישות. תמיד הרגשתי, ולו בצורה סתומה, ילדותית, שבכל משפט של המבוגרים יש משהו נוסף, שאני איני קולט, איני מבין".

בספרך החדש ניכרת הקינה על ההחמצה, החמצה של חיים, ובעיקר מוות עיוור. מה בא קודם - המחלה או הסיפור?
"על המחלה התבשרתי רק לפני כמה חודשים, ביום הולדתי בערך. את הספר כתבתי ב-2012. אז אין קשר. אני לא חש את מוטיב ההחמצה בספר. ואני ממש לא מרגיש החמצה בחיים. אחרי שסיימתי את הספר, חשתי שיש בו מוטיב האשמה, ובמיוחד אשמתם של הבלתי אשמים. חיברתי את זה למותה של אשתי, סמוך לתחילת כתיבת הספר. העובדה שהיא נפטרה צעירה ואני נותרתי אחריה, מבוגר ממנה בעשור, היא אולי הבסיס לתחושה הזו, מודעת או לא מודעת. לא מעט מהדמויות בספר החדש חשות אשמה שאין לה פשר".

איך המוות הניע אותך בחיים?
"מאז ומתמיד התייחסתי אל המוות בהומור ובסקרנות. אני מחובר לחיים ולקסמם, למרות כל הרע, הקשה והמזוויע מות אנשים קרובים לי או המוות שהכה במשפחה בשואה השפיעו על היצירה שלי, אבל לא הייתי רואה בזה מוטיב מוביל. לא בספרות ולא בחיים". 

מה שמפעים בספר הוא הרגשת הכוח. אתה מרגיש חזק, כלומר לא פיזית אלא נפשית, בטוח בעצמך? 
"בשנים האחרונות אני מרגיש תחושה של ביטחון בכתיבה. לאו דווקא מיומנות טכנית, אלא שאני מצליח להעביר את הרעיון למילים כתובות".

עד כמה אתה מייחס משמעות למה יגידו עליך?
"אני מתעניין במה יגידו עלי, שבחים גורמים לי הנאה. אבל אני כותב כרשות נפרדת, ובשלב הכתיבה לא מתעניין בשום דבר. לאחר הפרסום אני מקבל בחדווה כל שבח".

ואם אין שבח?
"כשניסיתי לפרסם את 'שואה שלנו', הוא נדחה על ידי הוצאות; וגם לאחר שהתפרסם, איש כמעט לא התייחס אליו. לעצמי ידעתי שכתבתי ספר שאני אוהב, ספר טוב. ההכרה המאוחרת הייתה בהחלט נהדרת, אבל בכל שלב הייתה לי האמת הפנימית שלי".

נשמע שאין לך בעיה להיות לבד, עם האמת הפנימית שלך.
"אמרתי על עצמי שהייתי אמור לגור בדירה באנטארקטיקה. אני תמיד מוקף אנשים, וכרגע חי עם אשתי וחמשת הילדים שאנו מגדלים יחדיו. ועם זאת, תמיד יש בי אי של בדידות, חלקה מענגת מאוד, חלקה קשה".

בדידות היא גורם לחיים עצובים?
"מי אני שאקבע? יש כאלה שבדידות אינה הופכת אותם לעצובים. איני בודד, וללא חברים ומשפחה, אני מניח שהייתי אומלל. בדידותי היא רק אלמנט מסוים בחיים כוללים ורחבים, ולפחות במקרה שלי, זה מסתדר לא רע, הרמוניה עם חריקות מסוימות בין הצורך במגע אנושי והצורך להיות לבד".