אמא של בילי, שמה ג'יין, מגלה את המיניות האמיתית שלה בשיטת הסלאמי. תחילה היא ממירה את בעלה, תום שמו, במערכת יחסים לסבית עם אישה אחרת. שנים מספר לאחר מכן, וכך נפתחות למעשה הסצינות של סרט זה, היא מחליטה לעבור סדרת ניתוחי מין, שאמורים למצב אותה בסקאלת הג'נדר כזכר לכל דבר. בינתיים, עד שיושלמו העבודות הרפואיות על גופה המתחדש של ג'יין, היא תובעת מבני משפחתה לכנות אותה בשם ג'יימס.
לקראת הטיפול הרדיקלי מסלק ג'יימס את בילי מהבית, והנערה עוברת לגור במחיצת תום אביה. הסיכום ההדדי בין ג'יין/ג'יימס לבילי הוא שמדי שבוע, בימי שלישי אחר הצהריים, תיערך ביניהן/ם פגישה משפחתית לבבית. ועל 52 הפגישות הראשונות, כלומר במשך כל השנה, מספר סרט זה, שבנוי בעיקר כיומן וידיאו אישי של הנערה בילי.
בילי, וזאת חובה לזכור, היא בת 16, וגם היא הולכת ומגלה את מיניותה האמיתית. ומהי מיניות זו? הנערה המבולבלת אינה יודעת עדיין, ולכן מעדיפה לקדם במקביל מערכות יחסים הן עם בחור מהגימנסיה ששמו ג'וש, והן עם בחורה ששמה ג'סמין. ג'וש וג'סמין, מצדם, הם בני זוג לכל דבר, וקורה לא אחת שבילי מתארחת כצלע שלישית במיטתם המשותפת.
וכל אותה העת כלל לא ניכר שאבא תום מתלבט במיניותו שלו, אבל יש לו צרות גדולות אחרות - מסעדה שבבעלותו מצויה בקשיים כלכליים. הבמאית סופי הייד, שזה לה סרט הביכורים, בנתה את "52 ימי שלישי" כרצף כרונולוגי מתמשך, שצולם אף הוא בימי שלישי בלבד, לאורך שנה תמימה.
דווקא הניסיון הזה לשמר סוג של אותנטיות בעצם אקט הצילום הוא שעומד בעוכרי הסרט. שכן מספר רב כל כך של אפיזודות קטועות מגביל מלכתחילה את אורכן ללא יותר משתיים-שלוש דקות כל אחת. לעתים מזומנות זהו משך זמן קצר מדי על מנת לפתח במהלכו דיון של ממש. מצד אחר, גיבוב של כל כך הרבה קטעים עלילתיים יוצר עומס דרמטי, וזה הופך יותר ויותר נדנוד של ממש.
לא דמותו של האב תום מעניינת, ולמען האמת, ועם כל הכבוד ללבטים הג'נדריים, גם לא דמותה של האם ג'יין/ג'יימס. היחידה שמעוררת עניין פסיכולוגי ודרמטי כאחד היא הנערה בילי, שסקרנותה המינית וההיעדר המוחלט של התמצאות במפת המותר והאסור בחברה המערבית הופכים אותה דמות מעוררת סקרנות ואמפתיה.
לאורך 110 דקותיו של " 52 ימי שלישי" מסתייעת הבמאית הייד בשלושה סוגי נרטיב פילמאי. קודם כל היא מפתחת את גישת היומן האישי של בילי, שמצולם בכאילו-מצלמה-ביתית. אל צילום "חובבני" ורועד זה מצרפת הייד תמונות כאילו-דוקומנטריות, הנלקחות משידורי טלוויזיה או מהמסרטה של האם ג'יין/ג'יימס המסיירת וקולטת רשמים חזותיים באתרי בילוי של טרנסג'נדרים.
על שתי גישות ויזואליות סובייקטיביות ואישיות אלה מלבישה הייד סצינות "אובייקטיביות" המוגשות במקצוענות. כלומר, כאלה המצולמות על ידי צוות ההפקה של הסרט עצמו. החיבור של שלוש גישות אסתטיות אלה הוא הצד היותר חזק של הסרט, ולאו דווקא הסנסציה בהתגלגלותה של אישה לגוף שעיר של גבר.
"52 ימי שלישי", אוסטרליה 2014
