אלכסנדר אברמוביץ' לא יכול עוד להסתיר את רגשותיו. הוא אומנם גבר מאופק, סולידי, חינוך טוב מהבית, אבל נוסיה אבלס מסחררת את חושיו ומטלטלת את עולמו. הוא כל כך אוהב להביט באצבעותיה הדקות כשהן רצות על הקלידים בשיעורי הפסנתר. כבר כמה חודשים שהיא מגיעה לביתו בכל יום אחר הצהריים, הזמן עושה את שלו, האינטימיות גם, ואלכסנדר מתאהב בנוסיה עד כלות. עוד מעט יאזור אומץ ויכריז בפניה, כולו נרגש: "או שאנחנו מתחתנים או שניפרד לעולם!" והיא תסכים. והם יתחתנו. ויהיו להם שני ילדים. סוף טוב הכל טוב. 

כמו ביצירתו, כך גם בחייו היה אברמוביץ' אדם רומנטי. הוא נראה אומנם כמו פקיד בנק (ואכן היה פקיד בנק), אבל נפשו הסוערת המציאה בשעות שאחרי העבודה מאות מנגינות. סוחפות. מתוקות. משעשעות. מרגשות. ותמיד עם איזה טוויסט. את השירים שהלחין בכישרון רב כולנו מכירים. גדלנו עליהם. רקדנו לצליליהם. שמחנו איתם. ולעתים אף הזלנו בגינם דמעה. הם היו, והפעם הקלישאה הזו מדויקת מאי פעם, הפסקול של חיינו. של כולנו. אבל מי היהזה שכונה "גרשווין הישראלי", זה שהשוו אותו לקורט וייל האגדי, זה שהיה גדול מלחיני המוזיקה העברית וזכה בפרס ישראל על יצירתו? מי היה אלכסנדר (סשה) ארגוב? 

בין הבנק לצ'יזבטרון 

"אני לא רוצה לחיות מהמוזיקה. המוזיקה היא הקצפת, משהו טהור" (סשה ארגוב)

הוא נולד במוסקבה לפני 100 שנה, בתחילת החורף הרוסי, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, כתינוק קטן מאוד, שמשקלו קילו וחצי בלבד. הוא לא נולד לבד, הייתה לו גם אחות תאומה בשם גוטיה. אלא שהשמחה על בואם של השניים לעולם לא ארכה זמן רב. גוטיה חלתה ונפטרה עוד לפני יום הולדתה הראשון. ההורים האבלים מיאנו להיפרד. אחיו הצעיר, שייוולד עוד מעט, יקבל את שמה. 

הם היו, בסופו של דבר, ארבעה. אביו של אלכסנדר היה רופא שיניים. את האהבה למוזיקה קיבל ארגוב הילד מאמו הפסנתרנית. כשהיה כבן ארבע, אחרי שנהג להביט בהשתאות באמנים שהגיעו לערוך חזרות עם אמו, החל אף הוא, באופן טבעי, ללמוד פסנתר. הכישרון שלו היה ברור: סשה הקטן, שלא אהב לקרוא תווים, המציא מנגינות וניגן יצירות רק משמיעה. אבל זו כבר הייתה רוסיה אחרת, מהפכנית, אדומה כדם, וסשה לא יכול היה ללמוד בקונסרבטוריון כי לא היה חלק מהפרולטריון העמל. 

משפחתו הבורגנית מאסה בחיים הללו וב-1932 סוף סוף יצאה מברית המועצות ושמה פעמיה לוורשה, לקרובי משפחה, ומשם לפלשתינה, לתל אביב, לרחוב יהודה הלוי. אלכסנדר בן ה-20 רצה כמובן להתפרנס מנגינה וחבר לבמאי גרשון פלוטקין, הלחין שירים רבים לחגיגות ולאירועים בקיבוץ חצור הצעיר, אבל מהר מאוד הבין שהקולטורה לא ממש פרקטית. ואז התייצב בבנק. כשנוסיה, היא אסתר, פגשה אותו, הוא כבר עבד כמה שנים כקופאי בבנק לתעשייה ברחוב מונטיפיורי. עבודה מסודרת, מקצוע טוב, רק קצת משעמם. אבל העבודה הזאת העניקה לו חופש. הוא יכול היה להתפנות לכתיבה, ולכן נשאר בבנק 22 שנה, עד גיל 43. אחרי שהשניים התחתנו, הציע לו חברו, הסופר בנימין תמוז, לשנות את שם משפחתו לארגוב, אלכסנדר ארגוב. 

ואז פרצה מלחמת השחרור. ארגוב כבר עבד אז עם איילון, הלהקה של הפלמ"ח, והבמאי שמואל בונים הציע לו להלחין שירים לצ'יזבטרון, עוד הרכב מזמר של חיילים שהקים חיים חפר. אבל הפערים התרבותיים בין הקומפוזיטור המעונב לפלמ"חניק המחוספס כמעט פוצצו את העסק. כשחפר שמע אותו מנגן את "הפלמ"חניק מחפש את המחר", הוא אמר לעצמו בייאוש: "איך נפלתי, מה אני צריך את האברמוביץ' הזה". אבל השניים עוד יבינו זה את זה וייצרו כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו בעברית. גם אחרי שארגוב נפטר, חפר המשיך להתגעגע לבן זוגו לכתיבה. במאי 2011, כשנה וחצי לפני מותו, יאמר ברגשנות: "אני רוצה להיקבר בתוך ארון, עם שיר של ארגוב". 

צנוע עד יומו האחרון 

סשה ארגוב אהב לעבוד עם להקות וצוותי הווי. להקת הנח"ל של סוף שנות ה-50 קיבלה ממנו, בין השאר, להיטים כמו "דינה ברזילי" ו"הוא לא ידע את שמה"; לבצל ירוק (שהורכבה מיוצאי הלהקה) הלחין את "השמלה הסגולה"; לתרנגולים של נעמי פולני את "שיר השכונה", "יוסי ילד שלי מוצלח", "ככה סתם" ו"האם אמרו לך פעם"; לחמציצים, גם הם של פולני, את "שיר פרידה לקיץ"; לשלישיית גשר הירקון את "כשאור דולק בחלונך"; וכמו כן, העניק ממרכולתו לגשש החיוור ולשלל להקות צבאיות אחרות. 

ב-1964, אחרי שעבד בה שבע שנים, רכש ארגוב, חובב מושבע של ספרות רוסית, את חנות הספרים "בולסלבסקי" ברחוב אלנבי בתל אביב. הוא יעבוד בה עד אחרי גיל הפנסיה, ובזמנו הפנוי ימשיך להלחין ולשתף פעולה עם גדולי הכותבים בשפה העברית, מחיים גורי, דרך דוד אבידן ונתן זך, ועד ירון לונדון, עלי מוהר ואהוד מנור, ובמיוחד נתן אלתרמן. עבור לא מעט קוראים ומעריצים, המילים של אלתרמן היו גדולות מהחיים, הוא היה גורו בשבילם. אבל לא בשביל ארגוב, שלא חשש לבקש מהמשורר לשנות ממילותיו כדי שיישבו טוב על המנגינה. זה לא היה מתוך יהירות, אלא רק עקב מקצוענות. 

ארגוב נותר צנוע עד יומו האחרון. הוא לא יכול היה לסבול שמכנים אותו "מלחין", משום שקומפוזיטור, מבחינתו, היה מי שיצר מוזיקה קלאסית. ברגע של חולשה הלך ללמוד אצל המלחין מרדכי סתר, אך זה שחרר אותו במהרה מהכבלים ואפשר לו לחגוג ולפרוץ ולהמציא ולבנות. 

כהמשך לפעילותו המבורכת עם פלוטקין בימים שלפני קום המדינה, גם בישראל הצעירה כתב ארגוב מוזיקה לתיאטרון והלחין עבור מחזות זמר. "אני יכול להגיד על עצמי שאני חיית תיאטרון", סיכם את פועלו, שעבר כחוט השני בין ההצגה "יתוש בראש" בהבימה, המחזמר הנפלא "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בקאמרי, הצגות ילדים כמו "הרפתקה בקרקס" ומופעי סאטירה ומערכונים של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי. והיו גם תסכיתי רדיו וסרטי צבא והגשמה, כמו "הוא הלך בשדות" ו"סיירים", ויצירות מופת לפסטיבלי הזמר והפזמון של מוצאי יום העצמאות, והתקליט הבלתי נשכח של עדנה גורן וקובי רכט עם אחד משירי האהבה היפים ביותר שתוכלו להכיר, "אהובתי שלי לבנת צוואר".   

הפסגות הגבוהות מכל 

"אינני יכול לכתוב פראזה עליזה עם מילים לא מתאימות. אני חי את המילים"

הזמן עשה את שלו. הגוף נחלש. ארגוב יעבור בסוף העשור הבא, שנות ה-70, ניתוח בלבו, אך יתאושש פלאים במופע לצדה של אורה זיטנר. לפתע, בגילו המאוחר, יגלה מחדש את הבמה ויכיר לעומק ויתחבר במלוא חושיו למתי כספי. אם יש שלושה מלחינים אדירים בזמר העברי שאפשר לראות בהם השפעות של ארגוב, הרי הם יוני רכטר, שלומי שבן וכמובן כספי הקפדן והפרפקציוניסט, בדיוק כמו ארגוב, שעמו יופיע וגם יקליט את אלבומיהם המשותפים, הנינוחים, הקלילים, העמוקים והמיוחדים כל כך. גם היום, אם תאזינו בשעות הערב המאוחרות ל"שיר ערש", אני בטוח שתחייכו למשמע קולו של ארגוב מדקלם את מילותיו. גם הילדים שלכם, מותר לשער, יאהבו את הסבא החביב. 

הקסם של ארגוב נובע, עד עצם היום הזה, משליטתו האבסולוטית במרחב של סגנונות מוזיקליים מרחבי העולם, שלכאורה מתנגשים זה בזה או סותרים את זה, כמו ג'אז ופסדובלה, רומבה ופופ, ואלס וצ'ה צ'ה צ'ה, אך יחד, תחת שרביטו, הגיעו לפסגות הגבוהות מכל וצללו למקומות העמוקים באמת. בספטמבר 1995, קצת יותר מחודש לפני שרבין נרצח, הלך סשה ארגוב לעולמו והוא בן 81. ארץ ישראל הישנה והטובה אולי נגוזה עם מותו של ראש הממשלה, אבל השירים שלה, שארגוב הלחין, היו ועודם נישאים בפינו ובפי ילדינו, כשעיניהם בורקות וגופם הקטן יוצא במחול.