אדם קם בבוקר והולך לבית המשפט. בצהריים הוא עוזב בית המשפט, פושט את חליפתו, תולה את גלימת האדבוקט במשרד, לובש טי-שרט שחורה צמודה ומכנסי ג'ינס סטייל יאיר לפיד, וממריא לעולם המקביל. שם הוא זמר, יוצר, ופורט עלי גיטרה בקצב הרוק בעיניים ירוקות נמריות.
לפני פחות משבוע עשה טבילת אש במועדון "עשן הזמן" בבאר שבע, וכיבד את הקהל בהופעה אקוסטית ואינטימית שאפשרה טעימה נרחבת מאלבום הבכורה, שעליו הוא עובד כבר שנתיים. אורחת הכבוד הייתה אחותו, רוני דלומי. על הסינגל האחרון שלו, "ידיים", כתבו באתר "חדי אוזן": "המוזיקה שלו קרובה לאזורי הרוק של עמיר לב, יציאת חירום ונקמת הטרקטור".
זהו נדב דלומי, האח הגדול, מוזיקאי יוצר בזכות עצמו. ולא, אין מצב שהוא ישיל את גלימת העורך דין לטובת המוזיקה. הוא גם לא סכיזופרן. דלומי (37), נשוי + 3, נולד וגדל בבאר שבע, ומתגורר ביישוב הסמוך לבירת הנגב (להבים), עיר שהוא חש כלפיה נאמנות ושייכות ואף שר עליה. "באר שבע", שיר הבכורה שכתב, הוא אחד השירים הבולטים באלבומו, לצד "כביש 40".
עיקר נושאי אלבומו הם נושאים חברתיים, ושירים בעלי ממד אישי. "נושאים שאני לא כל כך מפחד לגעת בהם. אני חושב שזה גם עניין של גיל. זה בא ממקום של זה אני, אומר את מה שאני רוצה להגיד", מבהיר דלומי.
כמו מה, למשל?
"לדוגמא, אחד השירים באלבום נקרא 'חזירים'. הוא מדבר על החזירות בחברה, על זה שהפסקנו להיות סולידריים אחד כלפי השני. אנשים מחפשים קודם כל לעצמם. רואים את זה בכבישים. אנשים חותכים אותך, ואתה מסתכל ושואל: מה נהיה כאן? אפשר להאשים את הטייקונים, את הממשלה, ואני מעריך את הביקורת הזאת. אבל לפני הכל, בוא נבדוק מה קורה אצל כל אחד מאיתנו".
כשמגגלים נדב דלומי, מקבלים בעיקר תוצאות של פסקי דין בדיני עבודה ולא בכדי. דלומי הוא עורך דין עצמאי המתמחה בדיני עבודה. עד לפני שנתיים כתב בעיקר למגירה, ובעברו ניגן בכמה הרכבים מקומיים. אז נוצר הקשר בינו ובין דודי חמד, מפיק האלבום, והמתופף איתמר אבוחצירא. מפגש שהחל בין השלושה כאירוע ניסיוני להוציא שיר בודד כמשהו חווייתי, ו"פרץ כמעיין נובע".
"מאותו הרגע החיים שלי השתנו. הבנתי שזה הולך להיות משהו שהוא לא חד-פעמי, והתחלתי לעבוד על אלבום שלם", מתאר דלומי את נקודת הזינוק. באותו יום הבין שכל מה שכתב למגירה כבר לא רלוונטי יותר בחייו. אז הוא השליך הכול לפח, וכתב מחדש את כל הטקסטים לאלבום.
איך הקולגות מגיבים להסבה המוזיקלית?
"קודם כל זה לא דבר שאני מפרסם יותר מדי, ואין לי יחסי ציבור. אני נותן לדברים לקרות מעצמם. את החבר'ה, עורכי הדין, ניתן לחלק לשני מחנות. יש כאלה שאומרים: 'אה, עורך דין מזמר. נחמד'. אלו תגובות שאני לא סובל. זה שם אותי במקום של גימיק. אני לא גימיק! אדם לא קם בבוקר וכותב אלבום שלם בשביל גימיק. אני כותב מתוך דברים שיש בתוכי ביקום מקביל. יש כאלה שבאמת מקשיבים למילים ואומרים, שמעתי את השיר והתחברתי. את זה אני מכבד מאוד".
יש הבדל בין נדב העורך דין לנדב היוצר והזמר?
"יש הבדל. כתבתי שיר שנקרא 'ידיים', ויש שם שורה שאומרת: 'הולך בסמטאות של יד ונפש'. אני לא יודע בדיוק אם כשכתבתי את זה, התכוונתי לזה, אבל ביומיום אני צריך הרבה פעמים להיות נוקשה, אסרטיבי קשוח ולוחמני. בערב אני יכול למצוא את עצמי בחזרה, או באולפן, ואני משחרר את היד הקפוצה. האגרוף הזה נשכח, ואתה עובר מפתרון של היד לפתרון של הנפש. אז ההבדל הוא מאוד משמעותי. הדבר היחידי שמשפיע על החיים שלי בתור עורך דין הוא לשמור על הקול שלי. אני חושב שבזה עזרתי להם לא להעלות לגבהים".
אחותך, רוני דלומי, היא זמרת, והנה, עכשיו גם אתה. זה עובר אצלכם בגנים?
"ההורים שלנו לחלוטין לא קשורים למוזיקה, אבל כן עודדו ללמוד מוזיקה. אני זוכר שבתור ילד דחפו אותי חזק למוזיקה קלאסית. כנראה זה משהו שהיה חסר להם כשהם היו ילדים. זה הניתוח הפסיכולוגי שלי. גדלנו בבית עם הורים שהם לא אמנים, אך מעריכים את הפן הזה בחיים, ומאוד מעודדים אותו".
עד כמה השפיעה עליך הפריצה של אחותך, רוני?
"חוץ מזה שזו אחותי, ההשפעה היחידה שהייתה לה עלי זה להתייעץ איתה תוך כדי ולהשמיע לה חומרים, ולקבל אותה לא כאחות, אלא כמישהי שיכולה לשקף לי דעה שאני מאוד מעריך. אני יכול לומר לך שבאלבום האחרון של רוני נכנס שיר אחד שהלחנתי. היה לה טקסט שלה, והיו לו כל מיני לחנים שלא כל כך התאימו. אני זוכר שישבנו בארוחת ערב אצל ההורים ביום שישי ואמרתי לה, 'תביאי את השיר, שנייה'. ירדנו למרתף, הייתי עם גיטרה פשוטה שיש בה מיתר קרוע. תוך כמה דקות השיר היה גמור. לפעמים הדברים לא הולכים בקלות. הפעם זה פשוט הצליח, ואכן השיר נקרא 'פשוט'".
אפשר להגדיר אותך כרב-פנים?
"לגמרי. אם היית אומרת לי לפני שנתיים שזה מה שיהיה, שהשירים האלו הם שירים שאני אכתוב, ושאנחנו נופיע היום ויהיה לנו אלבום, לא הייתי מאמין. גם הדרך שבה דחפתי את עצמי לפני שנתיים הייתה שונה לחלוטין. זה לא שיש לי פיצול אישיות. כל האמנות הזו היא לא איזה עולם תת־קרקעי. היא סביבנו. הושט היד ונגע בה".