הסיפור שלפניכם החל גרוע, בעצם הכי גרוע שאפשר. נערה ממרכז הארץ, ששהתה עם הגרעין שלה בהכשרה בקיבוץ יטבתה לקראת שירות צבאי בנח"ל, הייתה מעורבת לפני 20 שנה בתאונת דרכים קשה מאוד בערבה. הרכב שבו נסעה התגלגל ארבע פעמים באוויר, נחת בתעלה והתרסק. לאחד מנוסעיו זה עלה בחייו, אך הנערה שברכב כמו נולדה מחדש בעקבות אותו לילה אפלולי, ומה שאירע לה בהמשך עולה על כל דמיון.

"רחלה הזמרת החליג'ית", כך היא מציגה את עצמה בפסטיבל העוד, שבו תופיע הערב בבית הקונפדרציה בירושלים, מקום שאליו היא חוזרת לאחר תשואות הקהל בפסטיבל אשתקד. רחלה, בלונדינית "ווסווסית" לכל דבר, שרה במופע שלה בכישרון רב מוזיקה בדואית כאילו נולדה באחד ממדבריות ערב ולא בניו יורק, שם שהו הוריה בשליחות.

אז, ולאחר מכן בארץ, לא חלמה רחלה לבית הדרי על הגלגול המוזיקלי מרחיק הלכת שתעבור בהמשך. "כשלמדתי מוזיקה בתיכון 'אלון' ברמת השרון, שרתי ג'אז, שרתי ביטלס, גם מהשירים של לאונרד כהן", היא מספרת בבית הוריה בקדימה, "בהחלמה מתאונת הדרכים יצאתי להתאוורר בסיני והתאהבתי במקום הזה, מהר מאוד הרגשתי בו תחושת שייכות מאוד חזקה. אחרי שעד אז נדדתי עם אמא שלי הרבה ממקום למקום ומבית ספר לבית ספר התחברתי לסיני, שם אפשר לחיות בלי לחץ ובלי תחושה של זמן".

למעשה, הנערה שגררה אותה לשם מיהרה לחזור ארצה אחרי שבוע אל בילויי העיר, ואילו רחלה, שחיפשה מרפא לגוף ולנפש, נשארה שם חודשים. "באותו זמן המוזיקה הבדואית הייתה לגמרי זרה לאוזן שלי ולא ידעתי מילה בערבית", היא מעידה, "תוך כדי הנדודים שלי בסיני למדתי את השפה מן היסוד, כשהסתובבתי שם עם מחברת וכתבתי את המילים שקלטתי בעברית ובאנגלית כשבד בבד נשביתי בקסם של המוזיקה הבדואית".

ה"חליג'ית"?
"חליג' בערבית זה מפרץ. הבדואים בסיני מקורם בחצי האי ערב, כולל נסיכויות המפרץ".

"כשהסתובבתי שם, אהבו אותי ולא שאלו מניין באתי ולאן התכוונתי ללכת", מוסיפה רחלה, "ככל שהבדואים מסורתיים, קבלת האחר אצלם נדירה וזה כולל את הפתיחות שלהם לענף התיירות. יש לי שם חברות בלב ובנפש".

לדבריה, בפעם האחרונה ביקרה בסיני לפני שלוש שנים. האיסור על ישראלים לבקר בסיני אינו מרשים אותה, והדיבורים על התפשטות מחבלי דאעש בחצי האי אינם מרתיעים אותה. "אם יש בעיה, אז רק בחלק קטן מסיני", היא אומרת, "זה כמו שאם יש בעיות בגולן, יאסרו על נסיעה לתל אביב".

כמו באגדות

עם הקשרים שקשרה שם, הוציאה רחלה ב-2007 את אלבום הבכורה שלה, "Hala", שהקלטותיו החלו בסיני, נמשכו בארץ והסתיימו בלונדון. "'Hala' בשפה שלהם זה כמו 'וולקאם' באנגלית", היא מסבירה, "והשירים שלי שם היו קאוורים לשירים ערביים.

"עם האלבום הזה נסעתי (באמצעות דרכונה האמריקאי, כילידת ארה"ב - יב"א) לבחריין", היא ממשיכה ומספרת, "אז הכרתי רק זמר בחרייני אחד, וחוץ ממנו לא הכרתי אף אחד בנסיכויות וכמעט אף אחד לא הכיר אותי".

וכיום?
"אם מישהו יטען שכיום אני מוכרת בנסיכויות המפרץ יותר מאשר בארץ, לא אתווכח איתו. מהר מאוד הוזמנתי בעקבות האלבום ההוא לדובאי, לראיון בשעת שיא בתוכנית הטלוויזיה הנצפית ביותר, וממנה נפתחו לי השערים שם".

והכל הלך חלק?
"לא לגמרי. בחופשת מולדת בארץ ב-2010 מצאו אותי מערוץ 2, והראיון שהתראיינתי שם עשה לי בלגן במדינות ערב. במחשבה שנייה לא הייתי חוזרת עליו. למרות הכל, חזרתי לנסיכויות המפרץ. כשנשאלתי על הראיון ההוא, הסברתי שאמא שלי חיה בארץ, אבל אני מסתובבת כזאת, לא מחפשת גבולות. מבחינתי, אני חיה בעולם קוסמופוליטי. כל מקום שאני מגיעה אליו הוא בית בשבילי, והאנושות היא משפחה גדולה אחת".

היא הקליטה בדובאי את "רסאלת חוב" ("מסר של אהבה"), אלבומה החדש, שאת שיריו תבצע הערב בפסטיבל העוד, שם גם תחגוג את ההשקה שלו. מחברי השירים הם מסעודיה. עם חלקם נפגשה בדובאי, עם חלקם נפגשה רק דרך השירים. 

"בעיקרון, זרים לא כל כך נכנסים לסעודיה", מציינת רחלה, "חוץ מדובאי ובחריין, הייתי באבו דאבי, בקטאר ובעומאן. מבין הנסיכויות דובאי ואבו דאבי הן הכי נוצצות, אבל עומאן הכי ציורית ונראית כמו בסיפורי אלף לילה ולילה. זה אחד המקומות הכי קסומים שהייתי בהם בחיים שלי. עוברים שם אינסוף נאות מדבר יפהפיים, וכל מרכז קניות שם נראה כמו ארמון שילד בנה בחול. אתה מסתובב שם כמו באגדות, והאנשים הכי מדהימים".

מה עם מועדוני הלילה?
"אני מה זה לא בקטע של מועדוני לילה. לשמחתי, התפרסמתי בנסיכויות המפרץ גם בלעדיהם".

"אני לא רצה"

כאן הקריירה של רחלה, שהופיעה בפסטיבל "בראשית" כבר בתחילת העשור הקודם, עוד לא המריאה. "רק עכשיו המוזיקה שאני מבצעת מתחילה להיות טרנדית בארץ כחלק ממוזיקת העולם, שנעשתה פופולרית בה", היא אומרת, "למזלי, יש כאן מלא אנשים שביקרו בסיני ומוצאים במוזיקה שאני מבצעת מענה לגעגועים שלהם".

במופע שלה בבית הקונפדרציה ילוו אותה גדי סרי, שכבר הקיש לה באלבום הבכורה שלה, ועמו הנגנים ברק כראם (תופים), צחי ונטורה (נאי), אריאל קסיס (קאנון), ניר מימון (גיטרה בס) ויניב טייכמן, המלהטט בעוד כאילו נולד במדינה ערבית. "אני בת מזל שזכיתי לנגנים שכאלה", היא
מעירה.

לאן את רצה?
"אני לא רצה. משהו מהמנטליות של הבדואים דבק בי".