כשאני יושב לכתוב רשימה זו מבייג'ינג, אחרי שביליתי שבוע בשיתוף פעולה עם עמיתים סינים, אני מהרהר בנוף האקדמי כאן, תוך כדי צפייה בחבריי העולים לירושלים, וקוראים לממשלה לעצור את החקיקה ההרסנית ולהגיע להסכמה רחבה על "עילת הסבירות". ליבי איתם וקשה לי לצפות מרחוק על המתרחש. יחד עם זאת, באופן אירוני, דווקא הביקור בעת הזאת באוניברסיטה שאין בה חופש אקדמי, נותן לי את ההזדמנות לדמיין עתיד קודר לאקדמיה הישראלית לו השינויים המוצעים כיום יתקבלו.
כנסת ישראל, אל תכניסי את הדמוקרטיה לבידוד
הקשר שלי עם מדענים סינים משתרע על פני שני עשורים, כולל תקופה כפרופסור אורח באוניברסיטת פקין המובילה בסין. הביקורים שלי תמיד התאפיינו בלהיטות של סטודנטים, חברויות מתמשכות וההשקעה הממשלתית יוצאת הדופן בתחום שלי – ביולוגיה של צמחים וביטחון תזונתי.
עם זאת, עמיתיי הסינים והסטודנטים שאני מדריך מכירים בשגרה בחוסר החופש האקדמי שלהם ובהשלכותיו. בכל אוניברסיטה והפקולטות שלה בסין יש מזכיר המפלגה הקומוניסטית שסמכותו גוברת על זו של הנשיא, סגני הנשיא והדיקנים. לפיכך, כל החלטה – אקדמית או מנהלית, החל מהצגת קורס חדש, הענקת קביעות ועד הצבת מודעה – חייבת להתאים להנחיות הממשלה (קרי המפלגה). בנוסף, כל נשיאי האוניברסיטאות הם מינויים ממשלתיים.
שליטה נרחבת זו מעמעמת את עיקרי החופש האקדמי, חירות שלעתים אנו מקבלים כמובנת מאליה. בעוד עמיתיי במדעי הטבע אולי לא מרגישים את האילוצים כל עוד המחקר שלהם תואם את סדרי העדיפויות של המפלגה, המצב שונה באופן דרסטי עבור אלה במדעי החברה. נושאי המחקר והפרסומים שלהם נמצאים תחת בדיקה קפדנית. כלכלן מאוניברסיטה שכנה, כשנשאל אם הוא יכול לבקר את מדיניות הביטחון התזונתי של סין, הגיב בחשש מוחשי, והכחיש בתוקף אפשרות כזו.
חרדת כישלון מרחפת מעל סטודנטים ומדענים כאחד, החוששים לאבד את אהדתם הפוליטית ולאבד את משרותיהם היוקרתיות. תחת עינו הפקוחה והבדיקה הבלתי פוסקת של מזכיר המפלגה, מידה של זהירות מכתיבה פעולות. כתוצאה מכך, למרות המיליארדים שהושקעו במחקר וההתקדמות המדעית של המדינה, סין עדיין לא השתוותה ליכולת החדשנות פורצת הדרך של המערב, כולל ישראל.
בחרתי לבנות את חיי האקדמיים בארץ, ובארבע השנים האחרונות, להוביל את האקדמיה בנגב, בדיוק מפני שאני מאמין בכוחה של אקדמיה חופשית להוביל את החלום הציוני של דוד בן גוריון. המשאבים שלנו אולי דלים לעומת אלו של סין, אבל היצירתיות שלנו הובילה לשינויים גלובליים. יצירתיות כזו יכולה לפרוח רק בחברה המקדמת חופש מוחלט. בשעה שישראל מתלבטת לגבי כיוונה העתידי, עלינו לזכור מה המשמעות עבור המוסדות האקדמיים שלנו. האם זה "סביר" שהממשלה תקבע את הנהגת האוניברסיטאות שלנו, תכתיב את תוכנית הלימודים, תמנה את הפקולטה ותגביל את נושאי המחקר? למרות כל המשאבים של סין, אני אבחר, כל פעם מחדש, בישראל. כושר ההמצאה שלנו, שטופח בחברה חופשית ו"סבירה", הוביל לפריצות דרך משנות עולם. תכונות אלו של המציאות בישראל הן המחזירות מאות מדענים ישראלים צעירים ומבריקים לארץ. ואת זה, אנחנו חייבים לשמר.
הכותב הוא נשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב.