המצב הפוליטי הפורה ביותר בישראל כיום יושב על המתח בין החלוקה של "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה", מתח שמקורו בחיכוך ההיסטורי בין הזרם המרכזי של החברה הישראלית, לבין זרמים שהודרו במשך שנים מעמדות השפעה, עד שהתלכדו לברית אחת בזמנו של מנחם בגין. יוצאי האצ״ל והלח״י, מזרחים, דתיים, חרדים ומתנחלים, כל אלו התאחדו כמענה להדרה ולדחייה של חבריה ממקורות השפעה על הלאומיות הישראלית לאורך ההיסטוריה הקצרה של המדינה.
את החיבור בין קבוצות המודרים אפשר לראות היום מלא מעט ציוצים שמפרסמים חברי כנסת מהקואליציה ברשת, שקושרים יחד סיפורים של מגזרים מודרים שונים לכדי נרטיב אחד, שמתאר את החוויה של ההדרה מהזרם המרכזי ואת התשוקה להתגברות פוליטית עליה בימים אלה.
אבל הברית הזו עומדת בפני אתגר מהותי: הקשר המאחד אותה הוא בעיקרו רגשי, נטוע בחוויה המשותפת של הדחייה. אבל האינטרסים של תושב דימונה קרובים הרבה יותר במהותם לאינטרסים של תושב הרצליה, מאשר לאינטרסים של אברך מירושלים. כתוצאה מכך, היכולת של הברית לשמר את כוחה ואחדותה לאורך תקופה ממושכת מוטלת בספק. כשהפערים בין האינטרסים השונים יבואו לידי ביטוי בקביעת המדיניות, "ברית המודרים" תתחיל להיפרם.
כדי להבין את הדינמיקה הזו טוב יותר, אפשר להביט בנוף הסוציו-פוליטי האמריקאי. בספרה מ-2016, "זרים בארצם", הסוציולוגית האמריקאית ארלי הוכשילד חוקרת את התוואי הפוליטי בארצות הברית. היא מתמקדת בלואיזיאנה, מדינה פצועה מזיהום וניצול תאגידי. בלואיזיאנה התושבים תומכים בלהט בטראמפ וברפובליקנים, מי שדוגלים במדיניות קפיטליסטית דורסנית שהפכו אותה למדינה המרוסקת שהיא, ונוטרים טינה עמוקה דווקא למפלגה הדמוקרטית שעל פניו אמורה לקדם מדיניות רווחה שמיטיבה עם השכבות הנמוכות.
הפרדוקס הזה, שבו קבוצות מוחלשות מבחינה חברתית-כלכלית מתנגדות למפלגות סוציאל-דמוקרטיות ותומכות במפלגות נאו-ליברליות, הוא נושא שחוזר על עצמו במדינות מערביות רבות, גם בישראל.
בניסיון להסביר את התופעה הזו, הוכשילד מזהה את מה שהיא מכנה "חיתוך תור". היא טוענת שהחלום האמריקאי נתפס פעם כתור מסודר, שבו עבודה קשה, השכלה והכנסה הבטיחו חיים נוחים וקידום כלכלי-חברתי הדרגתי. אבל ההתקדמות בתור החלה לקרטע, ועבודה קשה חדלה בשלב מסוים להבטיח ניידות חברתית כלפי מעלה.
המעמד הנמוך שנפגע מעצירת הניידות החברתית, החל לזהות אותה עם מדיניות דמוקרטית וליברלית שלתפיסתו עוזרת למיעוטים ומהגרים לחתוך לפניו בתור לסיוע ולהצלחה. התחושה הזו התבטאה בזעם, דומה לזה שאנחנו חשים כשמישהו חותך אותנו בתור.
את תחושת התור אפשר להדביק לסיפור הישראלי, גם אם החוטים הישראלים טווים סיפור מורכב יותר. לדוגמה, בספרו "המחאה המזרחית בוואדי סאליב" משרטט איתי נגרי פרספקטיבה על התור הישראלי בהקשרים בין-עדתיים. הוא כותב, "ככל העולים, גם העולים מארצות האסלאם ציפו שתנאי דיורם ילכו וישתפרו, כך שיוכלו לבסוף להגיע לדירה משלהם בסביבה מסודרת ומטופחת. רבים מהם נאלצו לוותר על חלומם, או להמתין לכך שנים ארוכות. חלקם נותרו שנים רבות בשיכונים של דיור ציבורי, ללא יכולת לשפר משמעותית את מגוריהם ואת תנאי מחייתם."
תנועות זכויות האדם שצמחו מהזרם המרכזי הישראלי בשנים הראשונות למדינה לא התעלמו מההזנחה הממסדית של השכונות ועיירות הפיתוח. שולמית אלוני, לדוגמה, הקדישה את נאום הבכורה שלה בכנסת בשנת 1965 לאי-השוויון בין תושבי השכונות ועיירות הפיתוח לצעירים משכילים ותושבי הקיבוצים.
אבל אחרי מלחמת ששת הימים, הזרמים העיקריים בתנועה הליברלית העבירו את מוקד תשומת הלב לזכויות הפלסטינים, ובשנים מאוחרות יותר לזכויות העובדים הזרים. בדומה ל״תור״ האמריקאי, הזרם המרכזי החל מתעלם במידה רבה מעיירות הפיתוח והשכונות, והעביר את תשומת הלב לטובת קידום מיעוטים.
למרות שמעמדם של המזרחים בחברה הישראלית השתנה מאז באופן ניכר, רבים מצאצאי העלייה הזו עדיין ממתינים בתור לשוויון הזדמנויות והכרה בחברה הישראלית. הם מרגישים – ומחקרים שונים מאששים שחלק מהתחושות האלה אובייקטיביות – שספגו יחס לא הוגן, אפליה מערכתית ודעות קדומות שעיצבו את אופן ההזדמנויות אליו נחשפו. הם רואים את אלה שהגיעו מוקדם יותר והקימו את המבנים החברתיים והפוליטיים של ישראל ככאלה שמיצבו את עצמם בצורה לא הוגנת, ובכך השתלטו על המשאבים, ההזדמנויות והיכולת להגדיר מה זה אומר להיות "ישראלי".
הם מתבוננים כיצד הזרם המרכזי הליברלי מקדם ללא הרף את נושאי העניין שלו ואת הנושא הפלסטיני למרכז תשומת הלב, וברובו מתעלם מצרכיהם. הפערים האלה ניכרים גם בהתפלגות תוצאות הבחירות האחרונות, כשיישובים מהעשירונים הגבוהים נטו להצבעה למרכז-שמאל ואלו יישובים מהעשירון התחתון נטו להצבעה למפלגות המזוהות עם הימין.
מפנה משמעותי חל כאמור עם עליית מנחם בגין לשלטון. בגין יצר ברית של כל מי שנדחקו לשוליים על ידי הזרם המרכזי. ותיקי אצ"ל ולח"י שהודרו ונרדפו על ידי ההגנה בישוב היהודי, מזרחים שהודרו מליבת החברה בארץ, חובשי כיפה סרוגה ובשלב מאוחר יותר חרדים, שנותרו מחוץ לעמדות השפעה. בגין ידע לאחד את הקבוצות הללו ולהחדיר בהן תחושת גאווה ומשמעות, שסיפקו לנדחקים לשוליים דרך למרכז ההשפעה על הישראליות.
למרות העלייה של בגין ושליטת הימין בפוליטיקה בשנים האחרונות, התרבות הליברלית וערכיה המשיכה לשלוט בחברה בהשראה ישירה ממדינות המערב. האליטה הליברלית שמרה על שליטה בתקשורת, בבתי המשפט ואפילו בגיוס הצבאי, תוך שמירה על אופיים הליברלי. שיטת ה״חבר מביא חבר״ ששלטה בשנים הראשונות (כדוגמה, נתניהו וכל אחיו שירתו בסיירת מטכ״ל) אמנם דוללה, אך עדיין יחידות העלית הצה״ליות הקרביות והלא קרביות נוטות לגייס אנשים מישובים ופרופילים מסוימים.
אפשר להבין את ברית המודרים מתוך פריזמה של דחויים שלא עלה בידם לקבוע את העדיפויות וסדר היום הערכי עד עכשיו, אל מול מי שקבעו את אלה. להבין את התפיסה של ״ישראל השניה״ או ״אזרחים סוג ב׳״ כחווית קיום בישראל, כזו שמבוססת על תרבות והיסטוריה שמעניקות לה תוקף. בשנים האחרונות "ברית המודרים" הזו התחזקה והרחבה, ומספקת מפלט לא רק למגזרים מודרים בחברה הישראלית אלא גם לאנשים שהודרו מהחברה הליברלית כשלא קיימו את ערכיה, לרבות מי שהואשמו בהטרדה מינית או בהפרת החוק.
כאמור, לבסוף השאיפות של תושב דימונה מתואמות יותר עם אלו של תושב הרצליה מאשר עם אלו של אברך בירושלים. שניהם רוצים חינוך איכותי לילדיהם, הזדמנויות בשוק החופשי, בטחון מדיני והשגת שגשוג חומרי. באופן מסקרן כאן טמון הפתרון האפשרי לבעיה הנוכחית: אם הזרם המרכזי יעביר את מיקוד תשומת הלב ויכולות השימוש שלו במרחב הציבורי מהאינטרס האישי והעניין הפלסטיני אל האתגרים של תושבי עיירות הפיתוח והמאבק המתמשך שלהם להשתלבות בחברה הישראלית, ובנוסף אם תושבי עיירות הפיתוח והשכונות מצידם יוותרו על התנגדותם להיטמאות בזרם המרכזי, יאבד המחצב הפוליטי הלוהט הזה את חומר הבעירה שלו.
האופורטוניסטים הפוליטיים וקבוצות קצה בחברה הישראלית יאבדו את היכולת ללבות את להבות השנאה למען הרווח הפוליטי שלהם, ויצטרכו להצדיק את דרישותיהן הפוליטיות באופן ריאלי יותר. שינוי שכזה יסמן נקודת מפנה משמעותית בנוף הפוליטי-חברתי של ישראל, ועשוי לבשר על עידן חדש בחברה הישראלית.
רועי דיין הוא חוקר עצמאי העוסק ברעיון הלאומיות. בוגר התכנית לתואר שני לפילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות במכון כהן, אוני' תל אביב.