בדרך לביתו של יונה יהב טיפסה המכונית על הכרמל. לפני שפנינו לכיוון דניה, עצרנו לקפה כדי להרגיש קצת את העיר. בבית הקפה במרכז המסחרי שנושא את שמו של אוסקר שינדלר, אין שולחן אחד פנוי, אף שהוא גדול ורחב ידיים. "תגיד, אנשים בחיפה לא עובדים?", שואל אותי אלוני הצלם בעודי מחליף דברי נימוסים עם סמדי גוטמן, אשתו של המאמן, שיושבת ליד אחד השולחנות - ואני חושב לעצמי שזו שאלה קצת זקנה, כי ישראלים כבר מזמן לא ממש מתים לעבוד בסולל בונה בחמש לפנות בוקר, אלא מעדיפים להתחיל את היום ככה באיזי, ואולי גם לחזק את הקלישאה הישנה שתוהה מה יש כבר לעשות בחיפה ב־11 לפני הצהריים.
לא רק שווארמה: חמש מסעדות דגים שאסור לכם לפספס בחיפה
דיווח: הדי פיצוץ נשמעו באזור חיפה, פטריית עשן נראתה באופק
בדקתי אם יונה יהב יקבל אותנו טיפה מוקדם מהשעה היעודה, וכשניתן האוקיי, יצאנו בדרך אבא חושי, שגילתה לנו את פניה של חיפה, בעיני רבים העיר היפה בארץ, אולי הכי האירופית בישראל. דיברנו, אלוני ואני, על מחירי הנדל"ן בישראל. הוא התמוגג מהבתים ומהווילות המטופחות שהתגלו לנו מהחלון והשקיפו לעבר המפרץ והים למטה, ואמר שאני מדבר שטויות כשאני אומר לו שהמחירים בחיפה נמוכים בחצי ביחס לתל אביב. הצעתי לו להתערב, אבל אלוני כהרגלו ברח.
יונה יהב המתין לנו בפתח דלת ביתו, שבו הוא גר 33 שנה. יהב אומר שהקבלן הערבי שבנה לו את הבית עשה עבודה כל כך טובה, עד שהבית לא עבר התחדשות אחת לאורך כל השנים. מהחלון שלו נשקפת הצלע הצפונית ביותר של הר הכרמל. מכאן הוא משתרע הלאה. היו כמה פעמים לאורך שנותיו בחיפה, ויהב נולד שם לפני 79 שנים, שהוא כמעט איבד את ההר. כתושב, וגם כראש עיר.
15 שנה היה ראש עיר חזק ודומיננטי, ולפני חמש שנים, בבחירות לראשות העיר, הובס על ידי אדריכלית אלמונית בעלת אפס ניסיון מוניציפלי, בשם ד"ר עינת קליש־רותם. יהב מודה כי נמנם בקמפיין הקודם ולא קרא נכון את המציאות, ואני זוכר גם היום את ההלם על פניו עת הגיעו תוצאות האמת.
אם לשפוט לפי ההיסטוריה, לא יהיה פשוט בכלל להזיז מכיסאה ראש עיר מכהנת, במיוחד אם מדובר בדמות חדשה ומרעננת, שמבינה בתכנון ובנייה, וגם אחת שצעירה מראש העיר היוצא בכמעט 30 שנה. אבל העובדות בשטח מלמדות שקליש־רותם עשתה כנראה את כל הטעויות האפשריות בקדנציה הראשונה שלה, והיא כבר מזמן מוגדרת בפוליטיקה החיפאית כברווז צולע, עם מועצת עיר לעומתית. מצבה חמור, שלא לומר חסר סיכוי, שכן קליש־רותם מחזיקה היום בצד שלה במועצה 6 מושבים מתוך 31. ניצחון שלה ושמירה על כיסאה בבחירות בסוף אוקטובר - זו האפשרות הפחות סבירה.
אל הוואקום הזה נשאב יונה יהב. כאמור, לא ילד, עוד שנה בן 80, אבל אם רון חולדאי, שצעיר ממנו ב־70 יום, יכול לעשות קדנציה שישית ברציפות בתל אביב, גם יהב רוצה. ושלושה חודשים לפני הבחירות, ואף שחיפה מציעה הפעם כמעט עשרה מועמדים שרוצים להיות ראש עיר, גם עכשיו יהב הוא השם הדומיננטי, הבולט והמוכר ביותר, בטח ברמה הארצית, הכל כך נדרשת לחיפה, כשהיא מבקשת לפתוח דלתות במקומות הנכונים.
וזו בדיוק הטענה שמעלים כלפי קליש־רותם: שהיא לא ידעה לעבוד מול משרדי הממשלה, שהדלתות נטרקו בפניה אט־אט, שהיא מיהרה לפתוח חזיתות וקטטות ושהיא איבדה די מהר את העיר.
ליהב אין ספק: "אני אהיה ראש עיר בסוף אוקטובר. אני פטריוט חיפאי, וחיפה היא אהבת חיי. רק אני יכול לתקן את הטעויות שנעשו פה בשנים האחרונות. כולם יודעים את זה עכשיו ומבינים שבכיסא ראש העיר לא יכולים לשבת מתלמדים. אני מדבר ונפגש עם צעירים, ואני מתקשר איתם מצוין. לכולם נפל האסימון, שהניסיון שלי לא יסולא בפז. לפי הסקרים, בני 17־25 תומכים בי. אין זמן, צריך לעשות דברים שהיה צריך להתחיל אותם לפני שנתיים־שלוש".
אם אתה כזה פטריוט חיפאי, למה לא ניסית לעזור לקליש־רותם, או לערוך לה חפיפה בתחילת דרכה?
"בישיבה הראשונה שלה כראש עיר היא נכנסה ואני קמתי, נישקתי אותה ואיחלתי לה הצלחה. הצעתי לה כל עזרה שתצטרך, אבל לא שמעתי ממנה יותר. בעיקרון, יש לי כלל שאני לא מתעסק עם גברת קליש־רותם. הציבור ישפוט. הפסדתי לה כי נרדמתי בשמירה. הייתי עסוק בוויכוחים וריבים מיותרים שפגעו במיקוד שלי. גם בגיל שלי אפשר ללמוד מטעויות".
איפה היא טעתה?
"ראש עיר זה כמו ראש ממשלה של עיר. אתה צריך מוטת כנפיים. רוביק דנילוביץ' הוא ראש עיר טוב? הוא מצוין, אבל לפני שהוא הפך לראש עיר, הוא היה 20 שנה ליד יעקב טרנר. עשר שנים עוזר שלו, ועשר שנים סגן שלו. 60% מההצלחה שלך זה ניסיון, קליש־רותם עשתה טעות ענקית, וכבר שבועיים אחרי שהיא ניצחה, אנשים ניגשו אליי ברחוב ונישקו אותי או ביקשו ממני סליחה, שלא הצביעו לי".
למה, מה קרה?
"בפגישות הראשונות שלה עם עובדי העירייה היא אמרה להם שהם מושחתים, שהיא מוקפת בפושעים. היא עצרה פרויקטים שלי והודיעה למשרד האוצר שהיא לא ממשיכה אותם. לאירועים כאלו יש השלכות. כשכסף ייעודי עומד, לא מקבלים אותו יותר בתנאים הקודמים".
באופן טבעי יהב, שנולד בחיפה כשארץ ישראל עוד הייתה פלשתינה ובעיר היה רוב ערבי מובהק - הוא מנהיג מקומי עם טעם ותובנות של פעם, כזה שעשוי מחומרים של אנשים שמסתכלים על התמונה הגדולה, המודאגת, ברמה המקומית והארצית.
ליהב יש בטן מלאה על חלוקת המשאבים הלאומית ועל ההעדפה שמקבלת תל אביב. הוא, לעומת חולדאי שמקטין את תקן החניה בבניינים חדשים לחצי חניה לדירה, ייתן שתיים וחצי חניות לדירה, אף שהוא מודה שאנחנו חיים בכאוס: "יצאתי לא מזמן ב־7 בבוקר מחיפה כדי להביא את הנכד לתחנת סבידור בתל אביב, כדי שיגיע למחנה צופים. אתה יודע כמה זמן היינו בכביש? שלוש וחצי שעות. בחיים לא נסענו מחיפה לתל אביב זמן ארוך כל כך. הכבישים בלתי נסבלים והוסיפו שלושה נתיבים. נו, זה עזר?".
רגע, בוא נתחיל עם בעיות העומק של חיפה. בתור מי שגר בתל אביב אבל מגיע לחיפה, מתעניין בה וגם אוהב אותה - היא נראית לי עיר תקועה שנשארה מאחור. כשבתל אביב יום שלישי, אצלכם עוד יום ראשון.
"מדינת תל אביב היא אסונה של ישראל. כל פעם שאני אומר את זה, אני מקבל טלפון כועס מרון חולדאי, אבל מה לעשות שבנו כאן מרכז כלכלי אחד במרכז הארץ, ורוקנו את הצפון ודרום המדינה מתושבים. העיר התחתית בחיפה הייתה המרכז הכלכלי של ישראל בשנות ה־50 וה־60, אבל לאט־לאט כולם, כולל הבנקים או סולל בונה, עזבו למרכז הארץ. תעשה את הבדיקות שלך ותראה את המספרים. אני לא מצליח להבין למה המדינה בונה ערים חדשות במרכז הארץ. לא יכלו לבנות בגליל? אין חשיבה שאמורה לחזק את הערים המרכזיות בחלקים האחרים של ישראל. שכחו את חיפה, קריית שמונה, כרמיאל ונוף הגליל. אני נוסע במרכז הארץ לא רחוק מנתב"ג, ורואה על השטחים של שהם בונדד גדול שנדד מהגליל למרכז. אנשים לא מבינים את ההשלכות ההרסניות על הביטחון הכלכלי של היישובים האלו".
ויש לך, בגיל 79, האנרגיות לעשות בקדנציה הזאת מה שלא עשית בשלוש הקודמות שלך?
"לפטריוט אין גיל ואין גבול. צריך להפוך את חיפה ליותר צעירה כדי שהצעירים לא יברחו, לבנות מרכזי תעסוקה, חינוך ברמה גבוהה, חידוש עירוני. יותר זול לגור כאן מאשר במרכז הארץ".
מה אומרים הרופאים, או לפחות הרופא שלך - הוא יצהיר שאתה מגיע לאירוע הזה במצב בריאותי טוב?
"הרופא שלי יאשר לך את זה".
חיפה בעיניי היא מין לווייתן ענק שמתקשה להזיז את עצמו. כל כך הרבה פרויקטים ענקיים שתקועים, בתי הזיקוק וסיפור זיהום האוויר. דיברו על שיקוע מסילת הברזל, כדי שחוף הים לא יהיה מנותק מהעיר, על הרחבת מסלול שדה התעופה בעיר כדי שיהיה בינלאומי, קידום התחבורה הציבורית שהייתה פעם יעילה ופורצת דרך ומה לא. וכלום לא זז.
"אם לא הייתי מפסיד, היינו היום עמוק בתוך שיקוע מסילות הברזל. היו כבר חוזים, אבל הפסדתי, ואני מציע שתראיין את ראש העיר ותשאל אותה. אתה לא יכול לפתח עיר בלי שמשרדי הממשלה יהיו לצִדך. לי היו יחסים טובים במשרדים, ולא משנה בכלל איזה שלטון היה. הצלחתי לשכנע את ישראל כ"ץ, שהיה שר תחבורה, לבנות נמל ימי נוסף בחיפה, שאם לא היה קיים, כל התעשיות בגליל היו עוברות מזמן דרומה. טסתי לנמל שנגחאי, הנמל הגדול בעולם. נסעתי 45 ק"מ בתוך הים עד שהגענו, ונתנו להם לבנות. אתה רוצה לשמוע מספרים? בנמל חיפה הישן עובדים מעל אלף עובדים. בנמל החדש יש 75 עובדים בסך הכל, והכל יעיל וממוחשב.
"לגבי שדה התעופה, אחרי שנבנה הנמל הימי, היה ברור שנמל בינלאומי אי אפשר להקים בגלל המנופים שנמצאים שם. אתה זוכר שנפל מטוס אל־על באמסטרדם לפני 30 שנה? מאז אסור לנחות מול הר. הנמל לא יכול להיות בינלאומי, אבל אם מאריכים את המסלול שלו ב־300 מטר, אפשר יהיה לטוס לחצי אירופה, ולקצר תהליכים של צ'ק־אין שמעמיסים על נתב"ג. כדי שאפשר יהיה להאריך מסלול, צריך לשקע את הכביש לעכו, וזה משהו שאני אעשה".
בוא נדבר על התחבורה הציבורית אצלכם. הייתם פורצי דרך עם המטרונית והרכבלית. בתל אביב מתקשים להתניע.
"היינו ראשונים לעשות רכבת קלה. ישראל כ"ץ בא אליי ואמר לי להרים את זה, ואמרתי שבסדר, אבל שאצלי לא יחפרו כל שני וחמישי את הכביש ויפתחו. רישתי את חיפה במנהרות תשתית בעיר התחתית ובהדר, עם גישה בכל פעם שיש תקלה. את השם מטרונית בחר ילד בתחרות שעשינו בין בתי הספר בעיר, אבל קליש־רותם ביטלה את המטרונית ממרכז הכרמל לאוניברסיטה ולטכניון".
חיפה זו גם העיר התחתית וגם הר הכרמל. אתם בבעיה מבחינת תנועה.
"בחיפה אתה לא יכול להסתדר בלי רכב. היו צריכות לפעול עוד שתי רכבליות בנוסף לאחת שכבר פועלת ויוצאת מהמרכז התחבורתי במפרץ עד לטכניון ולאוניברסיטה, שזה 30 אלף סטודנטים יחד. שתי הרכבליות עלו 660 מיליון שקל, אבל ראש העיר ביטלה את התוכנית שלי. כשהיא נכנסה לתפקיד, היא הרימה טלפון לשר התחבורה והודיעה לו שאין פרויקט, ושלא צריך לשלוח לכאן את הקרוניות. השר אמר לה שהקרוניות כבר הגיעו לנמל, אז קליש־רותם אמרה לו 'נו, אז שיהב יחנוך אותן כבר'".
אצל קליש־רותם הרכבלית לא נוסעת בשבת בגלל ההסכם שלה עם החרדים, ויהב קובע שמדובר בסידור גרוע שתוקע את הכרמל, ומונע מהמונים להגיע למקום המקסים הזה: "אצלי הרכבלית תיסע בשבת. אף פעם לא היו פה מלחמות שבת. החרדים בעיר מעולם לא העמידו לי תנאים, ואני ביחסים טובים איתם. זה בכלל לא על הפרק".
את הסטאז' שלו באיך להיות ראש עיר, עשה אצל טדי קולק בירושלים אחרי מלחמת יום כיפור. הוא החליף את רוני פיינשטיין בתפקיד ראש הלשכה, ולמד כלל חשוב מטדי - לתת כבוד למיעוטים בעיר: "אני זוכר שבבחירות הנדחות לעיריית ירושלים ב־1974, אחרי המלחמה, קולק קיבל תמיכה של 55 אלף אזרחים ערבים. היום ירושלים גדולה פי שלושה, והערבים לא מצביעים בכלל. הוא מינה סמנכ"ל ממזרח ירושלים, וניהל הכל בשכל".
מה למדת ממנו?
"לעבוד מבוקר עד לילה, להקפיד על יופי וניקיון, לייצר חיים משותפים, ללמוד אנגלית וליצור קשרים בינלאומיים. כשישבתי בלונדון כנשיא העולמי של הסטודנטים היהודים, קשרתי המון חיבורים עם אנשים, ועם אלו שלא עלו לארץ, ונשארו בקהילות בחו"ל, שמרתי על קשרים מעולים כשהייתי ראש עיר, זה הכניס לחיפה המון כסף".
יהב מנסה ללכת בדרכו של אחד מראשי העיר האגדיים של חיפה, חסן ביי שוכּרי, שנחשב לאוהב יהודים. שוכרי ניהל את העיר בשתי קדנציות שהצטברו לכ־20 שנה, חלקן תחת השלטון העות'מאני ורובן תחת השלטון הבריטי. לא לחינם נמצא בניין העירייה ברחוב הנושא את שמו. שוכרי גר בוואדי סאליב וסבל מהתנכלויות בגלל יחסו הטוב ליהודים. הוא העתיק את מגוריו להלל 51, בניין אחד ליד משפחתו של הנער יונה יהב. בבית הספר ליאו בק ישבה ליד יהב בחורה בשם אמירה שוכרי, שהייתה מיודדת איתו. כעבור שנים, כשהיה סגנו של עמרם מצנע בעירייה, קיבל טלפון מאותה אמירה שוכרי, שביקשה ממנו שידאג לנקות את בית הקברות המוסלמי. רק אז הבין שמדובר בנכדתו של ראש העיר הראשון, שבנו התחתן עם יהודייה.
בכל אירועי שומר החומות חיפה כמעט לא נפגעה. איך זה קרה?
"100 שנים יודעים בחיפה לשמור את הדו־קיום הזה, בניגוד למה שקורה בישראל. אני לא יודע לפענח את סוד ההצלחה של חיפה, ולא את סוד הכישלון של ישראל. חיפה היא עיר נעימה, שנעים לכולם לגור בה, וזה לא מובן מאליו בישראל של היום. 14% מהתושבים בעיר הם ערבים, אחוז המתגייסים הגבוה לצה"ל מבין הערבים הוא בחיפה, ובניגוד לערים אחרות, הם גרים בכל השכונות, כולל בדניה".
במהלך הקדנציות שלו נדרש לשלוש קטסטרופות שיצאו מכלל שליטה, וסיכנו מאוד את העיר - שתי השריפות הגדולות בכרמל, ב־2010 ו־2016, ומלחמת לבנון השנייה, שמצאה את העיר מטווחת מכיוון לבנון, ומשלמת בדם אזרחים. ב־2010 הוא ישב באולפן רדיו חיפה, שוחח עם מאזינים שביקשו לדבר עם ראש העיר, ולפתע עודכן על שריפה גדולה שמתפתחת: "התקשרתי לרמי דותן מהכיבוי ואמרו לי שהכל בשליטה. הפסקתי את השידור ועליתי למעלה. נתקפתי הלם מההתפשטות המטורפת של האש. עמדתי בשטח עם מפקדת המשטרה בתחנת חיפה, אהובה תומר ז"ל, ואחרי עשר דקות סיפרו לי שהיא נספתה. אמרתי להם שלא יגידו לי את זה אפילו בצחוק. לא האמנתי".
והיום חיפה מוכנה למצבי חירום דומים?
"כיוון שמשרדי הממשלה נסגרו בפני ראש העיר הנוכחית, אין לי ברירה אלא להכין את חיפה למלחמה שעלולה לפרוץ כאן ולהערכתי תבוא מהצפון. גם מלחמת לבנון ב־2006 תפסה אותי באמצע שידור. ראיתי עשן על ההר וידעתי שזו לא שריפה אלא נפילה של טיל. שידרתי לתושבים שיישארו בבתים תחת קירות מוגנים, ודאגנו למלא את החמ"לים. עשינו את זה לבד, כי המדינה לא טיפלה. נסעתי בעולם לחפש כסף, והבאתי מארה"ב 600 אלף דולר דרך הג'וינט. הבאתי את כל עובדי העירייה למלון בירושלים והכשרתי אותם למצבי חירום של רעידת אדמה, ירי רקטות או פינוי של מכל האמוניה בגלל תקיפה. הלכתי לבנק הפועלים שנתן לי הלוואה של 50 מיליון שקל והתחלנו לעבוד, וכשחיפה נפגעה ונפלו רקטות, לא חיכינו למס רכוש והקמנו קרן מלחמה וסייענו. בדקנו לפי פעילות השיברים של המים, והבנו שהתושבים לא עזבו, והעדיפו להישאר בעיר".
חיפה מוכנה היום לחירום?
"לא יודע להגיד לך, אבל כל חודש היינו בודקים. יש בעיר 1,000 מקלטים, ונסראללה היה מדבר באל־מנאר וקורא לערביי חיפה לנטוש את השכונות שלהם בעיר. אני ביקשתי מהם להישאר, כי חיפה תמיד תנצח את נסראללה".
אתה רואה בעצמך יורשו של אבא חושי?
"יורשו? בחלק מהדברים אולי כן. בבניית הרכבל, במערכת החינוך, בהקמת האצטדיון ושיקומו של אולם רוממה, בהקמה של שש שכונות, אחת מהן נאות פרס, שנבחרה לאחת משלוש השכונות המבוקשות בישראל, בדו־קיום היהודי־ערבי. לאבא חושי היה מעוף חסר תקדים עם יכולת ביצוע. הערצתי אותו עוד כשהייתי בן 12. הייתה לו קבינה כזאת בחוף הכרמל, והוא היה מגיע כל שבת ואני הייתי משקיף עליו".
בגיל 12 הערצת את אבא חושי?
"הייתי בן 12 כשהחלטתי שאהיה ראש עיר יום אחד".
מכבי חיפה אלופה שלוש עונות ברציפות ומביאה המון כבוד לעיר. ואף על פי שהקמת את סמי עופר, אתה לא מוזמן למשחקים שנערכים בו.
"הבנתי כבר שלא צריך לפתח ציפיות, אבל בניית האצטדיון הייתה חוויה. לקח לי שנתיים להזיז אותו מתוך השכונה לאזור כביש ת"א־חיפה. הכל כסף חיצוני. 120 מיליון שקל נתן סמי עופר, והמימון הגיע גם ממפעל הפיס, מהטוטו וממכירה של הקרקע בקריית אליעזר. טלפנתי לאופ"א וביררתי לגבי ארכיטקטים לפרויקט, כדי שלא יגידו לי אחר כך שהוא לא מתאים לתקן הנדרש. בחרנו משרד מלונדון, וכל שרטוט עבר את השולחן שלי. ארבע פעמים ביום ירדתי לשטח, ואני גם החלטתי שהגג יהיה בציפוי זהב".
למה זהב?
"כי זה יוצא דופן. יצרו עשר ורסיות של הציפוי, כדי שאנשים על הכרמל לא יגידו שהזהב מסנוור אותם מלמטה. בסוף הגענו למודל המתאים".
במהלך הראיון נכנסת הביתה אשתו רבקה, פרופסור באוניברסיטה, פסיכולוגית ועובדת סוציאלית שהשלימה כעת כתיבת ספר על אהבה. למרות הפצרותיו שתצטרף אלינו, היא מתנצלת ואומרת שמחכה לה שיחת זום בחדר הסמוך. הסיפור המשפחתי שלהם יוצא דופן. בעלה הראשון של רבקה היה יהודה מונהייט, סטודנט להנדסת מכונות בטכניון שלו הייתה נשואה שנתיים. במלחמת יום כיפור מונהייט היה צנחן שהוסב לאגד צניחה, ופיקד על דוברה שחצתה את תעלת סואץ. למרבה הצער, הדוברה ספגה פגיעה ישירה וחמישה מהחיילים ששהו עליה נהרגו, ובהם גם יהודה. יהב מספר ששלושה ימים אחרי האסון, נולדו לכל חמשת החללים ילדים, ביניהם לרבקה בת ה־22 - שילדה את אורן.
יהב נכנס לחייה של רבקה כשאורן היה בן 4, וכעבור חמש שנים התחתנו. הוא, כעו"ד, החליט לנהל את תיק האימוץ של אורן, אבל ההערכה הייתה כי בית המשפט לא יאשר לעולם את האימוץ, כיוון שגם לא הוחלפה תעודת הלידה. ביום שהתיק נדון במחוזי, ביקשה מזכירות בית המשפט שרבקה ויונה יגיעו לדיון עם אורן בן ה־10. השופט נכנס וביקש מכל הנוכחים באולם לצאת, כדי להישאר לבדו עם הילד ולדבר איתו. כעבור שעתיים קרא להם, והודיע שהשתכנע ונתן צו כמבוקש. השופט גם הודיע כי הילד עצמו ביקש מבית המשפט להוסיף את השם יהב לשם המשפחה שהעניק לו אביו החלל, וכך אורן, היום בן 50, נשוי ואב לשלושה, בעל קרן הון סיכון מצליחה, נקרא אורן מונהייט יהב.
כשנבחר יהב לכנסת, מיד לאחר רצח רבין, ואף שהיה באופוזיציה, הצליח להעביר, גם בתמיכת חברי הקואליציה שהסיפור נגע ללבם, שינוי בחוק השמות, ולפיו יתאפשר לילדים מאומצים, בהם צאצאים של נופלים במערכות ישראל, לשמור על שם משפחות הוריהם, ובכך להזכיר ולהנציח את זכרם. חוץ מאורן יש לזוג יהב שתי בנות, אורטל, 37, מפיקה בכירה, ושירן 33, עוזרת של סגן יו"ר התנועה הציונית.
כחיפאי כל שנותיו, יהב יודע שאחד מסמלי הזיהוי של העיר מחוץ לאזור חיוג 04 הוא, למרבה הצער, ריבוי חזירי הבר המסתובבים בה. חזירים היו בעיר גם בתקופתו של יהב, אבל שינוי במדיניות בתקופת קליש־רותם החריף את התופעה: "הם באים מהוואדיות, ואחרי שפתחנו את מנהרות הכרמל, התופעה החריפה וטיפלנו בזה. כל זוג חזירים יולד בין 12 ל־15 חזירונים. כשהודעתי שאני רץ שוב, אמרתי שאשתלט על האירוע תוך שלושה חודשים מכניסתי לתפקיד. לא מזמן הייתי ברכב לא רחוק מהבית, ולהקה של חזירים שעטה לעברי. זה לא נעים. עשינו בזמנו כמה מהלכים של דילול, הרחקה וגידור, וביצענו את זה ביעילות. היה לי פרויקטור לזה בשם דוד לוריא, מפקד יחידת הצוללות לשעבר, אבל קליש־רותם פיטרה גם אותו. כל הקמפיין שלה היה מלווה על ידי לובי של תומכי בעל חיים. נו אז מה, גם אני אוהב בעלי חיים".
אגב, קליש־רותם הודיעה באביב האחרון שאין ביכולת העירייה לטפל בבעיית החזירים, שכן לא עומדים לרשותה תקציבים לטיפול בנושא, והיא מעבירה את האחריות על כך למשרד הפנים.
יהב מוסיף: "וזה לא הכל. השכונות של הכרמל כלואות. לשכונות דניה, רמת בגין, כרמלה וכבביר יש רק יציאה וכניסה אחת. המשמעות שבזמן חירום, שריפה, רעידת אדמה, מלחמה, כל התושבים יצטרכו לצאת ולהתרכז ביציאה אחת. מסוכן, צפוף ובעייתי לעשרות אלפי אנשים שיצטרכו 'לברוח' דרך אותו נתיב. לצורך כך הוכנה בתקופתי תוכנית שנקראה 'ירידה מהשכונות הכלואות'. מטרתה הייתה ליצור ירידה מכל אחת מהשכונות שציינתי לכיוון החוף. שתי תוכניות היו אמורות להתבצע, האחת מכבביר והשנייה מרמת בגין. השאר היו ברמת תכנון כזאת או אחרת. קליש־רותם זלזלה בתוכניות. לא הביאה אותן לביצוע. למרות שכסף חלקי ניתן על ידי משרד התחבורה. לפני כשנה ירד לה האסימון והיא התחילה לטפל בזה, אבל אין תוצאות נכון להיום".
רמזת שאתה בא לקדנציה אחת, אבל אתה יודע מניסיונך שראש עיר צריך הרבה זמן כדי להזיז דברים. אתה גם בונה לעצמך יורש?
"צודקים מי שאומרים שגם שתי קדנציות לא מספיקות להזיז תהליכים ארוכי טווח. קח למשל את פינוי מכל האמוניה מהעיר. 14 שנים לקח לי לבצע זאת, ואני מעריך שאם הייתי מתחלף באמצע, המכל היה נשאר. זה היה תהליך קשה, כי רק בשלב האחרון המדינה באה לבית המשפט והודתה שהאמוניה מסכנת. זה קרה רק אחרי אירוע קטן יחסית במפעל אמוניה בעמק חפר. כבאי נכנס לאזור השריפה, ואחרי שתי דקות נמצא מת. רק כשמתים פה מבינים".
לגבי יורש, יהב, כמו טרנר או קולק של פעם, לא ממהר. כשפרש ממועצת העיר אחרי שהפסיד, נכנסה במקומו סופי נקש, פעילה מקומית מקריית חיים, והיא מנהלת למעשה את סיעות הרוב במועצה, מה שמלמד על חולשתה של קליש־רותם, שמקבלת כרגע בסקרים כ־5%. סקר מלפני חודש שערך קמיל פוקס נותן ליהב כ־30%, כשדוד עציוני, היריב המשמעותי, מקבל רק 9%.
יהב גאה במערכת החינוך העירונית ומספר שאנשים רימו בכתובות שלהם, רק כדי שיוכלו לשלוח את ילדיהם ללמוד בחיפה. הוא נותן דוגמה של בית ספר נירים בנווה דוד, שהיה מוסד כושל עד שיהב פגש מורה שמצא חן בעיניו בגלל התנהלותו עם התלמידים. יהב הציע לו להיות מנהל המוסד, שישלב לימודים וטיפול בבעלי חיים על ידי תלמידים שגדלו בסביבה שלא ידעה להכיל בעלי חיים. הניסוי הצליח, בית הספר גדל ל־800 תלמידים. לטענתו, קליש־רותם ביטלה את המיזם.
הוא מוטרד מהפוטנציאל של חיפה, שלא מתממש בתעסוקה ובפיתוח נרחב יותר של ההשכלה הגבוהה, ומוטרד בעיקר מ"המצב".
אתה יוצא להפגין בשבתות עכשיו?
"אנחנו נמצאים במציאות שלאורך השנים הייתה משוסעת. מקום המדינה זה היה פה, אבל תמיד ידענו להתרכז בסוף בהידברות ואת זה שכחנו. אם לא נידבר אחד עם השני, זה לא יעבוד ולא נהיה פה. זה כבר קרה לנו בהיסטוריה".
מטעמה של עינת קליש־רותם נמסר: ״לא נגיב לכתבה״.