לישראל אין חוקה, כפי שרוב האמריקאים מבינים את המושג. במקום זאת, יש לה סדרה של חוקי יסוד, המחוקקים על ידי הרשות המחוקקת, שיש בה בית אחד – הכנסת, עם רוב פשוט מתוך חברי הכנסת הנוכחים והמצביעים. בשנות ה־90 של המאה הקודמת, לאחר שהכנסת חוקקה שני חוקי יסוד שהגנו על זכויות אדם, הכריז בית המשפט העליון שלחוקים אלה יש מעמד חוקתי ושניתן להשתמש בהם כבסיס לביטול חקיקה רגילה.
פרשנים רבים מהצד הימני טוענים שמה שהתומכים כינו כ"מהפכה חוקתית" היה אקט של הפיכה משפטית, שגרר טינה כלפי ההפיכה הלכאורית הזאת, טינה שסירבה לדעוך ותדלקה את מאמצי ממשלת ישראל הנוכחית להחליש את כוחו של בית המשפט.
זה נראה אולי מוזר שלישראל אין חוקה כתובה. למעט מספר יוצאים מן הכלל, דמוקרטיות ייצוגיות מודרניות אימצו מסמכים כאלה, והכרזת העצמאות של ישראל ב־14 במאי 1948 הבטיחה שישראל תאשרר מסמך כזה לא יאוחר מ־1 באוקטובר של אותה שנה. ההסברים מדוע זה לא נעשה מתמקדים בדרך כלל בעניינים טכניים. בזמן שישראל נאבקה לשרוד את הפלישה של צבאות ערב ואת שטף המהגרים והפליטים, נושאים אחרים היו דחופים לה יותר. מלבד זאת, הסיעות המרכזיות בפוליטיקה הישראלית לא הסכימו על התוכן של חוקה בסיסית.
יש אמת בשני ההסברים האלה, אולם ההסבר החשוב ביותר לכישלונה של המדינה הצעירה לאמץ חוקה הוא שדוד בן־גוריון, האב המייסד של ישראל ודמות בולטת בפוליטיקה, לא רצה אחת. לפני שנתיים, החוקר ניל רוגצ'בסקי מצא ותרגם את הנאום שנשא בן־גוריון ב־1949 בפני ועדת הכנסת האחראית על ניסוח החוקה.
בן־גוריון פתח את נאומו בכך שכפר ברלוונטיות של הנוהג המקובל לישראל החדשה, והסביר: "ידעתי שמדינת ישראל תקום בתנאים היסטוריים מיוחדים ויהיו לה תפקידים מיוחדים אשר אין כמעט לכל מדינה אחרת", הוא אמר. השאלה היחידה הייתה האם פרקטיקות רווחות תהיינה טובות או לא למדינת ישראל. הוא סקר את הסיבות שבגינן מדינות אחרות אימצו חוקות, כגון הצורך להתוות את חלוקת הכוחות במערכת פדרלית, או למתוח קו נגד שלטון רודני, ודחה את הרלוונטיות שלהן במקרה של ישראל.
בן־גוריון נכנס אז לעיקר - האם ישראל נדרשת להבחין בין חוקים רגילים שניתן לחוקק באמצעות רוב פשוט, לחוקי בסיס, שיהיה קשה יותר לאמץ או לשנות. תשובתו הייתה חד־משמעית. הוא הצהיר: "היות שאני נגד יחסנות, אני גם נגד חוקים יחסניים". אילו היה במיעוט, היה מתנגד לדרישות של הרוב המיוחס. "יען, כי למה למיעוט לכבול את עצמו?". "ככלות הכל", הוא המשיך, "אני מניח כי כל מיעוט מניח שיהיה רוב".
בן־גוריון ציין את תקופת לוכנר, שבה בית המשפט העליון של ארה"ב התנגד לחקיקה חברתית פרוגרסיבית, ותקף באופן ישיר את הביקורת השיפוטית האמריקאית כסטנדרט לישראל. "בארץ כמו שלנו, תארו לעצמכם שהעם רוצה משהו, ובאים שבעה אנשים המכותרים בתואר של שופטים ויפסלו חוק אשר העם רוצה בו. אצלנו תהיה מהפכה, כי יאמרו: 'אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים'".
ישראל, טען בן־גוריון, בחרה בשיטה הפרלמנטרית כשיטת הממשל שלה, שבה נציגי העם מחוקקים ומיישמים חוקים. במערכת כזאת, הוא סיכם בישירות, "אי אפשר למסור לבית המשפט שייקבע אם חוקים של הכנסת כשרים או אינם כשרים".
כאשר בן־גוריון הופיע בפני ועדת הכנסת, המדינה החדשה הייתה בשיא של גל עלייה ממדינות המזרח התיכון שהעלה חששות, כך אמר, בקרב הדור המייסד האירופי ברובו, שישראל תוצף ב"ברברים" חסרי כבוד למערכת המשפט. ייאמר לזכותו הנצחית של בן־גוריון שהוא דחה בתוקף את האמירות הללו, ואף הזהיר מפני ניסיונות לנצל את החוק כדי לבצר את האמונות של היהודים האירופים על פני אמונתם של העולים החדשים.
ישראלים שהתגייסו נגד התוכנית של ממשלת נתניהו להגביל את כוחה של הרשות השופטת אינם משוכנעים, כפי שהיה בן־גוריון, שאפשר תמיד לסמוך על רוב פרלמנטרי בלתי מרוסן לעמוד בנורמות דמוקרטיות. בעשרות השנים האחרונות, מתקפות על מערכת משפט מסביב לעולם פתחו את הדלת לא פעם למשטרים אוטוריטריים קלים, בעלי פנים דמוקרטיות.
ובכל זאת, בן־גוריון צדק כשהדגיש את הלחצים שביקורת שיפוטית עלולה לייצר בדמוקרטיה פרלמנטרית, וישראלים רבים שדוחים את המתקפה של הממשלה הנוכחית על הרשות השופטת מאמינים שהתחזקות הכוח השיפוטי בשנות ה־90 הרחיקה לכת. אולם החיפוש אחר איזון חדש מוכיח שמדובר במטרה חמקמקה, והכישלון למצוא את האיזון הזה עלול לגרום לנזק מתמשך.