"אם יש משהו שאני מצטער עליו זה שאני הייתי זה שפרסם את הספר. מישהו היה צריך לעשות את זה. עד שאני פרסמתי את הספר המוסד היה פרה קדושה שאיש לא נגע בה, לא הייתה שם שקיפות ולא היה פיקוח ובקרה, לא היו בלמים ואיזונים, המוסד היה כמו מערב פרוע״, כך אומר ויקטור אוסטרובסקי בראיון בלעדי ממקום מושבו בסקוטסדייל אריזונה. ״אבל לעזאזל, למה דווקא אני הייתי צריך לחשוף את זה?״.

למה באמת?

״הייתי צעיר יותר עם נטייה פטריוטית ורצון לתקן. לפני שכתבתי את הספר הלכתי לבכירים במוסד וניסיתי לדבר איתם, אף אחד לא רצה לדבר איתי. אם היו מדברים איתי לא הייתי כותב. כשהבנתי שאף אחד לא מוכן להתייחס אלי כתבתי את הספר. היה לי צורך לבטא את הדברים״.

לפני 25 שנה, בתחילת ספטמבר 1990, עמד אוסטרובסקי, חניך לשעבר בקורס הצוערים של המוסד, במרכזה של סערה בינלאומית כשפרסם את ״דרך המרמה״, ספר המציג את ארגון הביון הישראלי באור מאוד לא מחמיא. מדינת המוסד, כינה אוסטרובסקי את ישראל, וטען בין השאר שהמוסד אחראי להעברת המידע על חשבון הדולרים של לאה רבין לעיתונאי דן מרגלית, כמו גם על הקרע בין עיראק ואיראן. בנוסף לכך הוא תיאר את שיטות ההדרכה של סוכני המוסד ואת מבנה הארגון, טען שהמוסד זייף את חתימתו של ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס ואפילו שראש המוסד שחה בעירום בבריכת השחייה של מדרשת המוסד, כשעל שפת הבריכה אנשי המוסד עסוקים באורגיה.

הניסיון הישראלי למנוע את פרסום הספר יצר תגובה הפוכה ושלושה מיליון עותקים נמכרו, הספר תורגם ל-36 שפות ואפילו הוליווד גילתה עניין. בישראל הכחישו מכל וכל את כל הפרסומים, אבל זה כבר לא עניין אף אחד.


שלושה מיליון עותקים, אבל טוען שלא הרוויח מספיק. הספר "דרך הרמייה" // שמואל רחמני

בישראל היו לא מעט שזעמו על אוסטרובסקי. עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי ביטחון כינו אותו חלאה ובוגד והטילו ספק רב באמינותו. עד היום זוכרים ותיקי המוסד את אוסטרובסקי כמי שפגע לא רק במוסד אלא גם בחבריו. ״מה שהוא עשה היה הפרת אמון שפגעה בחבריו לקורס ולעבודה״, אומר אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, ״נכון לאותה תקופה, היה בספר שלו פוטנציאל של נזק. אם הוא באמת הזיק או לא - בזה אני מתקשה להיזכר״.

את מה שהלוי מתקשה לזכור, אחרים זוכרים היטב. אוסטרובסקי לא נשכח כל כך מהר. ״במשך שנים היו מגיעים ישראלים לגלריה שלי באריזונה. רצו לראות מי האיש הזה, רצו להצטלם איתי. הייתי קוריוז, כמו האיש הכי שמן בעולם״, הוא מספר.

לפני כחצי שנה, זמן קצר לאחר שנפטרה אשתו בלה, מכר אוסטרובסקי את הגלריה. את רוב שעות היום הוא מעביר בציור ובהדפסות אמנותיות. בשתי שיחות טלפון ארוכות שקיימנו הוא מצית כמה סיגריות ומרבה להיאנח, קולו כמעט נשבר כשהוא מתאר את געגועיו לישראל. יותר מהכל הוא מתגעגע לחומוס של רחמו בשוק מחנה יהודה בירושלים. 30 שנה הוא לא ביקר בארץ ואין לו כוונה להגיע בזמן הקרוב.

״אני משוגע על המדינה״, הוא אומר, ״על הריחות, על האוכל, על חוף הים, על האנשים, יש משהו מיוחד מאוד בחברויות בישראל, זה לא דומה לשום מקום בעולם. הישראלים אולי קצת חסרי נימוס אבל יותר אמיתיים מאחרים. מה יש לא לאהוב בישראל? אבל אם אני אגיע לארץ זה יהיה טיול חד-צדדי. אני לא חושש שיפגעו בי, יש במערכת חוק שלא פוגעים ביהודי, אבל אני חושש שהם ינסו להשאיר אותי בארץ בעל כורחי, כמו שעשו למרדכי וענונו. במוסד לימדו אותי איך להתגונן מחטיפות, אבל אני לא רוצה להעמיד את זה למבחן״.


אוסטרובסקי // ויקיפדיה

גול עצמי

סערת אוסטרובסקי פרצה ב-9 בספטמבר 1990, כשעיתונים בקנדה חשפו שבית משפט מקומי מנע פרסום ספר על המוסד. לבקשת ישראל ניתנו צווים על תנאי בבתי משפט בקנדה ובארה״ב למניעת פרסום הספר, אולם ימים ספורים לאחר מכן הוסרו הצווים, והספר יצא וגרר תשומת לב בינלאומית. בכיר ביטחוני ישראלי אומר שלולא המרדף של המוסד אחר הספר, הוא היה יורד אל תהום הנשייה: ״הנזק הגדול באמת נגרם כתוצאה מהמרדף אחר הספר. יותר ויותר אנשים רצו לדעת מה כתוב בספר שהמדינה עושה מאמצים כאלה גדולים לגנוז אותו״.

גם צבי זמיר, שהיה ראש המוסד, סבור ש״המוסד טעה בכך שהגיב לספר ובזאת נתן תוקף לשטויות האלה. בעבר אמרו כל מיני דברים על המוסד, וכשלא הגבנו זה פרח עם הרוח. כשהמוסד הגיב על הספר הייתה תחושה שהוא מצטדק. זה הרגיז שם אנשים, אז הם החליטו להגיב, אבל הם טעו. ומולם עמד ריק ששאב את עוצמתו מהעובדה שהמוסד מגיב לספר שלו״.

אוסטרובסקי מסכים שהתעקשות ישראל לרדוף אחריו רק הועילה לספרו. ״אם המדינה לא הייתה פונה לבית משפט בבקשה לעצור את הוצאת הספר, לא היה סביבו רעש והכל היה עובר בשקט״, הוא אומר. דווקא הרצון שלו לעבוד בצורה מסודרת, הוא מסביר, עורר את המאבק נגדו. ״שלחתי למשרד ראש הממשלה עותק של הספר לפני שיצא לאור כדי שיעירו הערות״, משחזר אוסטרובסקי, ״הקפדתי לא לכתוב שום דבר על השנה האחרונה. הם לקחו את העותק והלכו לבית משפט בניסיון לעצור את הספר. צחוק הגורל, אחד מאספני האמנות שלי הוא עורך הדין שהגיש נגדי את התביעה בשם מדינת ישראל״.

לתביעה המשפטית קדמו ניסיונות שכנוע מהצד הישראלי. אוסטרובסקי היה בפאניקה. ״אגמור את הסיפור הזה מת, זה רק עניין של זמן עד שיחסלו אותי״, הוא אמר לתקשורת יום אחרי התפוצצות הפרשה. ממקום מסתור בקנדה הוא ניסה להפוך את עצמו לפצצה מתקתקת בניסיון לשפר את מצבו. אם יפגעו בו, הוא אמר, הוא יחשוף את רשימת סוכני המוסד.

״לפני שהספר יצא לאור הגיעו אלי לקנדה שני בכירים מהמוסד ואמרו לי 'תעצור את הספר, כסף זה לא בעיה'״, מספר אוסטרובסקי, ״'תגיד כמה אתה רוצה כדי שהספר לא יתפרסם'. דחיתי אותם. אחר כך נודע לי שהם ניסו לשכנע חברים ישראלים שיטוסו אלי לקנדה וידחקו בי לא לפרסם את הספר, אבל אף אחד מהם לא רצה לבוא. הם ידעו שאי אפשר לשכנע אותי לא לפרסם את הספר והם לא רצו לשחק את המשחק של המערכת״.

שבתאי שביט, אז ראש המוסד, ויצחק שמיר, אז ראש הממשלה, ידעו למה הם מעדיפים שהספר ייגנז. היו שם לא מעט גילויים מביכים, אם כי רבים מהם הכחישה כאמור ישראל. ״היו בספר סיפורי מעשיות״, קובע צבי זמיר, ״אבל חלק מהסיפורים היו אמיתיים״.


ראש הממשלה לשעבר שמיר ז"ל ופרס // שמואל רחמני

אוסטרובסקי טוען כמובן שהכל בספר אמת. ״לא כתבתי שום דבר שלא היה אמת. יצחק שמיר אמר ש-90% מהספר שקרים והשאר המצאות. אם ככה, מה הייתה הבעיה? אם הכל היה שקרים למה הם רדפו אחרי?״.

סיפורי אלף לילה ולילה

המצאות, שקרים או אמת, הסיפורים בספר מסעירים. אוסטרובסקי תיאר, למשל, כיצד זייף המוסד את חתימתו של שמעון פרס כשכיהן כראש הממשלה על חוזה למכירת 20 מטוסי סקייהוק מישראל לאינדונזיה. פרס טען אז בתגובה ש״הסיפור הזה הוא בלוף״. אוסטרובסקי טען בספרו שהמוסד הדליף פרטים על חשבון הבנק של יצחק רבין לדן מרגלית, שפרסם אותם בעיתון ״הארץ״ כדי להפיל את ממשלת רבין. דן מרגלית הכחיש ואמר שהמידע הגיע לאשתו במהלך מסיבה בוושינגטון.


אשתו המנוחה של אוסטרובסקי, בלה // יהונתן שאול

עוד הוא כתב שנשיא לבנון באשיר ג'ומאייל היה סוכן מוסד, כמו גם בניהם של משפחות ג'ונבלאט ונבייה ברי שסייעו למוסד. על פי הספר, המוסד נע ונד במזרח התיכון כשליט כל יכול. עוד משולחנו של אוסטרובסקי: סוכן מוסד נהרג בהפצצת הכור העיראקי, פקיד סעו-

די צולם עם פרוצה למטרות סחיטה, הפקיד לא התרגש ורצה לקחת כמה תמונות. מכשיר האזנה הושתל בשולחנו של אחיו של נשיא סוריה, חאפז אסד. המוסד זייף דינרים ירדניים כדי להציף את ירדן בכסף ולחבל בכלכלתה. למוסד יש בית חרושת קטן לייצור דרכונים. לדבריו, על מדפי מחסן גדול שבו מקפידים על טמפרטורה ולחות רצויים נשמרים דרכונים של מרבית מדינות העולם.


הספר בעיקר הביך, אבל לא גרם לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. ראש המוסד לשעבר הלוי // פלאש 90

על פי הפרסום בספר, אנשי המוסד מגיעים לכל מקום. יצחק חופי, ראש מוסד לשעבר, השתתף בחיסול אנשי אש״ף באתונה ובארה״ב פועלים יותר מ-20 אנשי מוסד. אוסטרובסקי לא הסתפק בתיאור מעללי גבורה וחשף כמה משמותיהם של בכירי המוסד. ״עד שאני כתבתי את הספר, ראש המוסד היה אדם בלתי ידוע, דמות חסויה", הוא אומר היום בגאווה, ״רק לאחר שפורסם הספר הוחלט לחשוף את שמו של ראש המוסד כדי שתהיה כתובת, כדי שיהיה אל מי לפנות".

ביקורת מתוך המערכת

אוסטרובסקי נכנס אל מה שהוא תיאר כקרביים של ארגון הביון הישראלי וחשף את שיטות ההדרכה, בימים שבהם עצם הזכרת המילים ״סוכן מוסד״ הייתה פרובוקטיבית. בקורס לקציני איסוף שבו נטל חלק, כתב אוסטרובסקי, הוא התבקש לעלות למרפסת של דירה במרכז תל אביב ולצפות על הרחוב עם בעל הבית בעודו לוגם כוס מים.


ראש המוסד לשעבר זמיר //ראובן קסטרו

הוא עלה לדירה, אישה מבוגרת פתחה לו את הדלת, הוא אמר לה שהוא נציג של משרד התחבורה המבקש לשכור את המרפסת כדי לצלם את צומת הרחובות הסמוך המועד לתאונות, ואף הציע לבעלת הדירה סכום כסף נכבד. היא הגישה לו כוס מים והובילה אותו למרפסת. המשימה בוצעה בהצלחה.

בפעם אחרת נשלח לבית מלון תל אביבי כדי להביא את השם השלישי ברשימת האורחים. אוסטרובסקי ניגש אל פקיד הקבלה ושאל אם האורח שהוא ממתין לו זה חצי שעה נמצא במלון. הפקיד הוציא את רשימת האורחים, אוסטרובסקי הציץ וגילה את שמו של האורח השלישי ברשימה.

אוסטרובסקי תיאר את המוסד כעולם אפל ואף כינה אותו ״בית זונות״, שבו כולם מתערבבים עם כולם. קציני האיסוף, הוא כתב, נהגו לקיים יחסי מין עם נשות המרגלים שעבדו מעבר לקווי האויב. החדר האטום לתקשורת בטוחה שהוקם לקיום שיחות טלפון עם סוכני מוסד במדינות אויב הפך לחדר שבו סוכני מוסד מקיימים יחסי מין עם מזכירות. בבריכת המדרשה של המוסד הוא היה עד לאורגיה, אחד המשתכשכים במים בעירום היה לטענתו לא אחר מאשר ראש המוסד. המדרשה, על פי אוסטרובסקי, הייתה גם קן האהבים של גולדה מאיר, שניהלה שם רומן סוער עם השר ישראל גלילי.

בכירי המוסד לא אהבו את הסיפורים. צבי מלחין, שהיה מאנשי המוסד שלכדו את אייכמן, אמר שאוסטרובסקי ביצע ״פשע חמור ונתעב שיש להוקיעו. מדובר באדם שהתעלם מכל החוקים, צפצף עליהם וביקש לעשות הון מסנסציות וסיפורי כזב שמוציאים את דיבתה של ישראל רעה״. בעימות ביניהם בתחנת רדיו יהודית בניו יורק הטיח מלחין באוסטרובסקי שהוא אוהב את מדינת ישראל כמו שהצורר אייכמן אהב יהודים, וכינה אותו ״השקרן הגדול ביותר שראיתי מעודי״.

איסר הראל, ראש המוסד לשעבר, אמר שלאוסטרובסקי ״כוונות זדוניות לפגוע במדינת ישראל״, ואילו מאיר עמית, ראש המוסד לשעבר, אמר כי אומנם יש גרעין של אמת בדברים שאוסטרובסקי פרסם בספר, אבל ״צריך לזכור שהאיש היה בתחתית הסולם, הזוטר שבזוטרים״.

אם הייתי אדם כל כך נורא וכזה פושע, למה גייסו אותי למוסד? תוהה אוסטרובסקי כשאני מזכירה לו את גל ההכחשות שאיים להטביע את ספרו. חצי יובל לאחר פרסום הספר, עושה רושם שזו הנקודה שמרתיחה אותו במיוחד. ״המוסד פנה אלי לאחר שערכו בדיקות ושא־ לו כמויות אדירות של אנשים עלי. רוב האנשים הגיעו לקורס שלי בעקבות קשרים קודמים עם מישהו במוסד. אני הייתי בין היחידים שהגיעו ללא עזרת קשרים. שנה שלמה עברתי מבחנים, בדקו גם את אשתי, ורק אחרי כל הבדיקות האלה הצטרפתי לקורס. האם אחרי כל הבדיקות האלה הם לא ידעו שאני פושע?״.

הסתכלו עליך לא רק כעל פושע אלא כעל מי שבגד בחבריו ובמקום העבודה שלו.

״מי יכול לבוא בטענות למערכת אם לא מי שהיה בתוך המערכת? דוור יתקשה למתוח ביקורת על בית חולים. רק מי שעבד במוסד יכול למתוח ביקורת אמיתית על המוסד. אף פעם לא ביקשתי שיתייחסו אלי כמו אל גיבור לאומי, רק ביקשתי שיתייחסו לביקורת עצמה ולא אלי. מה לא אמרו עלי, שפגעתי בקריירות של החברים שלי, אבל הנה, יוסי כהן, שהיה איתי בקורס במוסד, הוא היום ראש המטה לביטחון לאומי. לא נראה לי שפגעתי בו ובקידום שלו״.

ההדחה מהארגון

אוסטרובסקי נולד בקנדה. אביו היה קנדי שהתנדב להילחם עם ישראל במלחמת השחרור, אמו ישראלית. כשהיה בן 7 הוא עלה לישראל עם אמו, מירה מרגולין, וגדל בביתם של הוריה, אריה ואסתר מרגולין. אריה מרגולין היה מבקר עיריית חולון ודמות ידועה בעיר. כשסיים את בית הספר היסודי בחולון עבר לאילת עם אמו, שהייתה מורה לחינוך גופני ושחקנית לעת מצוא שאף הופיעה בסרט ״אקסודוס״. בצבא היה קצין במשטרה הצבאית. כשסיים את שירותו הצבאי שב לאדמונטון, עיר ילדותו בקנדה, ועבד במשרד פרסום. אחרי חמש שנים חזר עם אשתו בלה לישראל. הוא הקים בית מלאכה לוויטראז׳ים ומשם גויס למוסד.

״העניין הוא שלצורך עבודת המוסד אתה זקוק לפעמים למישהו שונה ויוצא דופן״, אמר נחום אדמוני, שהיה ראש המוסד כשאוסטרובסקי התקבל לשם, ״אדם שאתה יודע מראש שהוא חריג ומיוחד, אבל אתה אומר לעצמך שתכניס אותו למסלול ההדרכה״.

זמן קצר אחרי סיום הקורס הודח אוסטרובסקי מהמוסד. ״הוא ביצע תרגיל מסוים, הוא שיקר בתרגיל הזה והוא נזרק החוצה״, סיפר אדמוני. אנשי מוסד אמרו לעיתונאים שאוסטרובסקי לא התאים, הרבה לבלות בפאבים לבוש בבגדים מרושלים. אוסטרובסקי אמר לאורך השנים שהודח מהמוסד משום שהיה ״קוץ בתחת, כי פתחתי פה. אמרתי שמגיעה לפלסטינים מדינה״, כך סיפר לרן אדליסט בחדשות.

כך או אחרת, אוסטרובסקי חזר לקנדה ואחרי כחמש שנים פרסם את הספר. במוסד היו בטוחים שעשה זאת כנקמה על הדחתו. בתקשורת פורסם שהנקמה השתלמה במיוחד משום שאוסטרובסקי הרוויח שלושה מיליון דולר ממכירת הספר. הוא מכחיש היום.

״הספר מכר שלושה מיליון עותקים בכל רחבי העולם, אבל בחלק מהמדינות הרווחים על כל עותק שנמכר מזעריים״, הוא טוען, ״משהו כמו חמישה סנטים. המספרים לא נכונים, בקיצור, זה לא מתקרב לסכומים שפורסמו, חלק גדול מהרווחים שולם לעורכי הדין שנאלצתי להעסיק בעקבות התביעה של מדינת ישראל וככה הכסף נגמר. התפרנסתי מציור ומהדפסות אמנותיות. אבל עיתונאים ישראלים אהבו להציג אותי כמי שהתעשר ממכירת הספר. עיתונאית ישראלית צילמה במוסך שלי שבע מכוניות, רק שכחה לציין שחמש מתוכן היו שייכות לאנשי הצוות שלה. עיתונאי ישראלי הגיע אלי לסקוסדייל בדיוק כשנערך בעיר שבוע אוכל. נכנסנו לאחד מבתי המלון שהשתתפו באירוע ואכלנו ארוחת ערב. העיתונאי פרסם כתבה שממנה עלה שאני אדם עשיר שאוכל חסילונים. זה סגנון הדברים. עיתונאי ישראלי שיוצא נגד המערכת לא יקבל ממנה אחר כך חומרים. הקרבה הזאת מסלפת את היכולת לבקר את המערכת״.

לצד ההצלחה היו לא מעט צרות. ביתם של האוס-טרובסקים בקנדה נשרף, בלה אוסטרובסקי עזבה את בעלה והתחילה לכתוב ספר המתאר את הפרשה מנקודת מבטה, אבל אחרי זמן מה חזרה אל אוסטרובסקי, ולפני כ-15 שנה עזבו בני הזוג את קנדה ועברו לפניקס אריזונה.

הזדקנו, קר בקנדה, אנחנו מחפשים מקום חם, אוסטרובסקי הסביר. שתי בנותיהם נשארו בקנדה, שרון מפיקת טלוויזיה, ליאורה מנהלת בית ספר לטניס. בחודש ינואר האחרון נפטרה בלה אוסטרובסקי לאחר מחלה של כמה שנים. ״חשבנו שנצליח להיאבק במחלה״, אומר אוסטרובסקי, ״אבל הסרטן התפשט ואי אפשר היה לעשות שום דבר. היינו ביחד 50 שנה,

מגיל 15, קשה להסביר כמה אני מתגעגע אליה. היא חסרה לי מאוד. היא לא הייתה מעורבת בספר, אבל בגללו לא חזרה לבקר בישראל".

לא היה בקלפים

ברבע המאה מאז פרסום הספר כתב אוסטרובסקי שלושה ספרים נוספים שעסקו בנושאי ריגול, אבל אלה לא זכו לתהודה שקיבל ספרו הראשון. הוא גם ביים סרט פעולה, "חייל אוניברסלי", שלא זכה להצלחה אף הוא.

גישושים בהוליווד על הפקת סרט המבוסס על "דרך רמייה" לא העלו דבר, "התעקשתי לכתוב את התסריט בעצמי, מה שלא מקובל שם".

הפרסום הבינלאומי יצר מצבים מוזרים. "כמה שנים לאחר שהספר יצא לאור, עורכי ישראל ניסו לגייס אותי לשורותיהם או לקבל ממני סיוע. אנשים היו בטוחים שאני שונא את ישראל", הוא מספר. שנים שהוא נחשב לסמכות בכל הקשור למוסד, והוא ניסה למנף את המומחיות לפרנסה. חמש שנים לאחר שהספר יצא לאור הפעיל שירות מידע וירטואלי שסיפק למנוייו מידע על המוסד, והפך למרואיין מבוקש בנושאים הקשורים למוסד.

"שימשתי קצין הקשר של המוסד עם משטרת הביטחון הדנית", הוא אמר בראיון לתקשורת הדנית. "המוסד מאבד מיוקרתו", הוא כתב ל"גלוב אנד מייל" הקנדי אחרי ניסיון ההתנקשות שלא צלח בחאלד משעל.

כשהתפוצצה הפרשה של יהודה גיל, הוא אמר שפברוקי דוחות הם עניין של שגרה במוסד, כמו גם נטילת כספים שיועדו למקורות מודיעיניים. בראיון לשבועון האמריקאי "וילג' וויס" אמר אוסטרובסקי שהמוסד שתל פצצה ליד שגרירות ארה"ב בריאד במחצית שנות ה-80 כדי להרע את יחסי ארה"ב וסעודיה ולהוכיח לאמריקאים שהמשטר הסעודי אינו יציב.

ואחרי כל הסערות, בגיל 66, לבדו באריזונה, עוקב אוסטרובסקי בעניין רב אחר כל מה שקורה בישראל. "הבנתי שגשר מעריב הולך להיות כביש", הוא אומר וצוחק.

הוא כותב כעת ספר נוסף בנושאי ביון. בימים הלוהטים של אריזונה הוא ספון בביתו, מצייר. חלק מהציורים מוצגים בגלריות מקומיות. הוא גם הקים אתר אינטרנט המיועד לקדם סופרים. אבל המחשבות אינן מרפות, ולא אחת תוהה אוסטרובסקי אם היה יכול לכוון את חייו אחרת. "הייתה יכולה להיות לי קריירה אחרת, שקטה ונעימה יותר".

"כשהמוסד פנה אלי הייתי על סף סיום של קורס תכנות בישראל, אהבתי את זה מאוד, יכולתי להפוך את התכנות בשילוב החוש האמנותי שלי לקריירה יפה, אבל זה לא היה בקלפים".

תגיד, אתה מקבל פנסיה מהמוסד?

"כנראה שאיפשהו צריכה להיות לי פנסיה, אבל הם לא שולחים לי המחאות".