חלפו 20 שנה מאז העצרת "כן לשלום, לא לאלימות", שתוצאותיה שינו את פני המדינה, והאירוע עדיין חי בזיכרוני. אלא שאי אפשר לשחזר את העצרת הרת הגורל ההיא בלי להיזכר באירועים שקדמו לה.

השבועות והימים שלפני כן היו גדושי אלימות מילולית שגלשה לא פעם לאלימות פיזית. ליל ההצבעה על הסכם אוסלו בכנסת היה מלווה בהטלת מצור על הכנסת ובהתנכלות לחברי כנסת, שהגיעה לשיאה בהתנפלות על רכבו של ראש הממשלה (שבמקרה היה בו השר דאז בנימין בן אליעזר). בנס הסתיים האירוע בלי פגיעה בנפש. בין שלל האירועים שהתרחשו באותם ימים היה אירוע אלים בווינגייט, שבו אדם פרץ את מעגל האבטחה הרופף וכמעט פגע בראש הממשלה המנוח יצחק רבין; התהלוכה שהוביל ראש הממשלה כיום בנימין נתניהו, ובמהלכה נישא ארון מתים ועליו הכיתוב: "הציונות"; וקללות בלתי פוסקות שהוטחו בתומכי ההסכם ובני משפחותיהם. 
 
באותם ימים מפלגת העבודה, עם המזכ"ל נסים זווילי, עשתה מאמץ לפעול בשטח מול ההמון המתלהם, ולשם כך גויסו פעיליה ברחבי הארץ. אלו עמדו בצמתים, חילקו חומרי הסברה והתעמתו עם קהל ימין וליכוד משולהב ואפוף שנאה. במשך שבועות ניסה זווילי לשכנע את רבין לכנס את תומכי מהלך ההידברות וההסכם עם הפלסטינים למפגן תמיכה. רבין, כמו רבין, היה סקפטי לגבי יציאת התומכים מהבית ולא אהב את הרעיון של הסעת מפגינים מאזורים רחוקים. "אני לא צ'אושסקו, והמפלגה לא תביא לי כורים לתמוך בי בכפייה מתחת למרפסת", אמר. רק משהחמיר המצב ברחוב נענה רבין והסכים, אם כי חשש עד הרגע האחרון ממיעוט משתתפים.


עצרת השלום, 1995. צילום: נאור רהב  

משהסכים, כונסו בלשכת מזכ"ל מפלגת העבודה נציגי תנועות וארגונים מכל רחבי הארץ לפגישת הכנה ראשונה לקראת העצרת. היו שם נציגי מרצ, שלום עכשיו, המועצה לשלום ולביטחון, חד"ש, המפלגה הדמוקרטית הערבית, נוער עבודה, התנועה הקיבוצית, התנועות המושביות, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, המחנות העולים, בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי) ועוד. היה ברור שרק המפלגה יכולה להרים אירוע כזה מבחינה ארגונית, כלומר להביא קהל. הואיל והארגון אמור היה לעלות כסף רב שלא היה למפלגה, ובגלל האיסור החוקתי לקבלת תרומות, סוכם כי עמותת "אפשר" בראשות ז'אן פרידמן ושלמה להט (צ'יץ') תעמוד בחזית, תגייס תרומות ותיקח על עצמה את הביצוע בפועל של העצרת, ובכלל זה סידור במה, סדרנות, הגברה, תאורה ועוד. להט מונה כיו"ר העצרת, ואופיר פינס, ראש מטה מפלגת העבודה באותה עת, מונה כסגנו.
 

"רבין לא רצה בעצרת מכל מיני סיבות, ובעיקר כי חשש שלא יגיע מספיק קהל ושהיא תיכשל. היו לו חושים", כתב לי באחרונה אופיר פינס. "זה ליווה אותנו מהרגע הראשון ועד  פתיחת העצרת. אבל נסים (זווילי) מאוד האמין בה. וגם אני. העצרת עצמה התנהלה מדהים. היה קהל עצום, אווירה טובה, מורל גבוה. הרגשנו שהצלחנו מעל לכל הציפיות. היה חיבור חזק, שאפילו האמנו בו לרגע קט, בין רבין לפרס. תחושת אופוריה. ירדתי מהבמה עשר דקות לפני רבין כדי לארגן את מערך האוטובוסים. לכן כשרבין נרצח, הייתי 20 מטר ממנו, אבל עם הפנים לאבן גבירול ועם הגב אליו. שמעתי היטב את היריות. מאז אנחנו במדרון חלקלק שנמשך 20 שנה".
 
ויכוחים לא מעטים התנהלו בצוות שעסק בשיבוץ הדוברים. לי היה ברור שרבין ופרס הם הדמויות המרכזיות, אך כדי לשמור על שלום בית פוליטי בקרב כל המחנה שתמך בהסכם - זכו לנאום גם נציגי מפלגות נוספות. על דבר אחד היה קונצנזוס, שמירי אלוני תשיר את "שיר השלום".
 
"את שלנו עשינו"
 
את הבוקר שלפני העצרת התחלתי בביקור אצל בני החייל, ששירת ליד ההתנחלות ברקן. מיד אחרי שרעייתי ואני הבאנו לו את השניצלים ושאר מטעמי מטבח, הוזמנו לארוחת צהריים אצל זוג חברים שגרים בהתנחלות אחרת, הממוקמת לא הרחק מברקן. שם קיימתי שיחה עם החבר המתנחל על הסכמי אוסלו. "בסוף משהו יקרה לרבין", הוא אמר. "פשוט לא שומרים עליו. העובדה שמישהו הגיע עד אליו בווינגייט לא הביאה איש להסיק מסקנות. אתה לא מבין מה עוצמת השנאה לרבין ביישובים שלנו. בסוף מישהו ייקח נשק ויפגע בו. זה עלול להיגמר באסון. מישהו ינסה להרוג אותו. זאת האווירה בציבור שלנו". אם להודות על האמת, די זלזלתי בדבריו, ועניתי: "אתה מגזים. איש לא יהרוג ראש ממשלה בישראל". 
 
לעצרת הגעתי מוקדם, מלווה בזוגתי ובבתי בת ה־8. יותר משעה לפני האירוע כבר התחלנו לראות את הכיכר מתמלאת המון אדם. קרקורי הבטן שלי התחלפו, אט־אט, בחיוך קל של שביעות רצון. כשרבין הגיע, זווילי לקח אותו לפינה של המרפסת כדי לראות את הקהל העצום, שלא רק מילא כל מרצפת פנויה בכיכר, אלא גם גדש את הרחובות הסמוכים. באותם רגעים רבין נראה מאושר.
 
זמן קצר לפני האירוע נמסר לי מהפקת ערוצי הטלוויזיה על שינוי מועדי הפריצות הישירות לשידור, כך שנאלצנו לשנות את סדר הדוברים. משהודעתי לרבין כי תזמון נאומו הוקדם ושונה למעט אחרי שמונה בערב, הוא האדים כולו והטיח בי ובזווילי שעמד לידי: "אתם רוצים לסבך אותי עם פרס. או שגם שמעון ידבר בזמן השידור החי או שאיני נואם". רק משהבהרתי לו שפרס ינאם בשמונה ודקתיים (לפניו, במהלך שידור מהדורת החדשות המיוחדת), רבין נרגע. הוא העלה חיוך על פניו ופלט: "תודה". 
 
משסיים פרס לנאום ביקשתי מצ'יץ' המנחה להשאירו על הבמה בזמן עליית רבין לנאום. חשבתי שאזכה לתמונה משותפת של לחיצת יד בין השניים. המעשה נעשה, ולתדהמתי רבין - במצב רוחו היוצא דופן - עשה מעשה אנטי־רביני וחיבק בחום את פרס מול הקהל המשולהב. באותו רגע אמרתי לעליזה גורן, יועצתו של רבין דאז: "את שלנו עשינו. עכשיו אפשר ללכת הביתה".

אלוני ורבין ב"שיר לשלום". צילום: נעם וינד 

צרחה איומה
 
העצרת הסתיימה. עוד הספקתי לגשת להודות באופן אישי למירי אלוני על הביצוע. נפרדתי לשלום מדב גיל־הר, כתב ערוץ 2 באותה עת, באומרי: "אני הולך לראות את 'נוער עבודה' רוקד". גיל־הר השיב כי הוא הולך ללוות את רבין. הצוות שלו לא ראה בליווי חשיבות ולא פסע בעקבותיו. לימים אמרו לי התאורן והצלם כי קשה להם להשתחרר מהמחשבה שאילו היו מלווים את רבין למכונית עם אור הזרקורים והמצלמה, יגאל עמיר לא היה יורה.
 
לא חלפה דקה, וגיל־הר הגיע אלי בריצה: ירו ברבין. רצתי לצדה השני של המרפסת וראיתי את דלת מכוניתו של רבין נטרקת, ושוטרי יס"מ רודפים אחרי מישהו, תופסים אותו ומדביקים אותו לקרקע. קיבלתי טלפון ממלכה ימנר, מנהלת לשכתו של זווילי, שהייתה עדה לירי ברבין. היא עמדה ליד מכוניתו של רבין וראתה את הירי ואת דחיפתו של רבין למכונית. לימים אמרה לי שברגע הראשון שראתה רשף ושמעה קולות ירי, כעסה עלי שלא עדכנתי אותה שהחלטנו לשלב ירי של זיקוקין די נור בתום העצרת. 
 
מיד טלפנתי לזווילי, שהיה כבר בדרכו חזרה הביתה. "קרה דבר נורא. ירו ברבין", אמרתי לו. "אל תבלבל במוח", הוא ענה וטרק את הטלפון. התקשרתי שוב והתעקשתי: "נסים, ירו ברבין". "לא יכול להיות", הוא ענה שוב. רק בפעם השלישית היה זווילי קשוב ואמר: "חכה לי. אני חוזר וניסע מיד לאיכילוב".
הגענו יחד ללובי חדר הניתוח במרתף בית החולים איכילוב. המתנו בסמוך לחדר הניתוח. אחרי כרבע שעה יצא ממנו ד"ר גבי ברבש, מנכ"ל איכילוב דאז, ומסר לנוכחים כי רבין איננו. מיד אחרי קבלת ההודעה הקשה החרידה את השקט שהשתרר צרחה איומה. קול לא אנושי. המאבטח רץ לבדוק במסדרונות וחזר בידיים ריקות. איש לא היה שם. בדיעבד התברר שזה היה שבח וייס. 
 
זווילי חפן ראשו בידיו והניעו מצד לצד כלא מאמין. חיים רמון התמוטט לכיסא ובכה כמו תינוק. כל הנוכחים היו בהלם. איתן הבר אמר לפרס ולנשיא דאז עזר ויצמן כי הוא יוצא החוצה למסור הודעה לציבור. בתוך הרגעים הכל כך כאוטיים שחווינו איש לא העיר לו, להבר, מה פתאום ראש לשכת ראש הממשלה מודיע הודעות כאלו לציבור. טוב, לא היו כללי טקס למסירת הודעות לציבור על רצח ראש ממשלה.
 
במסדרון שאל הנשיא ויצמן את זווילי: מה עושים עכשיו? צריך לכנס את הממשלה? אני צריך להשתתף? זווילי השיב בקצרה: שמעון צריך להתמנות לראש ממשלה. משה שחל אמר שהוא מתכוון לכנס מיד את סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה לצורך היערכות מתאימה למצב. דוד ליבאי היה המום ושתק, ואני קפצתי והשבתי: ששמעון יכנס את הממשלה, שתמנה אותו לראש ממשלה בפועל. 


זירת הרצח. צילום: נעם וינד
 
הוחלט לכנס את הממשלה, ועל כך גם נמסר לשרים שהיו בבית החולים. אלו רצו לצאת מיד לקריה, מרחק מאות מטרים בודדים, אך השב"כ עצר אותם והטיל מין עוצר על בית החולים. הדלתות ננעלו. יש להמתין לליווי חמוש, כך פסקו. אני מעריך כי חשבו שאולי הירי בראש הממשלה הוא חלק מתוכנית של ביצוע הפיכה. לאחר זמן קצר הופיעו ג'יפים צבאיים, ורק בחסותם יצאה שיירת הממשלה לקריה - לבחור בפרס כראש ממשלה בפועל.
 
זווילי, אברהם בורג ואנוכי נכנסנו לחדרו של ברבש כדי להתייעץ על נוסח הודעה לעיתונות של מפלגת העבודה. בורג הכין טיוטת הודעה שהטילה את כל האשמה על הרצח על הליכוד ועל העומד בראשו נתניהו. על פי טיוטת בורג, יגאל עמיר לחץ על ההדק, אבל ההסתה נגד רבין מצד הליכוד ובכיריו היא שהביאה אותו למעשה, ועל כך אין סליחה ומחילה. זווילי המתון אמר לי שלא אעז להוציא הודעה כזאת. "באווירה שבחוץ, הודעה כזאת תביא את הציבור ההלום לשרוף את מצודת זאב על יושביה. זה הזמן להרגעת המצב, ולא להעצמתו", פסק זווילי. ואכן זה היה נוסח ההודעה שפרסמנו. 
 
משם יצאתי לבית המפלגה בתל אביב. פתחנו את שעריה והדלקנו נר זיכרון. אט־אט התאספו אנשים הלומים והמומים. אחרי כשעה החלטתי לנסוע הביתה. בהגיעי לגבעת שמואל, יישוב מגורי, עצרתי לרגע בביתו של חברי אמנון. הוא ניסה להרגיע את סערת רוחי בעזרת צלחת של מרק עוף מהביל. כך הסתיים הערב הדרמטי ביותר בחיי המקצועיים.