התופעה “טראמפיזם". פה גדול, בוטות, חוסר עכבות. התכונות שמאפיינות יותר מכל את התנהלותו של המועמד המבטיח לנשיאות דונלד טראמפ. וכן, התופעה נקראת על שמו. אם פעם המידות האלה, שהיו בעיקר מנת חלקן של כוכבי ריאליטי מוחצנים, היו גומרות לפוליטיקאים את הקריירה, הרי שהיום הן הפכו להכרח. והטראמפיזם הפך למצרך בסיסי גם עבור פוליטיקאי ארצנו. מהבכירים ביותר ועד האלמוניים. 
 
מאפיין נוסף שמגדיר את הטראמפיזם והופך אותו למעין אגדה חיה הוא “אפקט הטפלון" - כלום לא נדבק. לא משנה מה תגיד או תעשה, הכוח שלך לא ייפגע. תחקיר "הניו יורק טיימס" שהתפרסם השבוע ובו סיפרו עשרות נשים על יחס מבזה ומשפיל מצד טראמפ היה מביא לנפילתו של כל מועמד אחר. כך גם הודעתו לאחרונה, שבניגוד למקובל החל משנות ה־70 בקרב מתמודדים לנשיאות ארצות הברית, הוא אינו מתכוון לחשוף את דוחות המס שלו. אבל טראמפ רק מתחזק.
 
בחו"ל חוקרים את התופעה כל הזמן, ויש לה כבר אפילו הגדרות במילונים. מגזינים נחשבים מקדישים לה עמודים רבים וגם באקדמיה החלו להתעמת עם התופעה הפוליטית שמשאירה את כל הפרשנים פעורי פה.

כך למשל מגדירים טראמפיזם ב־Urban Dictionary, המילון האורבני המתעד סלנג ומילים חדשות: “האמונה בשיטה הדוגלת בהתנהגות אגרסיבית, יומרנית ונרקיסיסטית שמעצבנת אחרים כדרך להשיג כסף, תהילה וכוח".
 

וכמו כל דבר שקורה באמריקה, גם הטראמפיזם עשה עלייה לישראל. כל יועצי התקשורת ששוחחנו איתם, חלקם בעילום שם, ידעו להצביע על כמה וכמה פוליטיקאים עכשוויים שמובילים את התופעה בארץ. למשל, ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחריו ניתן למצוא את חבר הכנסת אראל מרגלית – הדוגמה הבולטת ביותר מהזמן האחרון של מי שאימץ קו טראמפי - ואף את חבר הכנסת אורן חזן.

אראל מרגלית. אימץ קו טראמפי. צילום: מתוך פייסבוקאראל מרגלית. אימץ קו טראמפי. צילום: מתוך פייסבוק

 
יועץ תקשורת של שר בכיר שהעדיף להישאר בעילום שם אמר: “איך אפשר שלא לרצות להיות טראמפ? הוא חומק מכל השערוריות ורק צובר כוח. גם כאן מנסים לפצח את השיטה. אפשר בהחלט לראות מגמה שמושפעת מארצות הברית ומקצינה אצלנו את השפה. בכל ההודעות של חברי הכנסת והשרים אפשר לראות השפעות מטראמפ, בדיוק כמו שאנו מושפעים מתרבות האוכל האמריקאית והמוזיקה. אבל בינתיים זה לא כל כך מצליח לכל המנסים".
 
דוגמה להודעה כזאת, שמשתלחת בסגנון הטראמפי, למשל היא תגובתה האחרונה של מפלגת הליכוד לביקורתו של ליברמן על נתניהו בניהול המערכה מול הטרור לפיה "ליברמן מנסה לעשות הסבה מקצועית מפרשן פוליטי כושל לפרשן צבאי שלא עומד בתנאי הסף. אדם שהכדור היחיד ששרק לו ליד האוזן הוא כדור טניס, אדם שלא הוביל מימיו אפילו לא חייל אחד לשדה הקרב ולא קיבל החלטה מבצעית מימיו... ואם לא פרשן, אז נשאר רק פוליטיקאי קטן וקשקשן שמתעקש להשיא עצות למי שמנהיגים את המדינה בתקיפות ובאחריות".
 
גם ההקצנה בתקיפות אישיות, שמצביעה על כך שככל שהפוליטיקאים הופכים בוטים יותר, כך הם מקבלים יותר במה בתקשורת המסורתית ובמדיה החברתית, היא ביטוי מובהק לטראמפיזם. רק אתמול (שני) אמרו מקורביו של השר משה (בוגי) יעלון בתגובה לביקורתו של השר יובל שטייניץ על הגיבוי שהעניק שר הביטחון לאלוף יאיר גולן, כי שטייניץ הוא "מטאטא כביש ללא חוט שדרה". "פעם התקיפות ההדדיות היו מכובדות יותר", מסביר דובר בכיר במערכת הפוליטית, "היום מנסחים דברים כמו טוקבק. כמו תוכנית ריאליטי". 
 

בסגנון אמריקאי 


לדעתו של יועץ התקשורת רונן צור, “סרטון הקיבינימט" של ח"כ מרגלית שם את הטראמפיזם על המפה בישראל: “יש ניסיון למצב את אראל מרגלית כסוג של טראמפ, אבל יש קו דק בין טראמפיזם לגאידמקיזם. אצל טראמפ, מה שמנצח אצלו זה שהוא אותנטי. הוא תמיד היה טראמפ. קצת משונה ובוטה וחסר עכבות, גם בטון וגם בשפה. וכשזה לא אותנטי, זה מוקיוני ומעורר גיחוך. בטווח הקצר זה גימיק ובטווח הארוך זה מעורר מיאוס".

רונן צור. צילום: יח"צרונן צור. צילום: יח"צ

 
מה לגבי נתניהו? 
“גם אצלו זה קיים. באמירה שלו על הערבים ובכך שהוא לא עושה חשבון. בדיוק ישבו אצלי חבורה של אנשים ותהינו בשאלה מי יכול להחליף את נתניהו בעת הזאת. זה פשוט תלוי תקופה. כל מי שישב שם חשב על בוגי כי מחפשים על מי להישען. בעידן של שלווה ויציבות אנחנו מרשים לעצמנו להישען על מנהיג מחוספס וצבעוני, אבל ברגעי משבר מחפשים דמות שקולה, מכובדת ומיושבת, אפילו בוקית. בעת משבר צבאי או מדיני אין שום סיכוי לדמות טראמפית לכבוש לבבות. קצת שקט יחסי, אז הפוליטיקאים כאן מרשים לעצמם". 
 
ראש האופוזיציה יצחק הרצוג נמצא לדעת צור בדיוק בצד השני של הסקאלה: בעיני צור הוא על הסקאלה ההפוכה: “הרצוג הוא לא אדם בוטה. אצל הרצוג יש הצד שני של התחשבות יתר. הוא מאוד מתחשב ומאוד ממלכתי, וכשתכונות אלה מוגזמות זה נתפס כחולשה".
 
צור טוען שבחצי השנה הקרובה התופעה תלך ותגבר בישראל: “ככל שטראמפ ימשיך וייתן מופעי ראווה, כך גם אצלנו נראה עוד ועוד פוליטיקאים שמנסים לדבוק בטראמפיזם. כשהבחירות בארצות הברית יירגעו, גם הציבור בישראל יעדיף את הפוליטיקאים שלו מאוזנים וישירים במידה שלא מגחיכה אותם".
 
פרופ' רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, דווקא חושב שעם כל הכבוד לטראמפ, הוא בסך הכל מביא לשיא תהליך שמתמשך כבר חצי מאה: “מדובר בתהליך שבו התרבות הטלוויזיונית, ועמה גם התרבות הדיגיטלית, משנות באופן דרמטי את הזירה הפוליטית. ומדובר בשינוי שעיקרו דלדול הדיון הרציונלי והחלפתו בשיח אמוציונלי, בידורי וגם בוטה".

פרופ' רפי מן. צילום: אלי דסהפרופ' רפי מן. צילום: אלי דסה

 
גם מן סבור כי אנחנו נוטים לאמץ תופעות אמריקאיות וכי נתניהו הוא הבולט בפוליטיקאים שמאמץ את הסגנון האמריקאי: הוא היה זה שדחף יותר מאחרים לבחירות ישירות של ראש הממשלה בשנות ה־90, בבחירות 2009 העתיק בדייקנות את אתר האינטרנט של ברק אובמה מבחירות 2008, וגם אצלו ניתן למצוא סימנים לטראמפיזם, כשהאזהרה שלו ביום הבחירות כי “הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" היא הדוגמה המוחשית ביותר לכך. 
 
למה להעמיק?
מן טוען שהטראמפיזם הוא המשך ישיר להשפעת הטלוויזיה על השיח הפוליטי: “מסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת, בעיקר בעקבות עימות קנדי־ניקסון לפני הבחירות לנשיאות ב־1960, ניכרת השפעה ברורה של הטלוויזיה על השיח. הדיון הפוליטי מדגיש מאז את הממד האישי על פני עיסוק במדיניות. חיוכו של פוליטיקאי, שערו הסמיך או שיניו הצחורות – וגם לשונו השנונה - עשויים להשפיע על הבוחרים יותר מכל תוכנית ומצע.
 
“בטלוויזיה אין זמן ומקום לדיונים מעמיקים. כמדיום בידורי היא מחייבת ‘להקליל' את הדיון, וגם לקצר, לכווץ ולתמצת את המסרים, ממש כמו בפרסומות מסחריות".
 
אם לא די באלה, הטראמפיזם צריך להודות גם לרשתות החברתיות, שם נשחקים כללי הפוליטיקלי קורקט, על התהודה שלה הוא זוכה לאחרונה, “שהרי כל אדם יכול לכתוב מה שעולה בדעתו בדף שלו, ובכלל זה דברים בוטים וגסים. אין שם עורך שיבקש מהכתב לעדן את לשונו, או להימנע מהבאת ציטוטים גסים ובוטים. וכמו בשלבים הקודמים, גם כאן מחלחל הסגנון לדיון הפוליטי, וכאשר זו הזירה – אין ספק שטיפוס צבעוני, קולני, בוטה וגס כטראמפ יכול להפוך לגיבור המרכזי".
 
אמילי מואטי, לשעבר יועצת התקשורת של הנשיא ראובן ריבלין, טוענת כי בסופו של דבר מה שמנצח הוא התוכן ולא הסגנון: “החברה הישראלית היא לא החברה האמריקאית. דיבור בססמאות היה כאן תמיד, אבל כאן דווקא מוציאים מהן תוכן. אי אפשר להשוות בין צעקות להרג לבין צעקות להפסיק את ההרג. ואני אתן לך דוגמה - מי שבא לאנוס, לא נותנים לו שיעור במגדר אלא בעיטה. וזה לא הופך את האדם לאלים.
 
“אין ספק ש'הערבים נעים בהמוניהם לקלפיות' זה טראמפיזם במיטבו ונתניהו מתווה סדר יום טראמפי לחלוטין. אבל מה לגבי ‘עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה' של רבין? זה גם היה דיבור בססמאות. כי אין לנו סבלנות, והיכולת להכיל ראיונות עומק נעשית יותר ויותר קצרה". 
 
אבל את לא רואה את התופעה מתפשטת בארץ יותר?
“הקמפיינרים בישראל לומדים מהר. הם רואים מה קורה בארצות הברית ומאמצים את זה כאן. לומדים שעה־שעה דרך הרשתות החברתיות. אם מאחורי הטראמפיזם לא עומד תוכן מהותי, זה רע מאוד, אבל אם המטרה שלו היא לעורר את הציבור לתוכן, זה מצוין".
 
ח"כ מרגלית סירב להתראיין לכתבה אך בשל ההשוואות לדונלד טראמפ, הסכים לומר ל"מעריב המגזין" כי בעוד טראמפ עשה את כספו מקזינו ונדל"ן, הוא עשה זאת מיצירת מקומות עבודה לצעירים.