חלקם הגדול חדשים ואחדים מהם חוזרים לסיבוב נוסף במשכן. באופוזיציה לועגים להם ואומרים שהם ה"סיעה" הגדולה ביותר במשכן אחרי הליכוד - 21 חברי כנסת בסך הכל שזכו להיכנס לבית המחוקקים בזכות החוק הנורווגי.
באחד הדיונים במליאה אמר ח"כ דודי אמסלם (הליכוד), המרבה לצחוק על חשבונם, כי "הצעתי לראש הממשלה בפועל מנסור עבאס שיבקש מכל ח"כ כזה שישים פתק שיהיה רשום עליו נורווגי של מי הוא. כל רבע שעה נכנס ח"כ חדש, אני כבר לא מצליח לזהות אותם".
הכל התחיל בשנת 2015 בתיקון מספר 42 לחוק יסוד הכנסת, שקבע ששר אחד מכל מפלגה רשאי להתפטר מתפקידו כח"כ ולאפשר לחבר כנסת הבא אחריו ברשימה "לרשת" את מושבו, אך במקרה שהלה חדל לכהן כשר הוא חוזר לכהן כח"כ ו"הנורווגי" יוצא.
בכנסת ה־20 אושר תיקון מספר 49 לחוק היסוד, שבמסגרתו ניתנה האפשרות לממש את החוק הנורווגי באופן נרחב יותר, ולהעניק אופציה לשליש סיעה לכל היותר להתפטר ולפנות את מקומה לחברי כנסת חדשים. בכנסת ה־21 כבר הותר לארבעה שרים ושני סגני שרים, כל אחד מהם ממפלגה שונה, להתפטר במסגרת החוק הנורווגי. בכנסות ה־22 וה־23 ובעיקר בכנסת הנוכחית, ה־24, הורחבה היריעה והפעם כאמור נכנסו למשכן לא פחות מ־21 ח"כים נורווגים.
החוק מכונה "החוק הנורווגי", אף שהוא ממומש בפועל גם בארצות נוספות, כיוון שנורווגיה הייתה הראשונה, כבר במאה ה־19, שבה נאסר על חברי פרלמנט לכהן גם כחברי מועצת המדינה. מטרתו המוצהרת של החוק הנורווגי במתכונתו הישראלית היא לחזק את הרשות המחוקקת, לשמור על הפרדת הרשויות ולמנוע מחברי הרשות המבצעת, קרי הממשלה, לכהן בו זמנית גם בכנסת.
הממשלה המנופחת, המונה כעת 28 שרים וחמישה סגני שרים ונשענת ביום טוב על קואליציה של 61 ח"כים, התקשתה לתפקד בהצבעות במליאה, והשרים וסגניהם נאלצו להיות מרותקים למשכן כדי לא להפסיד בהצבעות. על כן נולד הצורך ב"חוק הנורווגי הרחב". הח"כים הנורווגים אמורים לעבות את הרשות המחוקקת, לאור העובדה שמתוקף תפקידם הם חברי כנסת "בלבד", ויכולים לשחרר את שרי הממשלה וסגניהם למשימות אחרות.
בציבור הרחב מרבית חברי הכנסת הנורווגים הם אלמונים לחלוטין. אפילו עובדי הכנסת טרם הספיקו להכיר את כולם, אז בדקנו עבורכם מיהם אותם נורווגים.
התרעות פיקוד העורף