יאיר שמיר, פעם שר החקלאות וחבר כנסת מטעם ישראל ביתנו, היום איש הייטק ותמיד בנו של ראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר, משקיף בדאגה על הכאוס שבו נמצאת ישראל. בראיון נרחב הוא לא חוסך ביקורת מהמפגינים, מלוין, מסמוטריץ', מלפיד ומבנט וגם מסביר למה היה צריך להגיע להידברות הרבה קודם, איפה נתניהו טעה בנאום השהיית החקיקה שלו, מדוע הוא מסרב לקבל סרבנות ומה הוא חושב שאביו היה אומר על המצב.
שמונה שנים חלפו מאז עזב יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, את העולם הפוליטי. מי שכיהן כשר החקלאות ופיתוח הכפר בממשלת נתניהו, צופה על האירועים שמתחוללים לאחרונה במגרש שהיה פעם ביתו הטבעי ולא מתגעגע כלל. "כבר במהלך כהונתי כשר בממשלה הבנתי שאני לא שייך לפוליטיקה", הוא אומר בגילוי לב. "אני זוכר שהייתי יושב במליאה בשלוש לפנות בוקר בגלל שמינו אותי לשר תורן. בכל דיון במליאה צריך שר תורן, אבל האולם ריק. עומד מישהו על הדוכן ונואם לפרוטוקול, ומדבר דברים ברומו של עולם, ואני צריך לשבת שם באמצע הלילה ולשמוע אותו. כל המדינה ישנה שינה עמוקה, וההוא מדבר. זה היה כאילו לשבת ולבהות באטמוספירה אחרת. הייתי חושב לעצמי, אלוהים אדירים, מה אני עושה בגוף המנותק הזה?".
גם אם הוא לא מתגעגע, שמיר (77) מתבונן מהצד בדאגה. במגרש הכלכלי, שם הוא מתנהל בשנים האחרונות, אפשר לראות בבהירות את המראות הפוליטיים, לשמוע את הקולות ולהבין שהדברים הולכים למקומות שעלולים לחבל בחיים עצמם. והחיים של שמיר נטועים היום עמוק בחיים עצמם. הוא משקיע בחברות הייטק אבל גם מכהן כיו"ר המרכז האקדמי שלם, כיו"ר האסיפה הכללית של מכללת אוהלו וכחבר דירקטוריון בחברות פרטיות וציבוריות. "כשהכל התחיל, ישבתי במרומי המשרד שלי בתל אביב וראיתי המוני מפגינים למטה שהלכו ברחובות עם דגלים ושרו 'דמוקרטיה' ואת ההמנון הלאומי", הוא אומר, "ומצד שני שמעתי איך הם חוסמים כבישים או כניסות ויציאות של מכוני מחקר. חשבתי אז שיש איבוד סטנדרטים משני הצדדים".
גם אם יריב לוין ושמחה רוטמן טענו שוב ושוב שהרפורמה היא לגמרי הם, ונתניהו מנוע מלהיקשר לאירוע, שמיר משוכנע שאומנם הידיים ידי עשיו, אבל הקול הוא לגמרי קול יעקב. "כשלוין ורוטמן הציגו בפני נתניהו את הרפורמה, הוא ללא ספק אישר אותה, הם לא היו יוצאים לדרך בלעדיו", הוא אומר בביטחון. "אבל יכול להיות שהם היו בטוחים שתהיה הידברות, ולכן בכוונה הניחו מלכתחילה מתווה קיצוני יותר כדי שיהיה להם מרווח למשא ומתן וסעיפים שאפשר לסגת מהם. רק שאז הם גילו שהצד השני לא מוכן לשחק במשחק שלהם, ונשארו עם המתווה הקיצוני".
"אם אבא שלי היה במקום נתניהו הוא היה אומר, 'חברים, טעינו, עוצרים, חוזרים לשולחן הדיונים. ניקח חצי שנה פסק זמן להרגעת הרוחות, נעסוק בבעיות הבוערות האחרות שלנו, כמו למשל המשילות ויוקר המחיה, ובמקביל נתקדם מחדש, העיקר האחדות'. כשהוטל על אבא שלי להרכיב ממשלת אחדות, פרס דרש להיות ראש הממשלה הראשון ברוטציה, ולמרות שאבא שלי היה זה שעליו הוטלה מלאכת הקמת הממשלה הוא לא היסס בכלל והלך על זה בגלל העיקרון שאין דבר יותר חשוב מהאחדות. אנשים סביבו אמרו לו, 'השתגעת? פרס לא יתחלף איתך בבוא העת', אבל אבא שלי אמר, חברים, יחליף, לא יחליף, העיקר אחדות העם. זה מה שהוא היה עושה היום. זו גם הדרך שהציבור על כל צדדיו חיכה לה".
"הוא היה יכול לעצור את ההידרדרות בתחילת הדרך. כבר אחרי ההפגנה הראשונה הוא היה צריך לעשות חושבים, להגיד, חברים, תבחרו נציגים ובואו אליי למחרת בבוקר, נשב, נדבר, נשמע. מה קרה, מה הדחיפות הגדולה עם הרפורמה? הכל עניין של אגו? פחד שלוין יתפטר? שיתפטר, הוא לא יהיה השר הראשון שמתפטר. גם נתניהו התפטר כשהיה שר אוצר אצל שרון. לא אסון כזה גדול. נתניהו צריך היה לטפל בבעיה כמו שהוא טיפל בקורונה. הוא ראה קורונה, התנפל עליה וטיפל בה יפה מאוד. למה הוא לא עשה את זה גם כשהמחאה הגיעה לאן שהגיעה והקרע בעם הלך והחריף? הווירוס הזה שהוא כינה סרבנות ואנרכיזם היה יותר גרוע מהקורונה. חובתו הייתה להתנפל עליו ולגמור גם אותו".
מדהים עד כמה שמיר הבן מזכיר את שמיר האב. בנראות, באופן הדיבור, בקצרנות, באיפוק שהוא נוהג, במילים שהוא נוקט. אפילו המימיקה בין השניים זהה. איך זה היה להיות הבן של יצחק ושולמית שמיר, אני שואלת. "כיף לא נורמלי", הוא מחייך בשובבות. "הם נתנו לי לחיות לבד במשך הרבה שנים כשהיו בחו"ל". אכן, יצחק שמיר, שהיה מראשי הלח"י, נאסר כשבנו, שנקרא על שם כינויו של אברהם שטרן מנהיג המחתרת, היה רך בן שנה. הוא נתפס בידי הבריטים, נאסר והוגלה לאריתריאה. כשיאיר הקטן היה בן שנתיים, נאסרה גם אמו, אף היא פעילה בארגון הלח"י. רק עם קום המדינה התאחד יאיר עם הוריו.
כשיצחק שמיר החל את צעדיו הראשונים בפוליטיקה, בנו יאיר כבר עזב את הבית והתגייס לחיל האוויר. הוא שירת כטייס תובלה, ראש יחידת ניסוי טילים וראש מחלקת מערכות בלהק הציוד של החיל. לקראת סיום השירות זכה בפרס ביטחון ישראל.
מיד אחרי שחרורו מהצבא פנה שמיר לעולם העסקים. הוא כיהן כמנכ"ל חברת סאיטקס, מנכ"ל חברת עלית וכמשנה לנשיא קרן ההון סיכון הישראלית אתגר וכנשיא חברת ההייטק ויקון טלקומוניקציה. ב־2008 הואשם על ידי הוועדה לניירות ערך ולבורסות בארצות הברית בשורה של עבירות בניירות ערך. על פי התביעה, בעת שכיהן כדירקטור וכחבר ועדת התגמולים במקרוקי, אישרו שמיר וחברי ועדת התגמולים תיארוך מחדש של אופציות למנהלים, שזיכו את עובדי החברה במיליוני דולרים. שמיר עצמו, כך נטען, מכר מספר פעמים מניות ברווח ניכר. "השקעתי באחת החברות הטובות בארץ", מבאר שמיר. "הייתי גם חבר הדירקטוריון שלה לאורך שנים, ואז הרשות לניירות ערך ניסתה להאשים שלושה דירקטורים חיצוניים, שכאילו אנחנו חלק ממכירת מניות, למרות שאף אחד מאיתנו לא השיג שום טובת הנאה מהפרשה. בסוף הגענו איתם להסדר שכל אחד משלם 100 אלף דולר, כדי לרדת מהגב שלנו".
בהמשך כיהן שמיר כיו"ר דירקטוריון אל־על וכיו"ר התעשייה האווירית. הגם שמילא את התפקיד בהתנדבות, הצליח להבריא את החברה ולהזניק אותה לחזית התעשיות המתקדמות בישראל והעולם: איגרות החוב של החברה הונפקו במיליארדים, היא חדרה לשוק הרוסי, ביססה את מעמדה בתחום המל"טים ושיגרה לחלל ארבעה לוויינים. בכניסת שמיר לתפקיד, עמדו ההכנסות החברה על שני מיליארד דולר ללא רווח והפסד קטן, ולאחר שש שנים עמדו הכנסות החברה על כארבעה מיליארד ועם רווח גדול.
ב־2015 החל שמיר לכהן כיו"ר חברת נת"ע. במהלך כהונתו זכתה חברה ממשלתית סינית במכרז לייצור קרונות הרכבת הקלה בתל אביב. במקביל, חברה סינית אחרת יזמה והוציאה לפועל שיתוף פעולה בשווי מאות מיליוני דולרים עם חברת קטליסט ששמיר הוא אחד השותפים בה. באותה עת פנו לשמיר וביקשו ממנו לשוב לתפקידו הקודם כיו"ר התעשייה האווירית, אך בשל ניגוד העניינים הזה ולמרות שהממשלה אישרה את המינוי, שמיר החליט שלא לקבל את התפקיד.
הגם שהגדיר את בית אביו כסגפן, שמיר מתגורר בבית רחב ידיים, מעוטר חפצי אומנות מרהיבים ומכיל אלפי ספרים. בנו הבכור, דרור, נפטר לפני כשבע שנים ממחלת הסרטן. "הוא היה בחור מוכשר ויוצא דופן", מספרים עליו הוריו. "גם הוא שירת בחיל האוויר, היה עתודאי, המשיך להייטק, התחתן ועשה חיל. הסטארט־אפ האחרון שלו נקנה על ידי חברת נייס. יש לנו ארבעה נכדים ממנו".
התרעות פיקוד העורף