אמש הסתיים ״הפסטיבל לתרבות יהודית״ בקרקוב, שנחשב לאחד הגדולים והאיכותיים בעולם וכן לוותיק ולמוערך ביותר בין הפסטיבלים היהודיים שקמו באירופה המזרחית לאחר השואה ובתום העידן הקומוניסטי. זו השנה ה-32 של הפסטיבל, שמתקיים מידי שנה בקרקוב ומושך אליו אלפי מבקרים מפולין ומהעולם מדי קיץ.
מייסד הפסטיבל והרוח החיה שלו, יאנוש מקוך, פולני מקרקוב, מצהיר מעל כל במה על היותו ציוני והוא מקדיש את חייו למשימה החינוכית, להחזרת הנוכחות היהודית בפולין באמצעות התרבות. מקוך מקפיד להזמין לכל פסטיבל מוזיקאים ואמנים מישראל תוך התעלמות מוחלטת מה - BDS וגילויי אנטישמיות אחרים.
השנה הופיעו בפסטיבל בקרקוב לירז צ'רכי, שי צברי, קותימן (Kutiman), בום פם (Boom Pam) נטע אלקיים ואנסמבל הפיוט, המונה 18 נגנים ומבצעים. האנסמבל מורכב משלושה דורות שחברו יחדיו, וחבריו בני 25 עד 85. הם מתמחים בביצוע מקורי של שירת קודש יהודית בעברית ובערבית מהגלויות השונות של יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון.
הפסטיבל עצמו נמשך כשבוע, כששיאו היה קונצרט בן 7 שעות אל תוך הלילה עם כל הזמרים והנגנים שהשתתפו השנה בפסטיבל, וכלל כלייזמר וזמירות אשכנזיות, פיוטים מזרחיים וכן מוסיקה ישראלית מקורית. הקונצרט צולם לערוץ הפולני וישודר בערוץ השני הפולני ביום ראשון הקרוב.
יאנוש מקוך הכריזמטי, שהניף את דגל ישראל בגאווה על הבמה ביחד עם ברטק נכדו, בתחילת המופע, הוא אדם מעורר השראה, חם ומרתק. הוא מפלפל את נאומו בביטויים עבריים, מזמר פיוטים וקטעי תפילה בקולו הערב והוא שופע סיפורים ואנקדוטות מהווי החיים היהודים בקרקוב של טרום השואה.
אשתו מארישה (מריה), היא מתרגמת ספרים נחשבת בפולין, שאביה הציל בתקופת השואה, בני זוג אדריכלים יהודים, שברחו מסלובקיה דרך ההרים וביקשו מקלט בביתו. הוא מעולם לא זכה בהוקרה על כך ולא חיפש הכרה. ״הוא פשוט עשה את מה שהלב שלו אמר לו לעשות״, אומרת מארישה.
כנער, התעניין מקוך בהיסטוריה מעבר למה שלמד בתיכון ותוך כדי הלימוד הוא גילה על הרצח השיטתי של היהודים במהלך המלחמה ועל השואה. "בתקופה הקומוניסטית לימדו אותנו שכל הקורבנות של אושוויץ היו אזרחים פולנים", הוא אומר. "אף אחד לא הזכיר את היהודים".
מקוך למד יותר ויותר על השואה, על ההיסטוריה בת אלף השנים של היהודים בפולין ועל תרומתם המשמעותית לחברה הפולנית.
המפגש הישיר עם היהודים ארע כשהיה סטודנט בקרקוב. הוא נזכר בערב שישי אחד באוקטובר של שנת 1980 אז ראה, במקרה לגמרי, אור בוקע מחלון של דירה בקומת קרקע בשכונת קז׳ימיש, והבחין באנשים שישבו בחדר וניראה היה כי היו עסוקים בלימוד כלשהו.
"דפקתי על הדלת", אומר מקוך, "ואמרתי לאיש שפתח את הדלת, 'אפשר להיכנס?' הוא ענה לי ביידיש ואמר, 'תיכנס'. בשבילי זה היה הזמנה לעולם היהודי"
בדירה ההיא, כך הסתבר, היה בית כנסת קטן ובית מדרש, ומקוך החל לפקוד את בית המדרש ובילה זמן בתפילה עם האנשים שם, שהתייחסו אליו בחביבות ובידידות, למרות שידעו כי הוא איננו יהודי.
מאותו היום בילה מקוך זמן רב בשכונת קז'ימיש בקרקוב. שכונה זו היתה מרכז החיים הרוחניים והתרבותיים של היהודיים החל מהמאה ה -15 עד מלחמת העולם השניה.
58,000 יהודי קרקוב, שרובם היו דיירי השכונה, (מתוך 60,000) נרצחו בראשית שנות ה-40 על ידי הגרמנים ולאחר השואה, הפך האיזור לעיר רפאים נטושה ולמרכז פשע, אזור מסוכן מאוכלס בזונות, שיכורים וחסרי בית.
מקוך היה נחוש להחזיר את שמחת החיים היהודית לשכונה ובשנת 1988 בדימדומי המשטר הקומוניסטי בפולין, החליט לארגן בשכונה פסטיבל יהודי. "הירגשתי ששש שנות השואה לא יכולות להאפיל על 1,000 שנים של חיים יהודיים תוססים בפולין. חיים בעלי עושר תרבותי עצום שהטביעו את חותמם על פולין בכלל ועל קרקוב בפרט,״ הוא אומר.
כ-100 איש השתתפו בפסטיבל הראשון לתרבות יהודית, ומקוך היה מרוצה, וכלל לא תכנן לקיים אותו בשנה שלאחר מכן. אבל הדברים התגלגלו אחרת. שנה לאחר מכן נפלה חומת ברלין, ברית המועצות התפרקה ומקוך הפך את האירוע להפנינג שנתי שמתקיים מאז ברציפות, למעט שתי השנים של הקורונה. כיום, בזכות הפסטיבל, שכונת קז׳ימיש זכתה לתחיה והיום היא נחשבת לאחד האזורים התוססים ביותר בקרקוב.
בסוף העידן הקומוניסטי, כשקיבל את הדרכון שלו, ישראל היתה היעד הראשון מחוץ לפולין אליו הגיע, כדי להזמין מוזיקאים ישראלים ועל ידי כך, להוסיף טעמים חדשים לפסטיבל המתהווה שלו.
במהלך השנים הזמין מאקוך מוזיקאים רבים מהארץ. שלמה בר ולהקת הברירה הטבעית, דוד ד'אור, קותימן וגם חוה אלברשטיין, המוזיקאית והמלחינה הישראלית, ילידת פולין שהופיעה בקונצרט מרגש במיוחד, בבית הכנסת ״טמפל״, בית הכנסת היחיד שהשתמר כולו עם סוף המלחמה, כי שימש אורווה לסוסים עבור הגרמנים הנאצים והם לא טרחו להשמיד אותו, משום מה.
עד מהרה נשמעו מעל הבמות בקרקוב צלילי כלייזמר מרגשים, שירים ביידיש, עברית, לדינו וערבית יהודית. משנה לשנה הפך הפסטיבל לפופולרי יותר ויותר והחל למשוך מבקרים מרחבי העולם.
״פסטיבל התרבות היהודית הוא לא אוסף אקראי של אירועי תרבות", מסביר מקוך. "זהו תהליך חינוכי בלתי פוסק המכוון לשינוי נפשי שיטתי של פולנים, וגם של יהודים ואנשים בעלי רצון טוב".
ללא ספק, מיקומו של הפסטיבל, בסמוך לגטו קרקוב ולמחנות המוות אושוויץ-בירקנאו, בעלזץ ופלאשוב, מעניק תחושה של משמעות עמוקה ועגומה לאירועי הפסטיבל, אולם יחד עם זאת, למרות המפגש הבלתי נמנע עם אירועי השואה, מקוך עומד על כך שהפסטיבל לא עוסק רק בעבר אלא משמש גם כמקור השראה לעתיד.
שיאו של פסטיבל הוודסטוק היהודי הזה מתקיים מידי שנה במופע סיום חגיגי, על במה ענקית, שמוקמת במיוחד לרגל הפסטיבל, בפאתי כיכר השוק של השכונה היהודית (ברחוב שירוקה). מול קהל של 10,000 איש מבצעים כל המוזיקאים שהשתתפו בפסטיבל, מגוון רחב של מוזיקה - ישראלית עכשווית, כליזמר, ג'אז, מוזיקה חסידית, מרוקאית ובוכרית והקהל שמח, קופץ ורוקד מבלי להבין את מילות השירים.
"בעצם״, אומר מקוך, "אפשר לומר שזה פסטיבל ישראלי, כי בשבילי, מרכז החיים היהודיים והתרבות היהודית בת ימינו - נמצאים בישראל". הוא מסביר כי מהטעם הזה, מקיים הפסטיבל היהודי בקרקוב קשר הדוק עם שגרירות ישראל בפולין.
ד"ר יעקב ליבנה, שגריר ישראל בפולין אמר על הבמה: "אני נרגש להשתתף בפסטיבל היהודי הגדול ביותר באירופה. זהו עוד ניצחון לשימור המורשת והתרבות היהודית בפולין. אנחנו בשגרירות נמשיך לעודד את העניין בתרבות שלנו ואת הידידות והתמיכה בישראל".
משרד החוץ הישראלי מסייע כספית לפסטיבל והשנה, לרגל חגיגות ה-75 למדינה, אף הגדיל את התמיכה בו. ״זהו פסטיבל פרו-ישראלי. אנחנו אחד הפסטיבלים היחידים שתומכים בגלוי בחיים ובתרבות הישראלית".
נורית טינרי, ראש חטיבת דיפלומטיה תרבותית במשרד החוץ, זכתה לתשואות רבות מהקהל בדברי הברכה שלה שפתחו את האירועים: "פולין עבורנו היא לא כמו עוד מדינה ממדינות העולם והיא לעולם לא תהיה כזו. פולין זורמת בדם שלנו ולכן לא ניתן לפוליטיקה לבוא ביננו. אתם, הפולנים, האחים והאחיות שלנו למעלה מ-1000 שנים". מקוך בטוח שהצהרות כאלה על רקע אירועי הפסטיבל מחזקים הקשרים בין פולין וישראל.
נוסף על מופעי מוסיקה, כולל הפסטיבל מידי שנה מאות אירועים: סדנאות אוכל ישראלי, הרצאות, דיונים, סיורים מודרכים בשכונה היהודית ובאזור בו היה הגטו והקרנות של סרטים ישראלים (השנה הוקרנו ״סינמה סבאיה״, ״האזרח המודאג״ ועוד).
כמו כן, השנה בפסטיבל הוצג לראשונה המיזם הישראלי ״ניצחון הרוח״ - JVR360.co.il המיזם, שנוצר על ידי שלוש יוצרות חרדיות מהארץ, המאפשר לסייר באופן וירטואלי במשך כשעה במחנה אושוויץ - בירקנאו, באמצעות משקפי תלת מימד, זכה להתעניינות רבה לאורך כל ימי הפסטיבל.
האירועים מתקיימים באולמות מלאי אדם, שרק רוצים ללמוד עוד ועוד על ישראל, על יהדות ועל היהודים. את הפסטיבל השנה ליוותה קבוצת מתנדבים של כ-60 צעירים (מקצתם מישראל) הממומנים ע"י האיחוד האירופי, שהסתובבו בין הקהל עם חולצות עליהן היה כתוב ביידיש, בתעתיק אנגלי: Macher - מאכער. מילה, שמן הסתם, היתה שגורה על כל פה בקז׳ימיש של טרום השואה.
הפסטיבל הוא חגיגה של עולמות יהודים מגוונים: אשכנזים ומזרחים, פסיפס של התרבות העברית, ובזכות הפסטיבל - קז׳ימיש, השכונה היהודית הנטושה, שהיא עדות חיה וסמל למוות ולהעדרות היהודית בפולין ובאירופה - הופכת, ולו אך לימים ספורים, מקום בו הנוכחות היהודית שבה לחיים - ובמלוא העוצמה.
אוכל ישראלי, הרצאות, דיונים, סיורים מודרכים בשכונה היהודית ובאזור בו היה הגטו והקרנות של סרטים ישראלים (השנה הוקרנו ״סינמה סבאיה״, ״האזרח המודאג״ ועוד).
השנה בפסטיבל הוצג לראשונה המיזם הישראלי ״ניצחה הרוח״ - JVR360.co.il - המיזם, שנוצר על ידי שלוש יוצרות חרדיות מהארץ, המאפשר לסייר באופן וירטואלי במשך כשעה במחנה אושוויץ - בירקנאו, באמצעות משקפי תלת מימד, זכה להתעניינות רבה לאורך כל ימי הפסטיבל.
האירועים מתקיימים באולמות מלאי אדם, שרק רוצים ללמוד עוד ועוד על ישראל, על יהדות ועל היהודים. את הפסטיבל השנה ליוותה קבוצת מתנדבים של כ-60 צעירים (מקצתם מישראל) הממומנים ע"י האיחוד האירופי, שהסתובבו בין הקהל עם חולצות עליהן היה כתוב ביידיש, בתעתיק אנגלי: Macher - מאכער. מילה, שמן הסתם, היתה שגורה על כל פה בקז׳ימיש של טרום השואה.
הפסטיבל הוא חגיגה של עולמות יהודים מגוונים: אשכנזים ומזרחים, פסיפס של התרבות העברית, ובזכות הפסטיבל - קז׳ימיש, השכונה היהודית הנטושה, שהיא עדות חיה וסמל למוות ולהעדרות היהודית בפולין ובאירופה - הופכת, ולו אך לימים ספורים, מקום בו הנוכחות היהודית שבה לחיים - ובמלוא העוצמה.