ספק אם הסעודים מחכים כמונו לנורמליזציה ביחסי שתי המדינות. וספק אם בחלומותיהם הנועזים ביותר הם מתארים לעצמם את החזיון של מיליוני ישראלים מנורמלים למשעי, מאורגנים בשבטים ובמשפחות, מצפים בחוסר סבלנות בנמלי התעופה לאות הגואל שיאפשר להם לשעוט לעבר שערי היציאה שעליהם יופיעו שמות אקזוטיים כמו "ריאד" ו"ג'דה" כדי להגשים חלום אבות שעבר מדור לדור - לדרוך על אדמת הקודש הלוהטת והנרחבת של הנביא מוחמד, בחמישים מעלות בצל, בלי להשיל את נעליהם מרגליהם מחשש לכוויות, וליפול לזרועות מיזוג האוויר החזק ביותר בעולם.
הסעודים, לפחות אלה שפגשתי, הם אנשים מנומסים ומאופקים. אין להניח כי יידחקו וינצלו מצדם בהמוניהם את אפשרויות הביקור בישראל. אם כבר, הם בהחלט מעדיפים את אירופה, שם יש לרבים מהם יש שם וילות, בתים ובקתות סקי, אומר לי הסוחר בשוק התמרים (בלי ספק, הכי טובים בעולם).
האכזבה של גורמי התיירות הישראלים ממיעוט המבקרים מידידותינו החדשות בחצי האי ערב, כמו משאר המדינות הערביות, עלולה להתחדש ולהתגבר. הזיכרונות מנדודי אברהם אבינו המשותף לא יהוו גורם משכנע דיו לחילופי אוכלוסיה. היוצאים מן הכלל הם אנשי העסקים (בכל זאת, כעשרה אחוזים מן האוכלוסייה) שמגלים, ברובם, להיטות רבה לעשות עסקים עם ישראל והישראלים. הם זקוקים למוצרים מתוחכמים, לטכנולוגיה. הלוואי שלא יתבדו.
הזכות לדבר על ישראל ועל הנורמליזציה שמורה ליורש העצר הנסיך מוחמד בן סלמן, והוא שועט קדימה. גורם סעודי מעריך באזני, כי הסיכוי ל"הסדר" בין סעודיה וישראל, גבוה יותר בטווח הקצר המיידי מהסיכוי ל"נורמליזציה" פורמלית. גם הוא תולה את הקולר בהתנגדות הפנימית ובחוסר המשמעת בתוך ממשלת ישראל בנושא הפלסטיני ובנושאים אחרים.
בריאד ובבירות ערביות אחרות אין אמון בכך שנתניהו חזק מספיק כדי להטיל משמעת על ממשלתו הנוכחית, גם אם ירצה מאד בהסכם עם סעודיה, אם כי הם התאכזבו גם מקוצר ימיה של ממשלת השינוי בישראל. זה לא אומר שלא נוכל לראות את הנורמליזציה במו עינינו בתוך חודשים ספורים, לאור התבטאויותיו האופטימיות של הנסיך.
הגורם מדגיש כי רצון הממשל הסעודי בהסדר עם ישראל לא פג. רבים מתנגדים להתקרבות כזאת, במיוחד בחוגים השמרניים, שנרתעים גם ממדיניות הרפורמות של יורש העצר מוחמד בן סלמן, אך יהיו מוכנים וחייבים לקבל את הכרעת הממשל. בינתיים ניתן למצוא חפצים וסמלים המקרבים את תרבויותינו בשעה זו, שאולי יהוו תמריץ לרצון משותף לגלות אלה את אלה.
למשל, הפלאפל. זה הלהיט היום בריאד, במיוחד בקרב הנוער, שעורך מסיבות פלאפל, סביב הדוכנים שצצים בכל פינה בעיר. שימו לב, לא מדובר בכדורי פלאפל שנדחסים לתוך פיתה בחברת שאר סלטים וירקות עם טחינה נוזלת מעל. את "עוגת הפלאפל" (כעכת אל פלאפל) מכינים בתוך תנור. חומרי היסוד יחד עם הבצק, עם ביצה ועם גבינה. האופה המיומן מגלגל את היצירה כמיטב אמנותו, ובסוף נפלטת המנה מזילת הריר מתוך התנור היישר אל צלחות המסובים וחיכם. בצד הכנאפה, עוגת הפלאפל היא מועמדת מצוינת לכבוש גם את תל-אביב.
גם צרה משותפת אפשרית לקירוב לבבות תושבי ריאד ותל- אביב- המטרו והרכבת הקלה. לפני חמש שנים העיר הייתה חפורה כמו תל אביב, הפקקים המפלצתיים ממילא התארכו יותר ויותר. אבל הבטיחו לתושבים שעוד מעט רשת התחבורה הציבורית תפעל בכל רחבי העיר הענקית. היום יש אמנם קצת פחות חפירות אבל המטרו מופעל באופן ניסיוני ברובע אחד בלבד, ורכבות קלות מחוץ למרכז.
קרון רפאים כזה נוסע על גשר ליד אוניברסיטת המלך סעוד. כמה זמן יימשך הניסיון? עכשיו כבר אין תחזיות ולא מסבירים מה בדיוק הבעיה. ומכיוון שכל פרויקט אמביציוזי כאן אמור להסתיים עד 2030 – שנת היעד המקודשת של תכניתו הגרנדיוזית לסעודיה מודרנית של יורש העצר מוחמד בן סלמן, כבר משלימים עם זה שקרונות הרכבת הקלה יתמלאו אז. מבחינה זו, ההמתנה שלנו הייתה קצרה יותר לגבי הקו האדום, אבל אין כל ערובה לגבי האחרים. אפילו נושא האוטובוסים הנדירים למדי, גם הוא לא התקדם.
ואם השפה מקרבת, אפשר למצוא גם לימודי הוראת השפה, התרבות והספרות עברית והחברה הישראלית באוניברסיטת המלך סעוד. הפרופסור מוחמד אל רבאן, המוכר בקהילת החוקרים הבינלאומית, למד בקהיר ועוזר ההוראה שלו בסעודיה, והעברית שלהם יכולה לעורר קנאה אצל ישראלים רבים.
הם מעודכנים ועוקבים אחרי כל מה שקורה בתרבות ובחברה הישראלית. גם בפוליטיקה. יש שם כשלושים סטודנטים, כולם גברים. אבל לא בגלל הדרת נשים, שכבר משתתפות בשיעורים משותפים באוניברסיטה, אלא משום שכמו בלימודי רוב השפות, פרט אולי לסינית, קשה למצוא עבודה.
הסטודנטים, אגב, שמחים וישמחו לתרגל את השפה עם דובריה המקוריים, אבל זה לא מבטיח מראש אהדה לישראל, לחברתה ולמדיניותה. צריך יהיה להרוויח את זה ביושר. אני רואה ישראלים רבים שישמחו לקבל תואר מאוניברסיטת ריאד.
אז מה עושים בערב ראש השנה בריאד?
הרב יעקב הרצוג, שהכריז על עצמו כעל "רבה הראשי של ערב הסעודית", מבלה, למרבה הצער, את החג בארץ, שם הוא נמצא, כנראה, כבר כמה חודשים, לאחר ששלטונות סעודיה שהתייחסו תחילה בסלחנות ל'מבצעיו' ואפילו ניסו לנצל אותו, לדברי גורמים מקומיים, להצגת תדמית 'מתונה', איבדו קצת את הסבלנות.
לפני שנה הוא תקע בשופר על גג 'מגדל המלוכה' בריאד ורקד עם עוברי אורח. אחר-כך נסע לבקר, לדבריו, בעיר העתיד נאום בצפון הים האדום, פרויקט הדגל של חזון שנת 2030 של הנסיך מוחמד בן סלמן, שרוצה לארח שם את אולימפיאדת החורף דווקא, וכנראה נחשב למטרד בפרויקט הסגור שתכניתו מוצגת בתערוכה וירטואלית בריאד.
נאלצתי לוותר, אפוא, על טקס במתחם היהודי שכנראה עדיין לא קם, ועליתי בעצמי על מגדל המלוכה, לגשר על פי תהום בקומה ה99, שמשווה למגדל צורה של פותחן פקקים ענק. הרגליים קצת נצמדו לרצפה המקושתת מטעמי כוח המשיכה, אבל הצטלמתי בגבורה בשחקים.
אחר-כך יצאתי לראות משחק בליגת -העל הסעודית, דרבי בין המובילה אל- הילאל לאל- ריאד באצטדיון הישן של הנסיך פייסל בן פאהד, פחות משלושים אלף מקומות וגם הם לא מלאים. האחראים קיבלו אותי בסבר פנים יפות. מקום ביציע הכבוד. קוקטייל של דברי מאפה טעימים. אבל צריך היה לחכות שעה, עד שהקהל הכריח את המאמן להעלות את ניימאר להופעת בכורה, לאחר שהחלים פציעתו הקבועה. הליגה הסעודית עלתה לאחרונה לכותרות מדורי הספורט לאחר שקנתה בסכומי עתק שחקני -על כמו רונלדו, בנזמה וניימאר.
"מדיניות נבונה", אמר בן שיחי, "עכשיו כשמדברים על כדורגל, מזכירים אותנו בנשימה אחת עם ברצלונה ומנצ'סטר סיטי." הבעיה שלכוכבים הזרים קצת חם, למרות הפסקות המים. הקהל, כמו כל קהל, דרש בקולניות, לשתף את ניימאר, למרות היתרון הברור של קבוצתו שניצחה שש-אחת.
אבל המאמן לא נתן לו אפילו לבעוט פנדל, מה שהביא את האוהדים לשרוק אפילו לקפטן הותיק של אל- הילאל שעליו הוטלה המשימה. המסגרת הכללית,, כולל הקרנות במסכי הענק וההנחייה הנלהבת, אינה שונה מאירופה. זה מובן מאליו. הרי הקבוצות הגדולות של אירופה נרכשו על ידי מדינות חצי האי ערב ומתנהלות לפי הכללים שלהן.
למרות שהקופות הנפרדות "לנשים" ולמשפחות עדיין קיימות ומסומנות היטב, הסבירו לי המארגנים ש"זה שייך לעבר". ביציע הכבוד אכן היו נשים לא מעטות, חלקן בכיסוי ראש מלא, חלקן הסתפקו בלבוש פחות או יותר צנוע, שצעקו ונופפו בהתלהבות בדגלי קבוצתן. אגב, אפשר למצוא אותן לבושות כך גם בפארק דה פרינס, מגרש פ.ס.ז'. הקטארית בפריז.
במסגרת הרפורמות שלו להגשמת 'חזון 2030' התיר, בין היתר,יורש העצר לנשים לנהוג וגם לטייל באופן חופשי. מה שהביא מיד נהגים רוטנים להאשים את הנשים באחריות לפקקים ההולכים ומתארכים ברחובות ריאד. "כל משפחה קנתה עוד מכונית, ותראה איך זו שלפנינו נוהגת - בטוח שזו אשה", מאבד הנהג שלי את סבלנותו. בעיר נערכים פסטיבלים ונפתחו בתי קולנוע במרכזי המסחר הגדולים. אפשר למצוא אותם גם ב"בולבאר", מעין שדרה בנוסח לאס וגאס או דיסנילנד, די רחוק מהמרכז, שם יכולים תושבי ריאד להרגיש בטיימס סקואר ובככר פיקדילי, שהעתקים משוערים שלהם נבנו ב"בולבאר".
למרות תאריך היעד הרחוק, לכאורה, למב"ס אין זמן. הוא חייב להדביק את הפער המביש מול דובאי ואיחוד האמירויות, שעם תל"ג שמגיע לחצי מהסעודי, ופחות משליש ממספר התושבים, ששים אחוזים מהם מקומיים לעומת עשרה אחוזים בלבד אצל המתחרים, ידעו לגרוף את מרבית ההשקעות הזרות.
הוא מציג פרויקטים שאפתניים, במיוחד בתחום הבינוי, והממלכה נמצאת בצמיחת שיא המתקרבת לתשעה אחוזים. פרויקט כזה הוא "רובע העסקים על שם המלך עבדאללה" זהו מקבץ ענק עתידני, מרשים עד מפחיד, של מבנים מונומנטליים, מגדלים נטויים בעלי צורות חסרות שחר, אולמות כינוסים ואפילו מסגד מודרני נטול עמודים.
כרגיל, הארכיטקטורה היא, בשלב הזה, העיקר. מסבירים לנו שיהיה כאן מסלול תחבורה שיאפשר לחצות את המתחם בעשר דקות. על היבשה ובאוויר. בינתיים, עד 2030, נאלצנו לכתת בכבדות את רגלינו.
ארמון אל טוראיף בעיר ההיסטורית דיריה, על קירותיו הגבוהים בצבע חול, האופייניים לארכיטקטורה של אזור נאג'ד, ממנו באה משפחת סעוד, המראה המרהיב של ואדי חניפה והרחובות הקטנים של דיריה הפכו לאתר התיירות המרכזי בסביבות ריאד. במוזיאון ובתצוגה האורקולית במקום אפשר ללמוד על תולדות משפחת אל סעוד מייסודה ועד האמירות הראשונה שהקימה במאה השמונה עשרה.
מצודת אל מסמאק מימי הביניים בעיר, הפכה למוזיאון למרד בשנת 1902 בראשות אבי השושלת עבדול עזיז. אלה דוגמאות לסיפור הלאומי החדש שבונים המלך סלמן בן סעוד ובנו יורש העצר מוחמד. מן הסיפור הזה נעדר הבסיס השני שעליו נבנתה הממלכה , זה של הוואהביזם, האסלם הקיצוני, שאינו מתאים עוד לחזון המודרניזציה שלה.
דמותו של בעל בריתו הנאמן משנת 1744 של האמיר של דיריה, מוחמד בן סעוד, להקמת הממלכה, השייך מוחמד בן עבדלוואהאב, איש הדת המוסלמי, נראית פה ושם רק כצללית רקע בתצוגה במקום. ההיסטוריה נכתבת כאן מחדש כמו במקומות אחרים ברחבי הממלכה, כדי להפוך מ"ברית החרב והאמונה" להיסטוריה לאומית בעיקרה. המלך סלמן הקדים את מועד ייסוד הממלכה בעשרים שנים להכתרתו של האמיר של דיריה, וקבע בניגוד לרצונם של אנשי הדת, שניסו להיעזר במשטרת המוסר שפוזרה בינתיים, את ה-23 בספטמבר כחג הלאומי שבו זכתה סעודיה ב-1932 בעצמאותה.
הסעודים חוגגים אותו עד אבדן חושים, כמו כל חג דומה ברחבי העולם. "המלך סלמן ניקה את המדינה מהוואהאביזם ומהסלפיזם, משום שהוא אנטי לאומי ביסודו", מסביר היסטוריון מקומי. "אחרי שסלמן הגיע לשלטון הוא הגביל את פעילות אנשי הדת הקיצוניים, ה'אןלמה", ואילו בנו דיכא את מר כת הסאהווה, המקורבת לאחים המוסלמים. הוא הבין שהיצמדות להיסטוריה הדתית תצית מחדש את הלהבות".
19 מיליון מ-32 מיליון הסעודים הם בני פחות מ35. שר המשפטים לשעבר מוחמד אל איסה, שמונה למזכיר המועצה האסלמית, ושאתו יצא לי לשוחח לא פעם בביקוריו בפריז, בין היתר בבתי הכנסת, הפך לדובר הסובלנות הדתית.
כתיבתם מחדש של ספרי הלימוד מהווה נדבך חשוב בשינוי. ששת מיליוני התלמידים הסעודים הקטנים לומדים על חשיבות הנאמנות למדינה ולזהות הלאומית. גם דימוי היהודים והנוצרים הרוויח מכך. הוסרו קטעים הקוראים לג'יהאד נגד הכופרים, והקוראים לעונש מוות על הומוסקסואליות. אפילו ישראל זכתה בשינוי הגדרתה מ"האויב הציוני" ל"צבא הכיבוש הישראלי".
אבל כדי למשוך משקיעים ואת אהדת העולם יצטרך יורש העצר מב"ס למתן ולהשכיח את רישומם של העונשים האכזריים והשרירותיים, הנהוגים כאן, ושאותם מצדיקים בשם אינטרס המדינה והמודרניזציה. פרשת הרצח המזוויע של העיתונאי חאשוקג'י עלתה לו בשנים (אמנם לא רבות) של נבדל בינלאומי. עונש המוות שנגזר לאחרונה על מורה בפנסיה בשם מוחמד אל גאמדי על כמה ציוצים ברשת מעורר גם הוא סערה בקרב ארגוני זכויות האדם, גם אם נראה שעקר חטאו הוא בכך שהוא אחיו אחד ממנהיגי ה"סאהווה" ההיסטורית האסלמיסטית.
מורה לספרות בשם נורה אל קטאני נידונה לארבעים וחמש שנות מאסר על הבעת תמיכה באסירי מצפון. סטודנטית לרפואה בשם סלמה אל שהאב לשלושים וארבע שנים בלבד. הדרך ל-2030 עדיין רחוקה.