הייתי צריכה לקרוא פעמיים את המייל שהגיע אלי מאוניברסיטת מסריק שבברנו, צ'כיה, כדי להבין: “לציון ה–17 בנובמבר, יום הסטודנט הבינלאומי, היום שבו סגרו הנאצים את האוניברסיטאות בצ'כיה (ב–1939) והיום שבו הפגינו הסטודנטים בפראג נגד המשטר הקומוניסטי (ב–1989), אנו עורכים אירוע מרכזי, ומבקשים להזמינך כאחת משני הדוברים המרכזיים לדיון בנושא ‘הומאניות וברבריות, על השואה ועל המתרחש כיום באירופה'", כתבו המזמינים. עד כאן בסדר, אני בעד. “שותפך לדיון יהיה מר ריינר הס, נכדו של הפושע הנאצי רודולף הס, שההיסטוריה המשפחתית שלו, כמו שלך, קשורה גם היא באושוויץ".

רודולף הס מפקד אושוויץ? הנכד? אין מצב. נבהלתי וסגרתי את המייל. תגובה אינסטינקטיבית של בת הדור השני לעצם מקרא השם הטעון. התגובה השנייה הייתה לשמוע מה אומרת על זה אמא שלי, בת ה–92, דור ראשון לניצולי אושוויץ וברגן בלזן, שלמזלי עדיין איתנו. “אני לא רואה מה הבעיה פה. זה הנכד, הוא אפילו לא נולד כשכל זה קרה", הגיבה בענייניות הצ'כית שלה. מה שנכון נכון. השבתי בחיוב.

בימים שלפני הנסיעה הייתי עסוקה בקריאה אובססיבית על ההקצנה והגזענות באירופה, על הס הסבא, מי שהיה אחראי להמתת לפחות מיליון וחצי יהודים, ועל הס הנכד - פעיל בנושא הנחלת זיכרון השואה ובחינוך לסובלנות, ואם כבר סובלנות - אין כמו דיאלוג בין צאצאי הקורבנות לצאצאי המקרבנים, בתנאי שהאחרונים באים לעשות תיקון.

הולכים על בהונות

יום שני, 16 בנובמבר. כיכר העיר העתיקה של ברנו מלאה בנרות זיכרון לזכר קורבנות הפיגוע בפריז. מישהו הניח גם דגלים של לבנון וטורקיה - גם שם היו קורבנות, מזכירים לנו. ברנו, בירת מוראביה, מרחק כשלוש שעות נסיעה מפראג, הייתה פעם עיר בעלת צביון גרמני, עשרות אלפי גרמנים גרו כאן לפני המלחמה. אלה, כמו כל שאר הגרמנים בצ'כיה, גורשו בהמוניהם ב–1945. הנה רקע מורכב והולם למפגש הראשון עם הס הנכד, שנערך (על כוס בירה צ'כית, אחת מני רבות) בקפה מקומי.

המארגנים הולכים סביבנו על בהונות, קצת מתוחים ממה שעשוי או עלול להתפתח. ריינר הס, בחור גבוה, אתלטי ומסותת פנים (“אמרו לי כבר שאני דומה לסבא שלי. זה לא היה נעים לשמוע, אבל אין מה לעשות"), מורגל במסגרת פעילותו, במפגשים עם ניצולים ובני ניצולים, מדבר בחופשיות. אני עדיין שומרת קצת מרחק - בכל זאת, הנכד של מי שפיקד על אושוויץ–בירקנאו, הגיהינום שאליו נשלחה אמי בספטמבר 1943. מדי פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שהוא נולד רק ב–1964, ומה לעשות שהוא סוחב על גבו את העבר המשפחתי האיום והנורא הזה.

למה לא שינית את שמך? אני שואלת מיד. “סבי, לפני שהוצא להורג, כתב לסבתי שעדיף שתשנה את השם", הוא מתחיל להסביר. “סבתי, שהתכחשה לגמרי לפשעים שלו, כמו גם אבי, שהיה בנו, סירבה בתוקף. ‘הס נשאר הס', היא אמרה. ואני החלטתי שדווקא עם השם הזה אעשה את התיקון שלי בעולם. זה לא פשוט, כמובן - אתה צריך כל הזמן להיזהר במה שאתה אומר, יש כאלה ששופטים אותך, יש שמקללים באינטרנט, יש כל מיני ניאו–נאצים שמחפשים קשר. ובסופו של דבר, וזו עובדה - השם הס מתקשר לאושוויץ, ואושוויץ זה רצח של מיליונים".

ריינר הס. צילום באדיבותו 

כבר שנים שהוא עוסק באובססיביות בתיקון שלו, חוקר את מעללי סבו ונאצים אחרים, אוסף חומר ארכיוני, מופיע בפני בני נוער בנושא סובלנות ומלחמה בגזענות, מדריך סיורי תלמידים (במימון עצמי) באושוויץ, ופעיל בעמותת הנצחה בשם footsteps, שנועדה, כפי שנכתב באתר שלה, “לא רק להזכיר את ההיסטוריה אלא גם לדאוג שלא תחזור על עצמה". הוא פועל גם להבאה לדין של פושעים נאצים שעדיין חיים, יחד עם עו"ד מוסלמי בשם קובייב עלי מוחמד, “אנחנו עובדים יחד - נוצרים, מוסלמים, יהודים, ואני גאה בזה".

אחד הפושעים שהובאו לדין הוא אוסקר גרונינג, מי שהיה מנהל החשבונות הראשי של אושוויץ. הוא נשפט רק לארבע שנות מאסר, “כי הוא היה רק פקיד, בורג במכונת ההשמדה", מסביר הס, “אבל מה שחשוב הוא המסר לצעירים - שעל פשעים כאלה אסור בשום אופן לעבור לסדר היום". הס שולף אינסוף תאריכים, מקומות, שמות פושעים ושמות ניצולים. האיש הוא מכונת הנצחה מהלכת. לא קשה לך לעסוק בזה כל הזמן, אני שואלת. “לא, זו השליחות שלי בעולם הזה - לנקות את מעללי הדורות הקודמים", הוא משיב. אולי זו באמת הדרך היחידה להתמודד עם היסטוריה משפחתית מופרעת כמו שלו, אני מהרהרת, אחרת לא נותר אלא להשתגע או להתאבד (אגב, הסבתא, אשתו של הס, התאבדה בגיל 89, אבל לא מתוך חרטה כלשהי).

בעוד צאצאי נאצים אחרים בחרו בהסתרה ובהכחשה (“פניתי לרבים מהם שיצטרפו אלי, אבל כולם, חוץ מבנו של האנס פרנק, סירבו"), הוא בחר לפתוח הכל בפומבי ולנסות, כדבריו, לעשות תיקון: “אני ריינר הס, נכדו של רודולף הס, שהקים וניהל את אושוויץ, מחנה המוות הכי גדול שהיה בהיסטוריה", כך הוא מציג את עצמו באתר שלו. “אני לא מקנאה בך", שמעתי את עצמי אומרת לו, “להסתובב ככה בעולם. עדיף בהרבה להיות צאצא של קורבן מאשר של פושע".

תתנקו ותודו

הוא תושב מינכן, בן 51, גרוש ואב לשלושה, שף במקצועו. בגיל 15, כשנודע לו מי היה סבו, אבי אביו, עזב את הבית. בגיל 18 כבר היה נשוי ואב לתינוקת. היום יש לו כבר נכדה בת 15. אחת מבנותיו נשואה למוסלמי בוסני, “וטוב שזה כך, אני בעד פלורליזם". עם כל בני משפחתו (להוציא את אמו, שהתגרשה מאביו ב–1983), אביו, אחיו ודודיו, ניתק את הקשר בגיל 21. “הודעתי להם שהתנאי היחיד שבו אני מוכן להיות בקשר, הוא שיתנקו ויודו בפשעים של סבי. כולם שם מכחישי שואה - סבתי כל השנים המשיכה לטעון שסבי היה ‘גיבור מלחמה', אבי ושאר בני המשפחה הלכו בעקבותיה. אחי, כומר בפטיסטי, שותק. דודתי טענה שאני “מסומם ובוגד", ‘אם אבא שלי השמיד את כל היהודים, איך זה שיש כל כך הרבה ניצולים בחיים?', היא אמרה". הוא אינו יודע אפילו אם אביו בחיים, “לא ראיתי מודעות אבל, אז כנראה שהוא עדיין חי".

אביו של ריינר, הנס יורגן הס (יליד 1937), אחד מחמשת ילדיהם של רודולף והדוויג הס, גדל באושוויץ, בווילה המשפחתית רחבת הידיים שגבלה במחנה ההשמדה. בצילומי הצבע שנשתמרו מאז (במצלמה חדשנית שהס קיבל במתנה מהימלר), נראים ילדי משפחת הס משתובבים להם בגן הנאה ובבריכת הווילה - כשברקע, מאחורי החומה, אפשר לראות את מחנה ההשמדה. “הווילה הזו קיימת כולה, עד היום, בבעלות של זוג פולנים שאני בקשר איתם, ויש בה חלקים רבים שאנשים לא מכירים", מספר ריינר, “כמו מנהרת המילוט שסבי בנה מתחת לבית ומובילה עד לחצר הקרמטוריום. אחד האסירים שעבד אצלו, סיפר לי שסבי היה מתרגל את כל המשפחה במילוט במנהרה לפחות פעם בשבוע. הנהלת האתר מעדיפה להצניע את כל הקומפלקס הזה, אולי מחשש שיהפוך לאתר עלייה לרגל לניאו–נאצים".

לימים טענו ילדיו של הס, כמו גם אמם, אשתו של הס, שלא ידעו דבר על המתרחש במחנה, “וזו כמובן בדיחה, כי כל השירותים שם ניתנו להם בידי אסירים", מסביר ריינר, “הגינון, הבינוי, אפילו הספר של סבי היה אסיר. דודי היה יורה אבנים ברוגטקה על האסירים מעבר לחומה. היו אסירים שזכרו את כל הדודים שלי". למקורביה סיפרה הסבתא הדוויג כמה אהבה את החיים באושוויץ, שאותם תיארה כ"ימים מאושרים, ממש גן עדן". “היא הייתה אישה קרה ורודנית. כשהיא נכנסה לחדר הרגשת כאילו אתה בפריזר".

150 מטר מהרוע

החיים כ"ילדי היטלר" (או הימלר, או הס), 150 מטר מהרוע המוחלט של אושוויץ, נתנו את אותותיהם בילדי המשפחה. כולם נותרו תומכי היטלר ושונאי יהודים עד סוף ימיהם. אביו של ריינר, שעבד כמהנדס במפעל וולוו, היה, לדבריו, אדם קר ואכזרי. “החיים בבית היו גיהינום. הוא הכה אותי ואת אמי פעמים רבות. היה משטר ברזל בבית - אסור לדבר בלי רשות, אסור לבכות, אסור להחצין רגשות. אם המרית את פיו, חטפת מכות רצח. אמי ניסתה להתאבד פעמים רבות".

המפגש הראשון של ריינר עם “הנושא היהודי" היה טראומה בפני עצמה: “הייתי אולי בן 5 או 6, אחד הילדים בבית הספר הזמין אותי אליו הביתה ל'פסח–פסט'. לא ידעתי מה זה בכלל. באתי לאבי, נעמדתי דום כרגיל וחיכיתי שייתן לי רשות דיבור, ושאלתי אותו בהיסוס אם אני יכול ללכת ל'פסח־פסט' אצל קריס. אבי זינק מכיסאו, הכה אותי כל כך חזק עד ששבר לי את האף, ונעל אותי בחדר שלי. ‘לך לא יהיה שום מגע עם הזבלים היהודים האלה', הוא צעק. למחרת ראיתי שלט חדש תלוי על גדר הבית שלנו - ‘הכניסה ליהודים אסורה'".

כל זה התרחש בתחילת שנות ה–70, אבל איש לא התלונן, “גרנו בלודסוייגבורג, בצפון גרמניה. כל צפון גרמניה הייתה מלאה אז בנאצים לשעבר. זה היה נתיב המילוט שלהם אחרי המלחמה. רובם ברחו משם לשוודיה ומשם לדרום אמריקה, חלקם, כמו אייכמן ומנגלה, הוברחו לדרום אמריקה דרך איטליה, בסיוע של הוותיקן. אבל חלק פשוט נשארו שם וחיו להם באין מפריע". הס מראה לי צילומי ילדות של אביו, בחגיגות בציר כלשהן, כארבע שנים לאחר המלחמה, “כל הילדים שאת רואה בתמונה היו ילדי נאצים בכירים", הוא אומר.

עד גיל 12 לא ידע ריינר הס דבר על מעלליו הנוראים של סבו, “סיפרו במשפחה שהיה חייל אמיץ, שנהרג בהגנה על המולדת. ליאופולד הגר, הנהג של סבי באושוויץ, היה מגיע אלינו הביתה, מטייל איתי ומספר לי עליו סיפורי גבורה. הוא כינה אותי ‘נסיך', ‘כי סבא שלך היה מלך'". בגיל 12 נסע ריינר לסיור בית ספר בדכאו, “סבי פיקד על המחנה הזה לפני שעבר לאושוויץ - ראיתי שם שלט עם השם שלו, רודולף הס. רצתי הביתה ושאלתי את אבי אם זה נכון, והוא אמר שלא, ‘זה שקר מוחלט', הוא אמר. ואני האמנתי לו. בגיל כזה אתה עדיין מאמין להורים שלך". כשהיה בן 15 מצא בבית ספר בשם “אנשי אושוויץ", “כשאבי ראה אותי מוציא אותו מהמדף הוא זינק שוב, סטר לי ואמר שלא אגע בספר הזה. כמובן שלמחרת, כשאבי נסע לשוודיה לעבודה, הסתערתי על הספר. ואז קראתי לראשונה על סבי ועל מה שעשה באושוויץ. התמלאתי בושה, כעס, צער - הכל בבת אחת".

הוצאתו להורג של הס. צילום באדיבות ריינר הס ומוזאון השואה בוושינגטון

ולא חשדת קודם בשום דבר?
“ידעתי שמסתירים ממני משהו, וכשראיתי את התגובות של אבי חיפשתי תשובות, אבל לגלות שסבך היה מפקד אושוויץ, שאביך נשם את ריח הגופות השרופות, לזה לא ציפיתי. למחרת ארזתי כמה דברים ועזבתי את הבית, הלכתי לגור במוסד שבו למדתי בישול. אבל הייתי ילד בלי מסגרת ובלי משפחה, וכמובן שהגעתי גם לסמים ולאלכוהול". בגיל 16 הכניס את חברתו להריון, אבל בניגוד לרוב המקרים מסוג זה, הוא נישא לה בגיל 18 והצליח להקים משפחה נורמטיבית וחמה. “רציתי מאוד להתחיל משפחה חדשה, להתנתק מהגנטיקה המשפחתית שלי", הוא מספר.

ילדיך מעולם לא שאלו על הסבא, על הדודים?
“סיפרתי להם את האמת בגיל די צעיר, ואמרתי להם שהם יכולים ליצור איתם קשר אם הם רוצים, אבל הם לא רצו. ‘אנחנו איתך' הם אמרו.

הסתרה דו־צדדית

“מעניין שהסתרה הייתה חלקם של רבים מבני הדור השני והשלישי בשני הצדדים", מציע מנחה הדיון שבו השתתפנו, דון ספרלינג, “אצלי בבית לא הסתירו את האמת, רק ריככו את הזוועות", השבתי, מסויגת מההקבלה, אבל האמת היא שכן, בשני הצדדים היו “חורים שחורים" של שתיקות וסודות.

לאחר גירושי הוריו החל ריינר לחקור את מעללי סבו, “אמי עברה תהליך בעצמה - ישבתי איתה שעות והקלטתי, היא בכתה המון, אמרה שוב ושוב כמה היא מצטערת. היא עצמה לא ידעה על מעשיו של סבא שלי עד שנת 63', כשנערכו בפרנקפורט משפטי אושוויץ (שעליהם נעשה לא מכבר הסרט המצוין 'מבוך השקרים' - ט"ב). התפרסמה אז כתבה על ‘איש הגז מאושוויץ', עם תמונה של כל בני משפחת הס. אמא שלי רצה הביתה, ושאלה את אבי אם זה באמת הם, ‘כן', הוא אמר לה, ‘יש לך בעיה עם זה?'".

ריינר החל לנבור במסמכי המשפחה, אחר כך בארכיונים בגרמניה וברוסיה ואף איתר ניצולים שעבדו אצל משפחת הס באושוויץ. בין השאר מצא את מי ששימש כספר של רודולף הס, “יוזף פצ'ינסקי שמו, והוא בכלל לא היה ספר, אלא עובד מתכת - אבל יום אחד סילקו את הספר הקבוע של סבי, שהיה איש אס–אס, וחיפשו מחליף והוא התנדב, פשוט מתוך יצר הישרדות. כל יום, במשך שנתיים, הוא היה מגיע לווילה, מגלח ומספר אותו. שנתיים הס לא החליף איתו מילה, אבל כשיצא משם היה מקבל עוד מנת אוכל, שעזרה לו ולחבריו לשרוד".

כך נודע לריינר גם על המאהבת של סבו, “אסירה בשם אליאונור הודיס, כנראה לא יהודייה, שנכנסה ממנו להריון פעמיים. בפעם הראשונה עשה לה הפלה דוקטור גלאוברג, רופא נאצי שהיה עושה ניסויים בנשים יהודיות. כשנודע לסבתי על הרומן, היא צלצלה להימלר ודרשה שיטפל בזה מיד. סבי היה אז בדיוק בבית חולים, אחרי תאונה, והכניסו אותה לצינוק מוות, אבל אז סבי חזר במפתיע ונתן הוראה להוציא אותה משם". כשהרתה שוב, נשלחה הודיס למחנה ראוונסבריק, “איכשהו, היא הצליחה להגיע משם לווינה. איתרתי שכן שלה, שסיפר שאכן, היא הגיעה בהריון, ילדה, ואז נעלמה בן לילה, כך שייתכן שאי שם מסתובב עוד בן של רודולף הס. היא נפטרה בשנת 64'".

בעזרת ה–IFZ (המכון הגרמני לחקר היסטוריה בת זמננו), הוא הצליח להגיע לעזבונה של הודיס, שנמצא במעין מחסן של האפוטרופוס הכללי בווינה. “מצאנו בארגזים שלה את הכפפות של סבי עם ראשי התיבות שלו, מדים וטבעת, עם ראשי התיבות שלו, עשויה מזהב של שיני יהודים. בתי, שהיא רופאת שיניים, עזרה לי לבדוק אותה, יש שם 153 גרם זהב, לאדם ממוצע היה אז בין גרם אחד לחמישה גרם זהב בפה, אז תחשבי כמה יהודים מתו בשביל הטבעת הזו".

העיסוק בכל הנושא, הוא מודה, הפך עם הזמן לאובססיה, שפגעה גם בנישואיו. “היינו נוסעים לחופשה כל שנה בבוואריה - הייתי אומר למשפחה שאני יוצא לטיול באופניים, ואז מחנה אותם, לוקח מונית ונוסע לארכיון המרכזי ומבלה שם שעות", הוא מספר בחיוך, “באחת הפעמים בתי הגדולה עקבה אחרי, היא חשבה שיש לי אולי מאהבת. אני אוהב את המחקר, את צירוף הפיסות של הפאזל לתמונה רחבה. עם הזמן גיליתי שסבי לא פעל בחלל ריק, היו הקשרים וקשרים, היו מחנות נוספים, כמו מטהאוזן ובוכנוולד. אושוויץ עצמו היה מורכב בהרבה ממש שחושבים, זה לא רק המחנה המרכזי - היו מפעלי א.ג. פארבן, ובונה, ומחנות משנה - אני נתקל עדיין בהרבה בורות בנושא הזה".

בשלב מסוים קיבל ריינר הס את הזכויות על הארכיון של סבו, המכיל בעיקר מסמכים וצילומים. בישראל נפוצו שמועות על כך שהוא מעוניין למכור את הארכיון, “אבל זה פשוט לא היה נכון. מסרתי את הכל ל–IFZ, בהתניה שזה לצרכי מחקר בלבד. כרגע מכינים מהמסמכים האלה תערוכה נודדת, בשם ‘המסמכים של מפקד אושוויץ'".

גם הומור שחור

בהדרגה עזב הס את שאר עיסוקיו, מכר חברת קייטרינג שהייתה בבעלותו, ומאז הוא מקדיש את כל זמנו וכספו לנושא השואה ולחינוך לסובלנות. "המצב כיום באירופה מחדד את לקחי השואה - בגרמניה לבדה יש כ־360 אלף נאצים אקטיביים. באירופה יש כ־2.6 מיליון", הוא אומר. הוא עובד לבדו (“אני לא יכול לסמוך על אף אחד") ומקפיד, לדבריו, לא לקחת תרומות אישיות, “שמא תהיה לזות שפתיים. התרומות הולכות ישירות לפרויקטים".

לפני כשנה חבר לבן לסר, איש עסקים אמריקאי, ניצול שואה שהקים עמותה (“זכור") להנצחת השואה, לפרויקט משותף בשם “שישה מיליון זעקות". “שואלים אותי איך אני יכול להיות בידידות עם מי שסבו רצח את משפחתי", כתב לסר, “התשובה פשוטה - אתה לא יכול לשלוט במציאות שנולדת לתוכה, אבל אתה יכול לבחור באיזו מציאות אתה רוצה לחיות. אני רואה לפני אדם חזק, אמיץ ואכפתי, המנסה להביא תיקון לעולם, למרות מה שעשו אבותיו".

הס הנכד עונד על צווארו מגן דוד שקיבל מאחת הניצולות, ואינו מסתיר את גאוותו על הקשר שלו עם ניצולי אושוויץ. “איכשהו, איתם יש לי דיבור ישיר יותר. יש להם יותר חוכמת חיים. דווקא הדור השני יותר טעון. את עצמך סיפרת שאמא שלך היא זו ששכנעה אותך להיפגש איתי", הוא אומר.

ריינר וטל בשן

באמת תהיתי איך זה שבמשך כל השיח שלנו אני שאלתי, ואתה לא שאלת דבר על מה שקרה לאמי?
“נוכחתי שיש אנשים שרואים בזה חדירה לפרטיות. בעבר קיבלתי גם תשובות כמו ‘מה פתאום אתה מתעניין במה שקרה להורי באושוויץ? את סבא שלך זה לא עניין'. לכן אני מניח לאנשים לספר בעצמם, את מה שהם רוצים לספר".

אה, כן. עוד דבר קטן, הדיון עצמו היה הצלחה גדולה. 1,200 איש מילאו את האולם, רבים התחברו לשידור החי באינטרנט. השיח בין בת לניצולת אושוויץ מצ'כיה לבין נכדו של רודולף הס הידוע לשמצה כנראה עניין רבים, אם כי די ברור שמבין שנינו הס הוא האטרקציה המרכזית. אחרי הכל, ילדים של ניצולי שואה יש הרבה, נכד של נאצי בכיר שבא לכפר על מעשי אבותיו הוא מוצר נדיר יותר.

“אתם מכירים מזמן?", שאלה כתבת הרדיו הצ'כי, שראיינה את שנינו לאחר הדיון, “אתם נראים כאילו אתם מכרים ותיקים". הבטנו זה בזה. לא יכולנו שלא לפרוץ בצחוק. “יש מקום גם להומור בכל זה?", המשיכה הכתבת. “בוודאי", השבנו, “הומור שחור. מכאן אנחנו יוצאים למסע הופעות משותף".