בשנת 1838 החליט נשיא אוניברסיטת ג'ורג'טאון היוקרתית לכסות גירעון כספי מסוים באמצעות מכירה של נכסים. שמו של האיש: תומס מלדי. מספר הנכסים שמכר: 272. הקונה: בעל חווה מאזור לואיזיאנה, שנזקק לכוח אדם. כן, כוח אדם. 272 עבדים הועברו מבעלותה של האגודה הישועית במרילנד לחווה בלואיזיאנה. מלדי הגה ואישר. ויליאם מקשרי, נשיא אחר של האוניברסיטה, תמך וייעץ.

כמעט 170 שנים אחר כך נעשה עם השניים הללו צדק היסטורי מאוחר. מחאה של סטודנטים אילצה את האוניברסיטה לבטל קריאת שני בניינים על שמם. בניין מלדי ובניין מקשרי הפכו לבניין החירות ובניין הזיכרון – שמות זמניים, עד למציאת מועמדים הראויים לקרוא בניין אוניברסיטאי על שמם.

זה חלק מאופנה חדשה, המשתלטת על קמפוסים ברחבי ארצות הברית. באוניברסיטת פרינסטון הנחשבת הובילו מחאות להחלטה לבחון מחדש האם ראוי שהאוניברסיטה תמשיך להיות מזוהה עם נשיאה לשעבר וודרו וילסון, שכיהן אחר כך כנשיא ארצות הברית. הנשיא וילסון זכור אומנם כדוגל בזכויות אדם, בדיאלוג, בתוכניות שלום ובמוסדות בינלאומיים; אך הוא גם תמך בהפרדה גזעית. סטודנטים שחורים ותומכיהם הלבנים הרבים טוענים שפסליו של וילסון אינם מותירים להם "מרחב בטוח", ורודפים אותם באשר ילכו. טענה דומה השמיעו סטודנטים בג'ורג'טאון: איך יכול סטודנט שחור להרגיש נוח בבניין הנקרא על שמו של מי שהיה סוחר עבדים?

זו שאלה שאין עליה תשובה קלה. מצד אחד, אומה אינה יכולה למחוק את עברה בשם רגישויות ההווה. ומצד אחר, כמו שחזרו והדגישו מפגינים באוניברסיטאות רבות, העבר אכן בעייתי וגיבוריו אכן נזכרים כפושעים בעיניהם של סטודנטים רבים.

ולא רק גיבורי עבר עוברים בחינה מחדש במסרקות התקינות הפוליטית של דור חדש של סטודנטים דעתנים. הסערה הנוכחית התעוררה בעקבות תקרית הנוגעת לחגיגת ליל כל הקדושים באוניברסיטת ייל, ולשאלה איזה סוג של תחפושות ייחשב לפוגעני בעיניהם של סטודנטים אחרים, וכיצד ראוי להגיב לתחפושות כאלה. אחת מהמרצות העזה לומר שאולי ראוי שהסטודנטים יהיו קצת פחות רגישים וקצת פחות נוחים להיעלב מתחפושת שאיננה נראית להם.

המייל המנומס ששלחה המרצה חולל סערה גדולה, והתגובה הייתה קשה ותקיפה. סטודנטים הפגינו נגדה, תבעו ממנה להתפטר וקיללו אותה. הניסיונות להרגיע את הרוחות כללו פגישות והתנצלויות מטעם ההנהלה.

יש בו, במייל הזה, גרעין העימות המתחולל כרגע בעשרות אוניברסיטאות באמריקה. מצד אחד, חופש הדיבור וההבעה החשוב בכלל החברה ועוד יותר מזה באוניברסיטה. מצד אחר, התביעה הנחרצת להגנה על רגשותיהם של סטודנטים, בעיקר אלה החשים חשופים לתופעות של גזענות (שחורים) או שוביניזם (נשים). וברקע: הרדיקליזציה המתגברת של קבוצות הרואות עצמן כמגינות ומקדמות של מיעוטים.

באוניברסיטת דרטמות' פרצו חבריה השחורים של קבוצה כזאת לספרייה, קיללו וכנראה קצת הכו סטודנטים לבנים, על שום שהם מיוחסים ו"בעלי פריבילגיות" שאין לשחורים. באוניברסיטה אחרת נדרשה מרצה למשפטים לא לכלול בבחינה את חומר הלימוד הנוגע לתקיפות מיניות, שמא מישהי שנפלה בעצמה קורבן לתקיפה מינית לא תעמוד בקשיי ההתמודדות עם נושא לימודי הכרוך עבורה בחוויה טראומטית.



אם גזענים, לא משחקים


מי שביקר בשנים האחרונות באוניברסיטה אמריקאית יתקשה לראות בה מעוז של גזענות ואפליה. מי שביקר בשנים האחרונות באוניברסיטה אמריקאית עשוי בהחלט לחשוב שהסטודנטים של אמריקה יצאו מדעתם. אבל עם סטודנטים קשה להתווכח. הם צעירים, הם נחושים, הם דעתנים, הם עקשנים. כך הם מרגישים, ואת הרגשתם הם מגבים בהפגנות, בססמאות, במחאות ובשביתות. ההנהלות העומדות מולם משותקות. לעתים ממבוכה, כי אולי הם צודקים ומה אנחנו מבינים; לעתים מאימה, כי הסטודנטים תקיפים ומאורגנים; לעתים מרצון להרגיע, כי מה כבר יכול להיות, אז נשנה את שמו של בניין אחד, או נחמיר את ההגבלות על תחפושות, או נוותר על נושא בקורס.

נשיא אוניברסיטת מיזורי, טים וולף, התפטר בעטיה של מחאת סטודנטים. הם טענו שלא גילה רגישות מספקת לתלונות על תקריות גזעניות בקמפוס. גם זה היה אחד מהאירועים הדרמטיים ביותר בגל האחרון של אי שקט אוניברסיטאי. בשיאו – זה שהכריע את ההנהלה - הודיעה קבוצת הפוטבול המצוינת של האוניברסיטה, שרוב שחקניה שחורים, שתפסיק לשחק.


נשיא האוניברסיטה נאלץ להתפטר. הפגנה באוניברסיטת מיזורי בחודש שעבר. צילום מסך

מדוע נגררו הסטודנטים למחאה הזאת דווקא עכשיו? אין לזה הסבר ברור, מעבר לאמירות הכלליות על עידן ברק אובמה, ועל עידן הפייסבוק והרשתות החברתיות האחרות, ועל הצורך של צעירים להתנהג כמו צעירים ולמחות נגד משהו – לא בדיוק משנה מה.

שום קש לא שבר שום גב של אף גמל, כתב על כך מרצה חשוב - ושחור - מאוניברסיטת קולומביה במאמר הקובל על הסטודנטים "שיש להם רעיונות מוטעים ביחס למה שאוניברסיטה, ואפילו חברה, צריכה להיות". אמריקה של 2015 אינה גזענית יותר מאמריקה של לפני עשר או 20 שנה. האוניברסיטאות אינן בטוחות פחות, גם אם פה ושם עוד מתגלות בהן תופעות מכוערות, כמו מסיבות שאליהן מוזמנות "בנות לבנות בלבד" – עוד אירוע בייל שהצית מחאה נמרצת.

לא האוניברסיטאות השתנו, אלא הרגישויות של סטודנטים המבקשים לעצמם אווירה הנקייה מכל סממן העלול לערער אותם. כך, באוניברסיטאות רבות כוללות רשימות הקריאה בקורסים לספרות אזהרות מפני הספרים - חלקם קלאסיקות של ממש - הנכללים בהן. בספר אחד יש התבטאויות גזעניות, אחר עלול לעורר מחשבות דיכאוניות, שלישי מתאר סיטואציות של אלימות במשפחה. מרצים רבים כבר הגיעו למסקנה שמוטב לאפשר לסטודנטים "רק לרפרף או לגמרי לדלג" על אותם ספרים "הגורמים להם לחוש חוסר ביטחון".



יש את מי להאשים


וברקע כל זה, הסעיר בשבוע שעבר גם בית המשפט העליון את עולמם של הסטודנטים, בשבתו לבחון מחדש את מדיניות האפליה המתקנת של אוניברסיטת טקסס. זה דיון משפטי מעניין בעקבות תביעתה של הסטודנטית אביגיל פישר, שנדחתה על ידי אוניברסיטת טקסס, שטוענת כי זכויותיה לשוויון הופרו. העותרים טוענים כי האוניברסיטה העדיפה למלא את השורות בסטודנטים שחורים, ובכך נקטה למעשה אפליה גזענית נגד המועמדת הלבנה פישר.

אוניברסיטת טקסס היא אוניברסיטה גדולה. כמעט 40 אלף סטודנטים לתואר ראשון, ועוד עשרת אלפים לתואר שני. מתוכם כ־45% לבנים ורק 4% שחורים, 20% היספאנים, 17% אסייתיים ו־10% סטודנטים זרים, שמספרם באמריקה עולה משנה לשנה.

בית המשפט כבר הגביל בעבר כמה שיטות של אפליה מתקנת, וברור כי הרוב השמרני המכהן בו (רוב משמעותי עוד יותר בתיק זה, משום שאחת השופטות הליברליות נאלצה לפסול את עצמה מדיון בתיק) אינו חש בנוח גם עם מה שמתרחש באוניברסיטת טקסס. אחד השופטים השמרנים, אנטונין סקליה, חולל סערה בדיון הזה כאשר הציע את האפשרות שאולי מוטב לסטודנטים שחורים, שיכולתם אינה מספקת כדי ללמוד באוניברסיטאות הטובות, אם יופנו לאוניברסיטאות טובות פחות ההולמות את כישוריהם.

הנה, כבר נולדה סיבה חדשה לחוסר הנוחות של סטודנטים שחורים. הם מיעוט זעיר באוניברסיטה הזאת, ועכשיו גם הודגשה האפשרות שהתקבלו אף על פי שכישוריהם אינם זהים לאלה של חבריהם ללימודים. באוניברסיטה היו השנה גם כמה תקריות גזעניות מכוערות, וישנה כנראה אווירה שהסטודנטים השחורים חווים כמאיימת. "אף אחד לא רוצה לעבוד איתך", סיפרה סטודנטית שחורה מיוסטון הלומדת בבית הספר להנדסה. עד כמה ישפיעו התקריות האלה על השופטים? עד כמה תשפיע עליהם האווירה הכללית בקמפוסים בבואם לבחון את השאלה המורכבת של אפליה מתקנת?

שלושה מהשופטים בבית המשפט העליון למדו בפרינסטון, היכן שהמחלוקת על מקומו של וודרו וילסון עוד לא הוכרעה. שלושה שופטים למדו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, היכן שתחפושות של הלווין חוללו סערה שגם הדיה עוד נשמעים. משפטנים בכירים באמריקה סבורים שהסערות הללו ישפיעו גם על הבנתם של השופטים את התיק העומד לפניהם כרגע. יש מי שסבורים שהשופטים לא יוכלו להתעלם מהמחאה, ולא יוכלו שלא להבין שהחלטה המונעת אפליה מתקנת תתניע גל נוסף שלה ותחושה קשה בקרב המיעוטים.

אך ישנם מי שסבורים שמה שקורה בקמפוסים יביא לתגובה הפוכה, לתחושה שהאפליה המתקנת קלקלה את האוניברסיטאות. "סטודנטים הנקלטים בגלל גזעם באוניברסיטה שהסטנדרטים הנדרשים בה גבוהים בהרבה משלהם מוצאים את עצמם בפיגור אקדמי משמעותי", אמר הפרופסור למשפטים ג'ון איסטמן לעיתון "הניו יורק טיימס". הוא סבור שזו אחת הסיבות למהומות בקמפוסים בעת האחרונה: "הטבע האנושי גורם לסטודנטים הללו להאשים מישהו אחר בקשיים שלהם".