כמו שמקובל כיום, הוויכוח המעניין הידרדר במהירות לחילופי מהלומות מילוליות, ומשם להשמצות, ומשם לחרמות. מוחרמת בולטת אחת היא רשת חנויות גדולה שבסיסה במדינת מינסוטה – טארגט. מי שביקר באמריקה מכיר בוודאי את הרשת, שסמלה הוא עיגול אדום בתוך עיגול לבן. מוחרמת בולטת עוד יותר היא מדינת צפון קרוליינה. ברוס ספרינגסטין ביטל את הופעתו המתוכננת במדינה, וכמותו עשתה גם להקת פרל ג'אם. חברות ענק כמו גוגל וסטארבקס הפצירו במושל למנוע ממדינתו מבוכה. ללא הועיל.

ביטל את הופעתו בצפון קרוליינה. ספרינגסטין. צילום: רויטרסביטל את הופעתו בצפון קרוליינה. ספרינגסטין. צילום: רויטרס

 
אבל כל זה, כאמור, תוצאה מאוחרת, אם גם צפויה למדי, של דיון עקרוני מעניין: לאיזו מלתחה ציבורית, או שירותים ציבוריים, יש להפנות את כל אותם אמריקאים שנולדו נשים והפכו לגברים (אבל לא לגמרי) או את אותם אמריקאים שנולדו גברים והפכו לנשים (אבל לא לגמרי).
 
לא מדובר בכל כך הרבה אמריקאים. מספרם של מי ששייכים לקהילת הטרנסג'נדרים אינו ידוע, בין השאר משום שקשה להגדיר במה בדיוק מדובר (האם מספיקה החלטה או שנדרש צעד מעשי; האם סופרים רק את מי שבחר בשינוי רשמי – נאמר, ברישום בביטוח הלאומי – או גם את מי שמסתיר את זהותו מפני סביבתו). אבל הערכות ישנן: מחקר במסצ'וסטס קבע כי כ־0.5% מכלל האוכלוסייה הם טרנסג'נדרים. מחקר בקליפורניה העמיד את המספר על 0.1%. מחקר שלישי, ארצי, קבע הערכה של 0.3% מכלל האוכלוסייה. לא הרבה. אבל במקום כמו אמריקה, גם לא ממש מעט. כמה מאות אלפי אמריקאים. חלקם תלמידי בתי ספר או אוניברסיטאות. חלקם רוכשים פוטנציאלים בטארגט. חלקם מתגוררים במדינות שמרניות כמו צפון קרוליינה או מיסיסיפי. וכולם צריכים לפעמים להתקלח, למדוד בגדים, להחליף בגדים או ללכת לשירותים.
 

השאלה היא לאיזו מלתחה ילכו, לאיזה תא שירותים, ובשאלה הזאת החליטו פוליטיקאים, משפטנים ואנשי דת להתערב. האם זו שאלה בוערת? המועמד לנשיאות דונלד טראמפ חושב שלא במיוחד. המפלגה שאותה ייצג בבחירות הקרובות – המפלגה הרפובליקנית – נמצאת כמובן בקוטב השמרני של הדיון על המלתחות והשירותים, אך הוא פטר את עצמו ממעורבות ובחר גישה כמעט מפא"יניקית ביחסו לסוגיה: לא היו בעיות, ואין סיבה לעורר בעיות. טראמפ אף התייחס לאחרונה לקייטלין ג'נר, הטרנסג'נדרית הכי מוכרת בעולם, לשעבר הספורטאי האולימפי ברוס ג'נר, ואמר כי היא מוזמנת להשתמש באיזה שירותים שתבחר ב"טראמפ טאוור" בניו יורק. ג'נר החליטה לקבל את הצעתו ובסרטון שפרסמה לאחרונה היא נראית משתמשת בשירותי הנשים במגדל היוקרתי.

קייטלין ג'נר בסרטון נכנסת לשירותי נשים. צילום מסךקייטלין ג'נר בסרטון נכנסת לשירותי נשים. צילום מסך

 
אלא שבמקרה הזה נותר טראמפ כקול פרגמטי בודד למדי. השמרנים, המבקשים לבלום שינויים תרבותיים, הסתערו על ויכוח המלתחות כמוצאי שלל רב. הפרוגרסיבים, הדוגלים בזכותו של הפרט לקבוע את זהותו בעצמו, התעקשו שכל עמדה מלבד עמדתם שלהם מחזירה את אמריקה לחשכת ימי הביניים.
 
לא לדחוף את האף בהיבט המעשי, מה שקרה – בסיבוב האחרון, הטרי, של המחלוקת – הוא דבר פשוט. צפון קרוליינה העבירה חוק הקובע כי אין לאפשר לבני אדם לפקוד שירותים ומלתחות שאינם תואמים את המין שנקבע להם בעת לידתם. מי שנולד כזכר, יפנה למלתחת הגברים. מי שנולדה כנקבה, תיאלץ להמתין בתור של שירותי הנשים.
 
החקיקה בצפון קרוליינה, ומהלכים לקידום חקיקה דומה במדינות אחרות, לוו ברעש גדול ובתעמולה בלתי פוסקת. השמרנים שהובילו את המהלך הילכו אימים על הציבור באמצעות תשדירים המשרטטים מציאות – בדרך כלל בדיונית כמובן – שבה בנות ענוגות חשופות לעיניהם של גברים כשהן נאלצות להחליף לבגדי התעמלות במלתחת בית הספר. החיים האמיתיים מתנהלים כמובן קצת אחרת, ובכל זאת, התעמולה התבססה על גרעין של אמת, ולכן הדהדה בקהלים רחבים. כאשר טרנסג'נדר מורשה להיכנס למלתחה התואמת את הגדרתו העצמית, הוא, או היא, יהיו לעתים במלתחה שהמבנה הפיזי שלהם יהיה בה בגדר חריג. וביתר בוטות: זו תהיה אישה עם איבר מין גברי במלתחת הנשים. זה יהיה גבר עם איבר מין נשי במלתחת הגברים.
 
החוק של צפון קרוליינה יהיה יעיל במניעת מצבים כאלה. מי שבתעודת הלידה שלו נקבע שהוא זכר – כלומר, שיש לו איבר מין זכרי – יופנה למלתחה שבה מסתובבים בני אדם עם איברי מין גבריים. מי שיעבור ניתוח שיסיר את איבר המין הגברי, יוכל לשנות את מינו בתעודת הלידה, ואז להיכנס למלתחת הנשים. בעצם, החוק של צפון קרוליינה נשען על הבנה פשוטה, סטנדרטית, של מהו גבר ומהי אישה – הבנה שתשתיתה ביולוגית.
 
אלא שזו רק אחת מתוך לפחות שתי דרכי גישה לדילמת המלתחה. בקיצור ניתן לכנות אותן דרך “המין" (Sex) ודרך “המגדר" (Gender). המין הוא עובדה ביולוגית. המגדר הוא מצב תודעתי. אני מרגיש אישה, ולכן אני אישה. אם גופי גוף גבר, אזי אני אישה הכלואה בגופו של גבר, לעתים עד כדי אומללות, לעתים עד כדי בחירה באורח חיים שאינו תואם את הסטריאוטיפ הביולוגי, לעתים עד כדי בחירה בניתוח או בנטילת הורמונים. 
 
השניות הזאת – מין מול מגדר – היא גם זו שתכתיב את הקרב המשפטי המסקרן שייערך בשאלת המלתחות. בצדו האחד של המתרס ניצבים צפון קרוליינה, מושלה ומחוקקיה. בצדו האחר ניצב הבית הלבן, שלפני כמה ימים הוציא הנחיה גורפת ולפיה מוסד חינוך שלא יאפשר לתלמידיו להיכנס למלתחות או לשירותים התואמים את זהותם המגדרית עשוי לאבד את תקציבו. ממשל הנשיא אובמה סבור כי שאלת המלתחות היא שאלה של זכויות אדם. כפיית זהות מגדרית אחת – נאמר אישה – על מי שזהותו המגדרית אחרת – כלומר, שחש ונוהג כגבר – היא פגיעה בכבוד האדם. משפטית, מדובר בפגיעה חוקתית.

שאלה של זכויות אדם. אובמה. צילום: רויטרסשאלה של זכויות אדם. אובמה. צילום: רויטרס

 
מדינת צפון קרוליינה ונציגיה המשפטיים סבורים כמובן אחרת. הם סבורים שהממשל אינו צריך לתחוב את אפו הפדרלי לסוגיה שאופייה מקומי – זכותה של מדינה לקבוע מדיניות בשאלת המלתחות. והם סבורים שמגדר הוא המצאה חסרת בסיס חוקתי. החוק האמריקאי קובע שאין להפלות בני אדם על רקע מינם. וכשנקבע, יש להניח שהמחוקקים חשבו על מין במובן של “מין". לא “מגדר".
 
יותר מזה: גם בית המשפט העליון האמריקאי לא נדרש מעולם להבחנה שבין מין – ביולוגי – לבין מגדר – תודעתי. הוא אומנם השתמש לעתים במונח “מגדר", אך עשה זאת בעיקר בשל נטייתם של טוענים להעדיף מונח שאין לו קונוטציות מיניות. השופטת רות ביידר גינסבורג סיפרה יותר מפעם אחת כיצד בשלבים מוקדמים בקריירה שלה, כאשר עוד הייתה טוענת בבית המשפט ולא שופטת בו, ייעצה לה מזכירתה לזנוח את המונח “מין" לטובת “מגדר" בטענה ש"תשעת הגברים האלה" – מי שהיו שופטי בית המשפט העליון בתקופה ההיא – “לא חושבים על מה שאת חושבת" כאשר את אומרת את המילה “מין".

הפגנות בצפון קרוליינה נגד העברת החוק במדינה. צילום: רויטרסהפגנות בצפון קרוליינה נגד העברת החוק במדינה. צילום: רויטרס

 

מסך עשן


אבל הקרב כמובן אינו משפטי בלבד. זהו גם קרב ציבורי מרתק. קרב בפרופיל גבוה – הדבר היחיד שמעניין את האמריקאים בימים אלה, מלבד מערכת הבחירות שאין לה התחלה ואין לה סוף.
 
בצדו האחד, כאמור, מחוקקיה של צפון קרוליינה. אך יש מי שניצב גם בצדו השני – כמו רשת טארגט. רשת מסחרית, שאולי מתחרטת בדיעבד על החלטתה לנקוט עמדה נחרצת בסוגיה כל כך שנויה במחלוקת, אבל בשלב הזה בוודאי כבר קשה לה לסגת מעמדתה: השירותים ותאי המדידה בטארגט פתוחים לשימושם של טרנסג'נדרים על פי המגדר שהם משתייכים לו. “אנחנו דוגלים בשוויון ובהוגנות ושואפים לתת לאורחינו ולעובדינו הרגשה שהם שייכים", הודיעה החברה. כמיליון אמריקאים חתמו בתגובה על התחייבות להחרים את הרשת. מניותיה ירדו. המכירות נפגעו.
 
השמרנים הנלחמים בפלישתה של התרבות הטרנסג'נדרית אל מרחב המחיה הציבורי מרגישים מאוימים ומגיבים בתוקפנות. הרטוריקה שהם משתמשים בה – העמדת הפנים כאילו מה שמאיים עליהם הוא האפשרות שבנותיהם ייחשפו לאיבר מין גברי בלתי רצוי במלתחת הנשים – אינה אלא מסך עשן תעמולתי. דרך קלה למשוך תשומת לב ולקלוע לחרדותיו של ההמון. ממילא, רעשי הרקע של העימות הזה אינם נעימים, ועולה מהם לעתים הד של חוסר סובלנות, של חתירה להדרה של קבוצה אנושית קטנה ופגיעה, של הסתה.
 
אך אין לטעות ולרדד אותו לקרב שגרתי בין כוחות של קדמה שזמנה הגיע ובין גזענות שעבר זמנה. בבסיסו של העימות התרבותי הזה עומדות תפיסות מנוגדות היורדות עד לשורש טבעה של החברה האנושית; תפיסות שראוי לשקול בכבוד וברצינות. האיום האמיתי אינו הטרנסג'נדר הקונקרטי בחדר ההלבשה, אלא התרבות החותרת תחת החלוקה המקודשת של החברה לגברים ולנשים, שהיא בתשתית המצב האנושי כפי שבני האדם הורגלו אליו.