אלי ויזל, ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום, הלך היום (שבת) לעולמו בקונטיקט בגיל 87, לאחר מחלה. ויזל היה עיתונאי, פילוסוף ואינטלקטואל, שעסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

ויזל נולד בסיגט שברומניה (חבל טרנסילבניה) לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. ב-2014 חזר לעיר הולדתו לציון 70 שנה לגירוש יהודי סיגט לאושוויץ ולרגל חניכת "מרתף השואה" - מה שהיה מרתף היין בבית משפחת ויזל והפך למרכז לימוד לזכר נרצחי סיגט וכל קורבנות צפון טרנסילבניה.

אלי ויזל בצעירותו. צילום רפרודוקציה: נתן רועיאלי ויזל בצעירותו. צילום רפרודוקציה: נתן רועי

בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם גטו בסיגט ובו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הגדולות.

אלי ויזל בביקור באושוויץ עם ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל, 2005. צילום: אבי אוחיון, לע"מאלי ויזל בביקור באושוויץ עם ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל, 2005. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

עם שחרורו מבוכנוואלד, הושם ויזל בבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר איתה, מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה.

אלי ויזל (מוקף בעיגול) ביום שחרור מחנה בוכנוואלד, 16.4.45. צילום: ויקיפדיהאלי ויזל (מוקף בעיגול) ביום שחרור מחנה בוכנוואלד, 16.4.45. צילום: ויקיפדיה



החיים אחרי השואה
 

ויזל למד פילוסופיה בסורבון בפריז ולימד עברית. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק" על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית כ"הלילה".

בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית והחל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון ידיעות אחרונות וכן כתב ספרים בצרפתית. ויזל החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.

את רוב רווחיו מהספרים שכתב הוא מחלק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות", שבין היתר הקימה את "בית ציפורה" - מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה.

בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת הנשיא קרטר, בין השנים 1986-1978. ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". הוא השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.

הידיעה במעריב על זכייתו של אלי ויזל בפרס נובל לשלום ב-1986הידיעה במעריב על זכייתו של אלי ויזל בפרס נובל לשלום ב-1986

ויזל זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013, מידיו של הנשיא התשיעי שמעון פרס. בשנת 2014 הוזכר כמועמד לנשיאות בישראל, אולם הוא סירב להצעת ראש הממשלה בנימין נתניהו, להעמדתו לבחירה לתפקיד. 

אלי ויזל מקבל את העיטור הנשיאותי מידיו של שמעון פרס, 2013. צילום: מארק ניימן, לע"מאלי ויזל מקבל את העיטור הנשיאותי מידיו של שמעון פרס, 2013. צילום: מארק ניימן, לע"מ

בשנת 1969 נישא ויזל למריון אסתר רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד, אלישע. 

ויזל לא חשש להביע את דעתו בנושאים אקטואליים, בעיקר אלה הקשורים לישראל. ב-2010 מתח ויזל ביקורת על נשיא ארצות הברית ברק אובמה בעקבות הלחץ שהפעיל על ראש הממשלה בנימין נתניהו לעצור את הבניה במזרח ירושלים: "עבורי, היהודי שאני, ירושלים היא מעל לפוליטיקה. היא מוזכרת מעל 600 פעמים בתנך - ואף לא פעם אחת בקוראן. היא שייכת לעם היהודי והיא הרבה יותר מעיר. היא מה שמקשר בין יהודי אחד לאחר בדרך שקשה להסביר. כשיהודי מבקר לראשונה בירושלים - זאת לא הפעם הראשונה: זאת שיבה הביתה. השיר הראשון ששמעתי מאמי היה שיר ערש על ובשביל ירושלים. העצב והשמחה בה הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו". 


אלי ויזל מקבל מנשיא ארצות הברית ברק אובמה את המדליה הלאומית למדעי הרוח, 2010. צילום: רויטרסאלי ויזל מקבל מנשיא ארצות הברית ברק אובמה את המדליה הלאומית למדעי הרוח, 2010. צילום: רויטרס


בדצמבר 2013 פרסם מודה בניו יורק טיימס ובוול סטריט ג'ורנל, בה טען כי "אסור לאפשר לאיראן להישאר גרעינית", וכי "אם יש לקח אחד שאני מקווה שהעולם למד מהעבר, זה שאסור לבטוח במשטרים שנטועים בברוטליות, וכי המילים והמעשים של ההנהגה האיראנית לא משאירים ספק לכוונותיה". 
באוגוסט 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, פרסם ויזל מודעה נוספת בה טען כי חמאס השתמש בילדים כמגנים אנושיים במהלך הלחימה.