לפני כשבועיים נדמה היה שפרשת כתבי היד של פרנץ קפקא, המצויים בארכיון כתבי היד של מקס ברוד, הגיעה לסיומה, כאשר בית המשפט העליון פסק שהכתבים יועברו לספרייה הלאומית. אך מסתבר שזה עדיין לא סוף הסיפור: אחרי שנים של מאבקים משפטיים נכתב בימים אלה פרק נוסף בסאגה הבלתי נגמרת הזו.
חוה הופה, שהכתבים ברשותה, לא מוכנה לוותר. אתמול נשלח פקס שבו ביקש עו"ד ישעיהו אתגר דחייה של מועד הגשת הבקשה לבית המשפט העליון כדי שידון שוב בנושא. זאת לאחר שבית המשפט המחוזי פסק נגד הופה, שבעצמה תמסור היום את הבקשה, ידנית, בבית המשפט העליון.
הופה רוצה להחליט בעצמה מה ייעשה בכתבים והיא כנראה מעדיפה להעביר אותם לארכיון הספרות הלאומי הגרמני מרבאך בגרמניה. אולם, בית המשפט המחוזי פסק נגדה וקבע כי יש להעביר את הכתבים לספרייה הלאומית בירושלים, וזאת ללא כל תמורה. מוקדם יותר החודש אישר גם בית המשפט העליון את הפסיקה.
חוה הופה היא הבת של אילזה הופה, שהייתה מזכירתו וידידתו הקרובה של מקס ברוד, שהוריש לה את הארכיון שלו. גם חוה הופה עצמה מספרת על אהבתה הגדולה לברוד, שאליו היא מתייחסת כאל בן משפחה, ולמעשה היא מקדישה את חייה לשימור זכרו.
ברוד היה ידידו הקרוב ביותר של קפקא, שהוריש לו את כל כתביו וציווה לשרוף אותם. ברוד, סופר מחונן בעצמו, פרסם את כתבי קפקא במקום לשרוף אותם, וכך בעצם גילה את קפקא לעולם. כשברוד ברח מן הנאצים הוא לקח עמו במזוודה את כל הכתבים האלה והגיע עמם ארצה.
טענה חשובה שמעלה עו"ד אתגר בשם הופה היא שהספרייה הלאומית לא הייתה קיימת כלל כתאגיד כאשר נכתבה הצוואה של מקס ברוד. הצוואה נכתבה ב־1948, הנוסח הסופי נכתב ב־1961 וכעבור שבע שנים נפטר ברוד. ואילו הספרייה הלאומית, המבקשת לרשת את כתביו שכוללים את כתבי קפקא קמה כתאגיד רק ב־2007. לכן, על פי החוק, מכיוון שמדובר בתאגיד שלא היה קיים בעת כתיבת הצוואה, הוא אינו כשר כלל לזכות בנכסים.
טענה נוספת של חוה הופה היא כי כתבי קפקא ניתנו לאמה אילזה הופה במתנה על ידי מקס ברוד בחייו. זאת, על פי מכתבי מתנה שאמיתותם הוכחה בבדיקה מקצועית של גרפולוג ביוזמת בית המשפט לענייני משפחה. אותם כתבי יד של קפקא ניתנו על ידה במתנה לבנותיה במכתבה מיום 25.8.1970, והם לא היו מעולם חלק מעיזבונות ברוד (שהוא נושא המשפט). כמו כן, הם לא היו מעולם חלק מעיזבונותיה של אילזה הופה, מה עוד שהוחזקו על ידה בכספות משותפות לה ולבנותיה בשוויץ, ולא בביתו של ברוד בתל אביב, ואף לא בדירתה של אילזה הופה בעיר. לפיכך, נטען, נתינתם במתנה הושלמה הרבה לפני הדיונים בצוואות.
בבקשתם לדיון בבית המשפט העליון אומרים עו"ד אתגר וחוה הופה: "בית המשפט לא ראה נושא עובדתי זה לנגד עיניו ויש בכך להצדיק את עמדת המבקשת ולחזק עמדתה בהליך בדיון הנוסף".
הפרשה הזו מעוררת עניין בכל העולם התרבותי בגלל חשיבותו של קפקא, אך גורמת סבל אישי לחווה הופה, שחשה כי המדינה גוזלת אותה.