זו הייתה אמורה להיות מערכת בחירות שכולה התחדשות ומבט לעתיד, תוך התנתקות מהמערכת הפוליטית המסואבת. הרי שני העולים לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות צרפת, מועמד המרכז העצמאי עמנואל מקרון ומנהיגת הימין הקיצוני מארין לה פן, מציגים את עצמם כמתנגדי השיטה הקיימת וכמי שמטרתם היחידה היא להבטיח את עתידו של העם הצרפתי לנוכח ההווה העגום.
והנה דווקא בשעה חגיגית זו החלו לפקוד את השיח הפוליטי והציבורי בצרפת רוחות מן העבר. מצד אחד, הופיעה רוחו של משחררה המוצהר של צרפת מן הכיבוש הגרמני ואחר כך מייסדה של הרפובליקה החמישית הנמשכת עד היום, הגנרל שארל דה גול. פתאום כל אחד רוצה להיות דה גול ולהציל את האומה, אף שמדובר דווקא בפירוק מבנה הרפובליקה שהקים.
אפילו לה פן, שניסתה להסביר את הצהרתה כי צרפת לא הייתה אחראית למצוד הגדול על יהודי פריז וריכוזם באצטדיון החורף בעיר, שממנו גורשו למחנות ההשמדה, טענה כי נקטה את עמדתו של הגנרל דה גול, שהבחין בין צרפת הלגיטימית ובין תפיסת השלטון בידי המרשל פטן, שהקים את ממשלתו בעיר וישי. אלא שפרט קטן, אך חיוני, נשמט מהתיאור הזה: האסיפה הלאומית החוקית של אז היא שהעניקה את הסמכויות המלאות לפטן.
בהמשך נאלצה לה פן להדיח מתפקידו כנשיא זמני של מפלגתה, שלושה ימים לאחר שמינתה אותו, את ז'אן פרנסואה ז'אלק, נוצרי לבנוני מנאמניו של אביה ז'אן־מארי לה פן, מייסד מפלגת החזית הלאומית, משום שנחשף כי ז'אלק הכחיש בשעתו את קיומם של תאי הגזים וחלק כבוד לזכרו של המרשל פטן. לה פן הכריזה כי היא "מתעבת מכחישי שואה" והזכירה כי "לא היססה להיפרד מאביה" בגלל התבטאויותיו הידועות בנושא.
אלא שבעקבות האירועים הללו הרוחות של עברה הפאשיסטי של מפלגת החזית הלאומית, שלה פן התיימרה להתנער מהן, החלו לנשב שוב. מקרון מיהר להצהיר כי החזית הלאומית לא השתנתה, הרי הימין הקיצוני היה אויבו הגדול של דה גול וניסה פעמים אחדות להתנקש בחייו. נוסף על כך, מקרון פתח במסע שמטרתו להתריע מפני לה פן, ובמסגרתו הוא ביקר באתר הזיכרון בעיירה אורדור־סור־גלאן, שבה רצחו הנאצים 642 תושבים צרפתים, בהם נשים וילדים, רובם בשריפה, ביוני 1944.
פנים חדשות
לקראת הסיבוב השני בבחירות לנשיאות, שייערך ביום ראשון הקרוב, מקרון מנסה לבסס את הקביעה שצרפת נחלקת עכשיו לשני מחנות: האחד מתקדם ופרו־אירופי, והשני ריאקציוני, לאומני ואנטי־אירופי. לה פן, לעומת זאת, מדברת על התמודדות בין ה"פטריוטים" ל"גלובליסטים". גם חלוקה זו מזכירה את זאת של עידן צמיחת הלאומנות בשלהי המאה ה־19, ובייחוד של שנות ה־30 של המאה ה־20, שבישרו את זוועות מלחמת העולם השנייה. גם אז הייתה נפוצה החלוקה בין ה"פטריוטים", בני הלאום, לבין חסרי הלאום ה"קוסמופוליטיים", אזרחי העולם, המשרתים אינטרסים זרים, רובם ככולם יהודים, כמובן.
למרות מאמציו מקרון לא הצליח לגייס חזית רפובליקנית נגד לה פן, כמו זאת שקמה כשאביה עלה לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות מול ז'אק שיראק ב־2002. וזה לא במקרה; נראה שרוחות העבר כבר אינן אומרות אותו דבר לדור החדש של הפוליטיקאים והבוחרים הצרפתים.
בינתיים, מנהיג השמאל הקיצוני הוותיק ז'אן לוק מלנשון חשף פנים חדשות כשסירב להמליץ לבוחריו, שנתנו לו יותר מ־19% בסיבוב הראשון, למי להצביע בסיבוב השני. החישוב שלו, שהתממש בסקרים, הוא שרבע מהם יצביעו עבור לה פן, ומדוע לו להסתבך אם הוא רוצה להשיג תמיכה רחבה למפלגת "צרפת הבלתי כנועה" שלו בבחירות לאסיפה הלאומית בחודש הבא. אך אין חדש תחת השמש. גם התנועות המהפכניות ברוסיה בתחילת המאה ה־20 לא גינו את הפוגרומים ביהודים, כי הם בוצעו בידי העם, שאת תמיכתו ביקשו. השמות של דה גול ופטן כבר לא אומרים אותו דבר לצרפת הצעירה והמובטלת. אבל בעצם כך קרה בדיוק בשנות ה־30 של המאה הקודמת. הקשרים בין השמאל הקיצוני והימין הקיצוני ידועים בהיסטוריה הצרפתית. משתפי הפעולה עם הנאצים הגיעו משני הכיוונים.
יום הזיכרון הלאומי הצרפתי למגורשים למחנות הריכוז, שחל ב־30 באפריל, קיבל בהקשר זה משמעות מיוחדת. לה פן מיהרה לבקר כבר בשעות הבוקר במצבת זיכרון, שהוקמה ליד מרסיי, לזכרם של 30 ילדים יהודים ואמותיהם שגורשו למחנות השמדה באוקטובר 1943. היא טענה כי הביקור היה פרטי, וכי אין בכוונתה להשתמש בו לתעמולת בחירות, אבל מטה הבחירות שלה מיהר להפיץ את הצילומים ברשתות החברתיות.
מקרון מצדו ביקר ב־Shoah Memorial, אתר הזיכרון לשואה בפריז. כידוע, זהו מוסד די מיוחד בהשוואה לאתרים ולמוזיאוני השואה במקומות אחרים באירופה ובעולם. הוא מוסתר מאז הקמתו ברחוב צדדי קטן בשולי הרובע היהודי, המארה, ובמשך שנים רבות נשא את השם הסתמי "המרכז לתיעוד יהודי בן זמננו". זאת משום שבמשך שנים רבות לא היה נאה לומר ברפובליקה הצרפתית הרביעית, וגם בחמישית של דה גול ושל פרנסואה מיטראן, את המילה "שואה" בקול רם או להזכיר כי לצרפת היה בה חלק כלשהו. רק הנשיא ז'אק שיראק נתן אור ירוק, בהשראת ידידו צייד הנאצים סרז' קלרספלד, להפיכת "מרכז התיעוד" לאתר זיכרון מוצהר. בהשראת מחקרו של קלרספלד הוקם שם קיר ועליו שמותיהם של יהודים שגורשו למחנות, כמו גם קיר ועליו שמותיהם של צרפתים שהצילו יהודים.
אבל קשה להיפטר ממנטליות ישנה. גם כיום מעטים יודעים על קיומו של המרכז. הוא משתדל, ככל האפשר, להיות מוסד "צרפתי לא קהילתי" שחלק ניכר מעובדיו ומומחיו - גם אלה שעוסקים, למשל, בהפצת תוכניות ושיטות לימודים - אינם יהודים. כמו כן, הוא מצניע את הקשרים עם ישראל, כדי שלא יואשם בנאמנות כפולה. בעקבות זאת, לאמצעי התקשורת לא ניתנה גישה לביקורו של מקרון במקום.
בתום הביקור הוא הצהיר בפני כלי התקשורת שציפו בחוץ כי "השואה היא ייחודית. זהו רצח עם שביצעה אירופה נגד היהודים. הכבוד שאנחנו חולקים זוהי חובתנו לכל החיים שנקטעו בגלל הקיצוניות, בגלל הברבריות. חובת הזיכרון היא מחויבות שזה לא יקרה שוב לעולם. אסור לנו להסכים לירידה המוסרית ולרלטיביזם, שיש מי שנתפסים לו, ולהכחשת השואה, שמהווה מפלט לאחרים. אסור לשכוח כי מה שקרה הוא בלתי נשכח ובלתי נסלח ואסור שיקרה שוב".
בדבריו כיוון מקרון, כמובן, לפרשיות שהעמידו את החזית הלאומית מול ראי עברה, כמו התבטאויותיה של לה פן על אחריותה של צרפת לשואה ופרשת הדחתו של נשיא המפלגה ז'אלק. הפילוסוף היהודי הנודע אלן פינקלקראוט העיר כי אי אפשר להפוך את השואה לנושא להתנגחות במערכת בחירות.
תגובה חריפה
גם יום האחד במאי הפך ליום סמלי במערכת הבחירות הסוערת הזאת. כזכור, מפלגת החזית הלאומית אימצה בשנים האחרונות את חג העבודה בחיזורה אחרי קולות העובדים והפכה אותו ליום הצדעה לגיבורה הלאומית המיתולוגית ז'אן ד'ארק. מקרון פתח את היום באזכרה על גדת נהר הסיין לפועל האלג'יראי בראהים בוראם, שנרצח ב־1995 בין שני הסיבובים של הבחירות לנשיאות בידי בריונים של החזית הלאומית, שהשליכו אותו לנהר במהלך מצעד שלהם. שם מקרון גינה שוב את הקיצוניות והגזענות. מלנשון הגיע גם הוא למקום, אבל העדיף לשתוק.
כמו כן, מקרון ולה פן ערכו ביום זה עצרות באולמות בפריז ובפרבריה. האיגודים המקצועיים, שרק אחד מהם קרא במפורש להצביע עבור מקרון "הבנקאי ונציג ההון הבינלאומי", ערכו בעיר מצעדים נפרדים ואנרכיסטיים, כאשר מתנגדים של שני המועמדים שברו מתקנים ציבוריים וזגוגיות של בנקים והשליכו בקבוקי תבערה על השוטרים. שניים מהם נכוו קשה.
בינתיים, ז'אן־מארי לה פן ערך עם 300 נאמניו עצרת ליד פסלה של הגיבורה הלאומית ז'אן ד'ארק במרכז פריז. בנאומו הוא תקף את מקרון בעזרת המוטיבים הישנים והבדוקים. "הוא מדבר על עובדים ועבודה בשעה שהוא בנקאי בינלאומי, שלא מכיר כלל את המדינה שלו", אמר לה פן. "הוא רוצה לתכנן לצרפתים את המשפחה, אבל אין לו ילדים". בתגובה חריפה הצהיר מקרון, הנשוי, כידוע, לאישה המבוגרת ממנו ב־25 שנים ששימשה בעבר מורתו לאנגלית, כי אומנם "יש לו משפחה קצת מיוחדת", אבל יש לו "ילדים מתוך אהבה".
זיכרון הפאשיזם מעלה בצד האנטישמיות ורדיפת היהודים גם את רדיפת ההומוסקסואלים. ז'אן־מארי לה פן הביך שוב את בתו, כשטען כי טקס האשכבה הממלכתי שנערך לשוטר שנהרג במתקפת הטרור שנערכה בחודש שעבר בשדרת שאנז אליזה, ושהנואם הראשי בו היה בן זוגו, היה לכבוד ההומוסקסואליות שלו. "אני לא מסכימה", מיהרה מארין לה פן. "דווקא התרגשתי מאוד מדבריו של בן זוגו של השוטר". כזכור, לה פן דואגת לתמוך בכל מצב במשטרה ולא הצטרפה בשעתו, שלא כמו מחברי מפלגתה, לתנועה נגד הנישואים החד־מיניים. כמו כן, סגנה המשפיע ביותר, פלוריאן פיליפו, הוא הומוסקסואל מוצהר.
וגם למדינת ישראל יש מקום במערכת הבחירות הסוערת הזאת. רבות נכתב בימים האחרונים על עמדותיו האנטי־ישראליות של מועמדה של לה פן לראשות הממשלה, ניקולא דופונט־אניין, מנהיג הימין שעשה היסטוריה כשהסיר לראשונה את חגורת הבידוד שיצרו המפלגות הרפובליקניות סביב החזית הלאומית תוך שהוא מציג עצמו, כמובן, כנאמן למשנתו של הגנרל דה גול. אבל גם מספר שתיים של מקרון והמזכיר הכללי של תנועתו, הציר הסוציאליסטי רישאר פראן, לקה באנטי־ישראליות מובהקת כאשר הביע תמיכה ב־BDS וביקש לבטל את החקיקה נגדה.