דאעש מציג: הקוד העברייני של אנשי הארגון

קשה לראות תאגיד פשע בפעולה. זה קשה עוד יותר כשאנשיו מתעטפים בגלימת צדיקים של מעלה, וטוענים כי פעילותם נעשית בשם האל. כזהו בדיוק דאעש - ארגון מאפיה שהתחזה לאוגדה של תיקון עולם. סחיטה, רצח, סחר עבדים, שוד, זנות וסחר בלתי חוקי בעתיקות הם ענפים שבהם מתמחים ארגוני פשע. דאעש מתקיים מכל אלה. העובדה שהוא מצויד בפסקי הלכה, באנשי דת שמעניקים לו גושפנקה ובדגל שעליו נחרתו מילות קודש ("אין אל מבלעדי האלוהים"), אינה מנקה אותו מעבירות המוסר החמורות. דאעש הוא ארגון פשיעה דתי.

עוד רגע יסולק דאעש סופית ממוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, מעוזו בשלוש השנים האחרונות. עד כמה איכותי הוא צבא חייליו של האוליגרך אבו בכר אל־בגדאדי תעיד הקואליציה שנאספה להילחם בארגונו. חיל האוויר האמריקאי, המודיעין האיראני וצבא עיראק - המאגד כוח ללוחמה בטרור, מיליציות שיעיות, כורדים, מיליציות סוניות וכוחות נוצריים.

בימים אלה נצורים אחרוני הלוחמים של דאעש בעיר העתיקה של מוסול. מדי יום הם נסוגים לאחור ומאבדים חברים. בטרם יירד המסך על נוכחותם בעיראק, החליטו להיפרד בדרך בזויה במיוחד. הם פוצצו מסגד ידוע בלב העיר העתיקה של מוסול.

המסגד קרוי על שם נור א־דין זנגי, מצביא מוסלמי בן המאה ה־12. נור א־דין (בערבית, "מאור הדת") מייצג מה שחולמים מפקדי דאעש לעשות ואינם מצליחים: הוא הביס את הצלבנים, איחד את סוריה תחת דגל האסלאם, צירף אליה חלקם מצפון עיראק וכבש את מצרים. הוא הקל את כובד המסים והקים מערכת משפט מקילה, שבעקבותיה נתווסף לשמו התואר "אל־עאדל", ישר הדרך. נור א-דין נחשב לדמות מרכזית בהיסטוריה האסלאמית, שני רק למשחרר ירושלים סלאח א־דין. אין פלא שעבור אבו מוסעב אל־זרקאווי, מייסדו של ארגון אל־קאעידה בעיראק, הוא היה מודל לחיקוי. גם לאלה שפוצצו את המסגד על שמו.

המסגד הוקם ב-1173, שנת חייו האחרונה של נור א־דין. בקיץ 2014, באחת מתקופות השיא של דאעש, נכנס לתוכו אבו בכר אל־בגדאדי, מלווה עשרות חסידים חמושים. באותם ימים רשמו לוחמיו סדרה של ניצחונות מסחררים, עד כי אמרו עליהם שביכולתם לכבוש את בגדד. אל־בגדאדי הכריז על עצמו "אמיר המאמינים", מנהיג אומת האסלאם, ועל השטחים בחזקתו - ח'ליפות. נאומו תועד והופץ ברחבי העולם. הייתה זו הופעתו הפומבית היחידה.

רבים נוהגים לייחס למפקדי דאעש טירוף. החבורה שמקיפה את אל־בגדאדי אכן איבדה את שארית המוסר שמעולם לא הייתה לה, אבל אצלם תמיד היה היגיון בשיגעון. כשהוציאו להורג שבויים בדרכים אכזריות, הם ביקשו להפחיד את אויביהם ולרפות את ידם. כשפוצצו אתרים עתיקים, העלו בשוק השחור את שווי פריטי הארכיאולוגיה ששדדו. כך גם במקרה של מסגד אל־נורי. כשמכרו נערות לזנות, העשירו מאוד את קופתם. בהחרבת המסגד הם מנעו מצבא השיעה של בגדד להיכנס להיכלו ולהודיע מעל אותה בימה על מות הח'ליפות של אל־בגדאדי.

שוב הוכיח שם דאעש למי קרובים אנשיו באמת: לעצמם ולא לאלוהיהם. ברגעי פקודה גבר אצלם הקוד העברייני על הצו הדתי. כמו במשפחת קורליאונה, הכבוד מעל לכל, ולעזאזל זיכרון הקדושים.

להפציץ את אל-ג'זירה

אף לא לרגע אחד, מאז פרץ לפני שלושה שבועות, נרגע המשבר במפרץ. השבוע אף טיפס מדרגה. ארבע המדינות הערביות שהטילו מצור על קטאר - סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין - הניחו בפניה 13 דרישות כתנאי לחידוש היחסים. הן דרשו שתסגור את ערוץ אל־ג'זירה, תחדל מהתמיכה בפלגים מורדים בסוריה, תסגיר מבוקשים החשודים בטרור ותפחית את דרג היחסים שלה עם איראן לכדי מגעים מסחריים בלבד.

רשימת התביעות משפילה, והיא נועדה להוריד את קטאר על ברכיה. הנסיכות הזעירה הדליפה את הרשימה, ומיד הודיעה שתסרב לה. סעודיה הגיבה כי לא יתקיים מו"מ על הסעיפים. למתווך במשבר, אמיר כווית סבאח אל־אחמד, הודיעו הקטארים שילך לחפש פתרון יצירתי, ומיהרו לבקש את התערבות טראמפ. נשיא ארה"ב לא ממהר להתגייס למשימה, אבל נניח שיהיה מוכן להטיל את כובד משקלו. מי שחושב שהוא ניחן בניסיון, בהיכרות וברגישות הראויה, לא מכיר את דונלד טראמפ. יותר מכך: הוא לא ראה מעודו שני בדואים עצבניים.

פקיעת האולטימטום שניתן לקטאר, ביום שני, תדרוש מיריבותיה לממשו. לפיכך בוחנות ארבע המדינות סדרה של סנקציות הדרגתיות. אחת מהן היא סילוק קטאר מ"מועצת שיתוף הפעולה", מעין ליגה ערבית של מדינות המפרץ. סעודיה שוקלת לאיים על מדינות שסוחרות עם קטאר, כי אם לא יחדלו ממגעים עמה, ייבלמו ההשקעות הסעודיות בשטחן; או לתבוע ממשקיעים מסעודיה ומאיחוד האמירויות למשוך את כספם מהבנקים בקטאר. לפי הערכות, שווי החשבונות האלה 18 מיליארד דולר, ומשיכתם תטלטל את הבנקאות בנסיכות. בשלבים מתקדמים יותר עלולות השכנות לפגוע באספקת החשמל של קטאר, ואם העצבים יימתחו מאוד, לפלוש אליה ולהחליף את האמיר בכוח.

לקטאר צבא קטן מאוד, כבן 12 אלף חיילים, רובם המכריע חסר ניסיון מלחמתי. ספק אם ארדואן, שתומך בקטאר ומחזיק בסיס על אדמתה, יורה לחייליו להתערב לטובתה. צבא סעודי, מלווה בלהקת מעודדות מאיחוד האמירויות ובתזמורת נגנים מבחריין, יכבוש את דוחא בכמה שעות. אולי פחות.

התקשורת הקטארית פרסמה השבוע, בעיתוי לא מקרי, אחד ממסמכי וויקיליקס.

המסמך תיעד שיחה ישנה בין יורש העצר של אבו דבי, בירת האמירויות, לנציגים אמריקאים רמי דרג. "הפציצו את אל־ג'זירה", יעץ להם מוחמד בן זאיד עוד לפני המלחמה בעיראק. היסטוריונים ומומחי תקשורת שיפתחו במחקר על אודות אל־ג'זירה לא ישתעממו. התחנה אכן חוללה מהפכה בסיקור התקשורתי. היא הראתה שביכולתה של התקשורת הערבית להוביל, ליזום ולרגש את ההמונים. אבל זו לא המטרה מאחורי הקמתה. אל־ג'זירה השתמשה בפופולריות שצברה בצדק כדי לשמש עבור בעליה, ממשלת קטאר, זרוע של הוצאה לפועל.

בצד מבצעי שידור מצוינים, מלאכת תיעוד נדירה ודיווחים מהירים מרחבי העולם, ניהלה התחנה קמפיינים אכזריים לטובת בעלי עניין. היא השניאה את "צבא הכיבוש הישראלי" על מיליוני ערבים; עודדה את המפגינים בכיכר תחריר להפיל את מובארק (כדי לקסום לרחוב הערבי); העניקה רוח גבית לחמושים שלחמו בקדאפי (יריבה של קטאר בשוק האנרגיה העולמי) והקפידה לדווח אך ורק על מפלות צבא אסד, כי פלגים שבהם תמכה ממשלת קטאר לחמו בו.

אל־ג'זירה סיפקה מאז הקמתה ב־1996 שלל סיבות למדינות ערב לרצות בהחשכת המסך שלה, ולמרות זאת, איש לא נקט פעולה צבאית נגדה, וגם לא נגד הנסיכות הקטנטונת שהמציאה אותה. רבים השתעשעו ברעיון. הם חששו מזעם הרחוב הערבי, ממחאת צרפת וגרמניה, ידידותיה של קטאר באיחוד האירופי, ובעיקר חששו מנקמת המיליציות הסוניות שבהן היא תומכת, בעיקר בסוריה ובעיראק. אבל מאז הכללים השתנו. סעודיה מרגישה בטוחה מאי־פעם. עם גיבוי אמריקאי סוחף, עם רוב ערבי נגד קטאר ויורש עצר חם מזג, הנסיך מוחמד, בנו של המלך - אין להתפלא אם בקרוב יודח האמיר הקטארי, ובמקומו ימליכו הסעודים אחד משלהם.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]