אוסקר כבר יש לו, על הסרט הקודם, גם פרס נובל לשלום כבר יש, על מאמציו ״להפיץ ידע רב יותר על התחממות כדור הארץ כתוצאה של מעשי ידי אדם״. אין מנוס מלהניח שאל גור עושה את מה שהוא עושה משום שבאמת אכפת לו. לא רק פרסים (שכבר יש), לא ממון (שיש לו ממנו מספיק). אל גור רוצה לעשות משהו, ואולי, כמו כל פוליטיקאי, רוצה גם להישאר רלוונטי, לא לשקוע בתהום השכחה המזומנת למי ששיא הקריירה שלהם היה סגן נשיא ארצות הברית.

יש לו סרט חדש, "אמת מטרידה יותר", המשכו של הקודם, ״אמת מטרידה״ (הספר יצא גם בעברית) - המשלב תובנות על תהפוכות מזג האוויר, לא מעט אגו של גור עצמו, שהמצלמה עוקבת אחריו נפגש עם ראשי עולם, נואם, מתלהב, משלהב, מתנצח, מתבדח, וגם כמה השלמות מהסרט הקודם. אמרו עליו שהוא מגזים – גור מתעקש שצדק (אם כי יהיו שיטענו, במידה של צדק, שההוכחה עצמה גם היא הגזמה). אמרו שאין התחממות גלובלית – גור מגלגל עיניים בפרצוף של "אמרתי לכם", וברקע סופות הוריקן משתוללות מחריבות את כל מה שנקרה בדרכן. אמרו שגור עושה מניפולציה, מציג גורים אומללים של דובי קוטב יושבים לבדם על קרחונים – אבל הוא בשלו, הולם בכוח בתודעתם של הצופים. בלימת ההתחממות של כדור הארץ היא משימה חיונית, המחייבת צעדים דרמטיים.

הבחור הנוקשה

לפני עשר שנים, כאשר גור היה עוד בתחילת דרכו כמתריע בשער, כשסרטו הראשון יצא לאקרנים, נהג להציג את עצמו בהופעותיו באופן הבא: ״אני אל גור, ופעם הייתי הנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה״. הקהל הגיב ברעמי הצחוק המתבקשים. רובו עוד זכר היטב את שנותיו של גור כסגנו של ביל קלינטון, ואת ההפסד המפתיע והכואב שלו לג׳ורג׳ בוש – לאחר כמה שבועות של ספירות חוזרות, ובעקבות החלטה של בית משפט עליון שמרני.

אל גור, מתוך הסרט אמת מטרידה ביותר. צילום באדיבות גלובוס מקס

בשבוע שעבר, כאשר גור הציג את עצמו לאלפי סטודנטים ברחבי אמריקה, שבאו להקרנה מיוחדת של הסרט החדש, כולל שאלות ותשובות עם הנשיא־הבאלשעבר, הוא כבר לא השתמש בחידוד המוצלח הזה. אולי משום שהניח, במידה של צדק, שדור הסטודנטים הנוכחי היה צעיר מדי, בקושי נולד, כאשר הפסיד לבוש וסיים קריירה פוליטית מטאורית באקורד של הפסד צורב.

גור מקווה שבעוד שנים, כאשר יכתבו את ההיסטוריה של המאה ה־21, ייאמר עליו שטוב שהפסיד בבחירות 2000. הוא יכול מן הסתם לדמיין את הפסקה המסכמת את הקריירה שלו: הפסיד את הנשיאות, הציל את כדור הארץ. בשנים שלאחר הפסדו עוד רווחו שמועות על האפשרות שינסה לחזור. בבחירות 2004 היו מועמדים שחיכו לראות אם יודיע, אם יתמודד. ב־2006, כאשר יצאו הספר והסרט לאור, והפופולריות של גור גאתה, היו מי שדיברו על המועמדות הדמוקרטית בבחירות 2008 – הבחירות שעימתו לבסוף את ברק אובמה ואת הילרי קלינטון.

טראמפ מקבל סקירה על הוריקן אירמה, ספטמבר 2017 צילום: רויטרס

אבל גור באמת החליט לפרוש. באמת החליט שמה שמעניין אותו – כמה מתאים – זה מזג האוויר. מאז ומעולם היה טיפוס קצת עצי, קצת נוקשה, קצת חכמולוג מדי לפוליטיקה. אחת מאלפי הבדיחות שסופרו עליו גורסת שקל לזהות אותו בתוך חבורת שומרי הראש שלו, כי ״הוא הבחור הנוקשה״. כשנפרד מרעייתו טיפר גור, אחרי 40 שנות נישואים, אמר עליו דיוויד לטרמן ברשעות אופיינית שהוא חווה ״התקררות גלובלית״. אגב, צחוק הגורל, בשעה שגור דאג לכדור הארץ, החלה רעייתו לשעבר לצאת עם ביל אלן, מי שהיה עורכו של המגזין ״נשיונל ג׳יאוגרפיק״. תצלומים מהסוג שמעטר את המגזין הזה, וגם מהסוג שמככב בעמודים הראשונים של העיתונות היומית בשעה שמתחולל אסון טבע גדול, הם הלחם והחמאה של גור. בכל מצגת שהוא משתמש בה, וכמובן בסרטיו, מופיע הטבע בכל הדרו ובכל אימתנותו. בכל שנה גור מעדכן את המצגת: עוד הוריקן, עוד שיטפון, עוד הצפה, עוד טרגדיה.

ובכל זאת, הסרט השני של גור שונה מסרטו הראשון. הסרט ההוא היה קריאת השכמה – ניסיון להשתמש בטקטיקה של הפחדה כדי לגרום למנהיגים ולאזרחים להרים את הראש ולזהות סכנה מתקרבת. הסרט החדש הוא כבר קריאת ניצחון – לא ניצחון סופי, לא הכרעה של הקרב נגד התחממות כדור הארץ, אבל בהחלט ניצחון הגישה האופטימית, המעשית. גור מציג בסרט הזה קצת פחות בעיות וקצת יותר פתרונות. הוא מבטא בו פחות פחד ויותר תקווה. הנה, עוד רגע כבר יש פתרון להתחממות כדור הארץ. עוד רגע, עוד מאמץ קטן, וגור יזכה בפסקה המתאימה בספרי ההיסטוריה.

אל גור, מתוך הסרט אמת מטרידה ביותר. צילום באדיבות גלובוס מקס

כל זה בא כמובן ברגע פוליטי מסקרן, זמן לא רב לאחר שארצות הברית של דונלד טראמפ, מי שבא אחרי אובמה, שבא אחרי בוש, שבא במקום גור, החליטה לפרוש מהסכמי האקלים של פריז. הטריילר של הסרט לא מחמיץ את הרגע הזה, עושה בו שימוש. הוא נפתח בקטע מוכר מנאום של טראמפ המלגלג על היסטריית התחממות כדור הארץ. ״אמורות להיות כאן היום 70 מעלות״, הוא אומר לקהל המריע, ״אבל קפוא כאן. איפה התחממות כדור הארץ? אנחנו צריכים קצת התחממות כדור הארץ״.

הנשיא המכהן הוא אויבם המוצהר של אבירי המלחמה בהתחממות הגלובלית, הוא הציניקן המפקפק במדע, ידידם של התעשיינים המזהמים, שמשם של הלוביסטים שונאי הגזירות והתקנות.

גיבור־על טרגי

אבל הסרט של גור לא עסוק יתר על המידה בטראמפ. שהרי קשה לדחוס לסרט אחד גם את האגו של טראמפ וגם את זה של גור. לכן הסרט מציג את טראמפ בעיקר כדי להתעלם ממנו, לרמוז לצופים שטראמפ אינו רלוונטי למה שקורה בעולם. ובמידה מסוימת, גור צודק. אמריקה פרשה מההסכם, וההסכם לא התמוטט, ראשי המדינות האחרים לא מיהרו לגזור קופון. להפך, הפרישה הזרימה אנרגיה מחודשת לשדה המערכה – מחדדת את חושיהם של כל מי שהתחממות כדור הארץ מתערבבת אצלם כעת גם עם התחממות הזירה הפוליטית והצורך לנקוט בפעולה.

הפגנה בברלין נגד פרישת ארצות הברית מהסכם פריז, יוני 2017 צילום: רויטרס

בדוח של האו״ם שהוצג בשבוע שעבר נשמעו האזהרות הקבועות, והתברר בפעם המי יודע כמה שהעולם מפגר בניסיונותיו להדביק את קצב ההתחממות. פליטת גזי חממה עודה נפוצה בשיעור העולה בשליש לעומת מה שראשי המדינות שואפים לו. ועם זאת, כפי שאמר אריק סולהיים, איש האו״ם לענייני איכות הסביבה, ״כולנו יודעים את החדשות הרעות. אבל לדעתי אנחנו בנקודת מפנה שבה החדשות הטובות חשובות יותר מהחדשות הרעות״.

זה גם מה שגור מנסה לטעון בסרטו, כנראה בהנחה שעשר שנים לאחר הניסיון להשתמש בטקטיקה של הפחדה ואיום, באה העת לנסות גם קצת מוטיבציה חיובית, לשכנע את הקהל שזה הזמן לקפוץ על עגלת ההצלחה. אליסה וילקינסון כתבה על הניסיון הזה ב״ווקס״ שהוא ״סוריאליסטי״, ״כמעט ביזארי״. כריס פלנטה כתב ב״וורג׳״ שמדובר בסרט על ״גיבור־על טרגי״ המתחזה לסרט דוקומנטרי בנושא איכות הסביבה, סרט על בדידותו של אל גור במלחמתו נגד התחממות גלובלית. אלא שגור לא לגמרי לבד. אפילו אמריקה תעמוד במה שהתחייבה לו בהסכמי פריז. לא בגלל הבית הלבן – העוין את ההסכמים – אלא בגלל החלטות של המדינות הגדולות באמריקה, בראשן קליפורניה וניו יורק, ובגלל מחויבות של הסקטור הפרטי. ״הרכבת נמצאת על המסילה הנכונה״, אמר סולהיים, ״חובתנו היא להגביר את מהירותה״.

לאן נוסעת הרכבת הזו? חברות המכוניות מודיעות בזו אחר זו שייפטרו מכלי רכב המונעים בדלק ויעברו לכלי רכב ידידותיים לסביבה (וולוו תהיה הראשונה, כבר ב־2019). רגולטורים ביותר מעשר מדינות באמריקה הקשיחו את החוקים העוסקים בזיהום אוויר – ונכנסו לקרב קשה מול חברות המכוניות המבקשות להמשיך ולמכור את כלי הרכב שלהן במדינות הללו. מדינות שנחשבו ליריבות מסורתיות של מגבלות על תעשייה וייצור – כמו סין והודו – מפתיעות בנכונותן להתמודד עם התחממות כדור הארץ גם במחיר כלכלי מסוים. וממילא, גור מנסה לשכנע בסרטו שהמחיר הכלכלי הוא בלוף: שהבום הכלכלי הבא יישען על תעשיות נקיות, על אנרגיה שאינה מזהמת, על רוח ושמש.

יש הרבה ביטויים של כעס בסרט של גור, הרבה רטוריקה מתלהמת, הרבה הטפת מוסר. אבל יש גם אופטימיות חלקית. בעידן טראמפ, זה יכול להיחשב לניסיון מעניין למשוך תשומת לב בדרך בלתי מקובלת.