איך הזמן רץ:עמנואל מקרון כבר בן 40. רק לפני שבעה חודשים "צרפת בחרה נשיא בן 39, הפתיעה את העולם ועוררה ציפיות" - כפי שהוא עצמו ניסח זאת בראיון ייחודי לערוץ הטלוויזיה הממלכתי FRANCE 2, שנערך כולו תוך כדי הליכה באולמות ומסדרונות ארמון האליזה. פריז אירחה בדיוק את פסגת האקלים העולמית שתויגה כאנטי־טראמפ, והתחושה שהתקבלה היא שמנהיג חדש צועד אל הבמה העולמית. בינתיים, לפחות, הוא מתעלה מעבר לכל הציפיות.
מקרון נולד ב־21 בדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה ותחילתו הרשמית של החורף. הרומאים הקדישו את היום הזה לאל יאנוס בעל שתי הפנים: זועפות המסמלות את העבר; וחייכניות המסמלות את העתיד. מקרון העדיף לאמץ כמדיניות את שתי הפנים, שילוב מעניין של ישן וחדש, ולא רק מפני שרעייתו בריז'יט מבוגרת ממנו ב־25 שנים. ההיצמדות למסורות עתיקות יומין לצד הערצת החדשנות ניכרים גם בנאומיו ובשפתו, הכוללת ביטויים של דור הגיקים הצעיר, לצד מילים ארכאיות שצריך לחפש את משמעותן במילון.
לצד היותו מנהיג צעיר ומודרני, הוא מנסה להחזיר לנשיאות את המעמד המורם מעם, שקודמיו לא היטיבו לשמר. כך למשל בחר לחגוג את יום הולדתו בחוג המשפחה בחווילת אירוח בשטח טירת מלכי צרפת, שאמבור, באזור נהר הלואר, וספג שוב ביקורות על "נטיותיו המלוכניות". מלשכתו נמסר כי מימן את האירוע מכיסו הפרטי, בניסיון להתנער מתיוגו כנשיא של עשירים, שהדביקו לו מתנגדיו.
בקיץ, זמן קצר לאחר הפיכתו לנשיאה השמיני של צרפת, התנסה מקרון בטעמה המריר של הנפילה בסקרים, שהייתה אפילו חדה יותר מאשר אצל קודמיו. אך בעוד שסרקוזי והולנד לא התאוששו עד סוף הקדנציות שלהם מהצניחה בפופולריות, חודשים ספורים אחרי כניסתם לאליזה, מקרון התרומם מהרצפה כמו מתאגרף מנוסה, יישר את החליפה המחויטת וחזר ערב יום הולדתו ל־54% פופולריות - קאמבק חסר תקדים בתולדות הרפובליקה.
יש הטוענים שאחת הסיבות להתאוששות המופלאה הייתה הופעתו הציבורית בהלווייתו ההמונית של הזמר הלאומי ג'וני הולידיי. אחרי שהתקבל בשריקות, ידע מקרון לעורר בשומעיו תחושה של הזדהות עממית - תכונה שהפגין עוד במערכת הבחירות, כשהצליח לצאת כשידו על העליונה מעימותים שאליהם נכנס בעמדת נחיתות מובהקת. הוא הפגין כישרון זה גם בפגישותיו עם מנהיגי העולם.
"אני עושה את מה שהבטחתי", חוזר מקרון ואומר מאז שנבחר. בינתיים, התוצאות מדברות בעד עצמן. הוא הצליח, למשל, להעביר את חוק העבודה החדש למרות איומי האיגודים המקצועיים והשמאל הקיצוני לצאת לרחובות. התגייסות הרחוב הייתה מינימלית, מה שלא היה קורה לקודמו האומלל, הסוציאליסט פרנסואה הולנד. מדובר היה במבחן חשוב עבור מקרון בענייני פנים, אלה שעל פיהם יישפט על ידי הציבור הצרפתי, ושיקבעו בסופו של דבר את עתידו הפוליטי.
בענייני חוץ, לעומת זאת, מצליח מקרון לעורר השתאות של ממש בהסתערותו על יעדי ההשפעה והשליטה האירופית והעולמית. בתוך זמן קצר נוצרו לו מעין "מועדוני מעריצים" ברחבי אירופה, שעוקבים בדבקות ברשתות החברתיות אחרי פעילותו והתבטאויותיו, ואמצעי תקשורת מובילים בעולם מדברים עליו כעל המנהיג הבא של אירופה. למעשה, יש הטוענים שכבר הגיע למעמד זה.
בכל מקום
ככלל, נשיאי צרפת העדיפו תמיד את העיסוק במדיניות חוץ על פני מדיניות פנים. "כשנשיא צרפת אומר לעמיתיו הזרים שצרפת חושבת כך ורוצה כך וכך, איש לא מטיל ספק בזכותו לומר זאת", אמר בעבר פרנסואה הולנד. "לעומת זאת, במדיניות הפנים, כולם מוחים ומתנגדים".
מה שהפריע למנהיגי העולם בעשרות השנים האחרונות היא, כמובן, העובדה שצרפת כבר מזמן אינה יותר ממעצמה בינונית, רחוק מאוד מחזונו של שארל דה גול. אבל מקרון נהנה כנראה מסיועם של הכוכבים, ומהיחלשותם הדרמטית של כוחות העל המערביים המסורתיים: ה"ברקזיט" בבריטניה ובחירתו של דונלד טראמפ, שנראים לרבים כהתאבדויות קולקטיביות, והתערערות מעמדה של הקנצלרית אנגלה מרקל - כבר לפני הבחירות בגרמניה ועוד יותר אחריהן - שטרודה בענייני פנים ובניסיונות נואשים להקמת קואליציה. בנוסף חלו הקשחה והקצנה בעמדותיהן של מדינות מרכזיות כמו רוסיה של פוטין, סין של שי ג'ינפינג וטורקיה של ארדואן, שהוציאו את עצמן מהקונצנזוס העולמי.
על רקע זה הצליח מקרון לנווט את עצמו למעמד, הזמני יש להניח, של מנהיג עולמי הפועל על פי אמנת האו"ם. הוא נותן ביטוי ל"רב־קוטביות" שקודמיו היללו, אבל לא הגשימו (פרט לדה גול, שידע לשחק בזמנו בין שני הגושים), המאפשרת גם למעצמות בינוניות עם מנהיג כריזמטי לחיות את 15 דקות התהילה שלהן.
בעזרת מערך יחסי הציבור המשוכלל שלו, מקרון נמצא ונראה בכל מקום. הוא מפגין נחישות, אבל עם זאת מודע למגבלותיו ולעובדה שעליו לתמרן. גם הקסם האישי משחק כמובן תפקיד מרכזי. לאחר פרישתה של ארצות הברית מהסכם האקלים העולמי הוא לא היסס להצהיר, בפרפרזה על סיסמת הבחירות של טראמפ, "כולנו נושאים אחריות - הבה נעשה את כדור הארץ גדול שוב". הוא כינס את המדינות התומכות בהסכם, כולל פוליטיקאים ובעלי הון אמריקאים, ומצד שני פיתח מערכת יחסים אישית עם טראמפ, הזמין אותו כאורח כבוד למצעד הצבאי של 14 ביולי, והצליח לסחוט ממנו קריאות התפעלות ושבחים למנהיגותו.
בפגישותיו התכופות עם מרקל, איש בפריז כבר לא מעז להאשים אותו בכך שהוא נוסע לקבל הוראות מהבוסית בברלין. הוא זה שמוביל את הקו האירופי בנושא הברקזיט, ותרזה מיי מעדיפה לשאת ולתת איתו. הוא ידע לנזוף בפוטין בנושא זכויות אדם, אך בניגוד לקודמו, אירח אותו במלוא הכבוד בפריז. הוא הצליח להחזיר את צרפת לתמונה במזרח התיכון, במיוחד בסוריה, משם נדחקה כמעט לחלוטין, וניצח על מבצע החילוץ של ראש ממשלת לבנון סעד חרירי מסעודיה ללבנון דרך פריז. בנושא הישראלי־פלסטיני הוא מצליח לגרום לנתניהו לקרוא לו "ידידי", ובאופן פרטי לא מהסס לומר "אני אוהב את ביבי", אבל מצביע נגד העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, מצהיר על כך שעליה להיות בירת שתי המדינות, אך מסרב, באותה נשימה, להכיר במדינה הפלסטינית.
כמובן, "נראות" בזירה הדיפלומטית ובתקשורת הבינלאומית אין פירושה עוצמה ביחסים הבינלאומיים. ילד הפלא עמנואל מקרון, וצרפת עצמה, חיים כיום במידה רבה על חשבון השגיאות והשיתוק של בעלות בריתם, שותפיהם ויריביהם הגדולים; מה שלא צריך להפריע להם למצות את רגע התהילה עד תומו.