ארבע שנים אחרי שראה את שחקני נבחרת איטליה מקדישים לו במועל יד את זכייתם במונדיאל 1934, שלח אליהם בניטו מוסוליני מברק קצרצר. "לנצח או למות", כתב במסמך שנשלח מארץ המגף לפריז, והבהיר לשחקנים שעלו להתמודד מול הונגריה בגמר מונדיאל 1938 את חשיבות האירוע בעיני המנהיג שלהם.

"לא היה צריך למות, מאחר שאיטליה ניצחה 2:4 וזכתה שוב במונדיאל", משחזר אדוארדו גלאנו בספרו "כדורגל באור ובצל". "למחרת היום לבשו המנצחים מדים צבאיים והשתתפו בטקס הניצחון שעליו פיקד הדוצ'ה הגאה. העיתון האיטלקי 'לה גאזטה דלו ספורט' הילל ושיבח את הספורט הפאשיסטי ואת העליונות של הגזע האיטלקי. קודם לכן חגגה העיתונות האיטלקית הממלכתית את הניצחון על הברזילאים בחצי הגמר: 'אנו מברכים על הניצחון של האינטליגנציה על הכוח האלים של השחורים'".

בהיותו ענף הספורט הפופולרי בעולם, כדורגל תמיד נקשר בפוליטיקה, בכסף, בתדמית ובכבוד. לכן לא מפתיע שכבר יותר מ־100 שנים רואים בו שועי עולם דרך להשיג מטרות מסוגים שונים. כמו לא מעט טורנירים גדולים בשנים האחרונות, גם המונדיאל שייצא לדרך ברוסיה בעוד כחודשיים מעורר לא מעט הדים, וממש לא בגלל הנבחרת המקומית, שלהבדיל מזו של מוסוליני צפויה לספוג לא מעט תבוסות על כר הדשא.



לצד תוצאות הבחירות החד־צדדיות לנשיאות רוסיה והפסגה האחרונה בטורקיה בהשתתפות מנהיגי רוסיה, טורקיה ואיראן, הרעלת המרגל הרוסי, סרגיי סקריפל, באנגליה משפיעה לא רק על הזירה הבינלאומית, אלא גם על עולם הספורט. בלונדון כבר הודיעו שמשפחת המלוכה ונציגי הממשלה יחרימו את המונדיאל ברוסיה והוציאו בכך את הרוסים משלוותם. אלה האשימו אותם מנגד ב"רוסופוביה", והשגריר הרוסי בבירה הבריטית אף טען שאזרחים רוסים שחיים בממלכה מותקפים לאחרונה בשל כך. אבל הציטוט הזכור מכולם במשבר הדיפלומטי הנוכחי שייך דווקא לשר החוץ הבריטי, בוריס ג'ונסון, שטען כי ולדימיר פוטין ישתמש במונדיאל ברוסיה כפי שאדולף היטלר השתמש באולימפיאדת 1936 בברלין.



"יש דמיון בין הסיטואציה של רוסיה הנוכחית לזו של גרמניה לפני 80 שנה", טוען תומר פדלון, מרצה לפוליטיקה וספורט באוניברסיטת תל־אביב. "מדובר בשתי מדינות שסובלות מתדמית שלילית, במיוחד בעולם המערבי. שתיהן נחשבות לשחקניות סוררות במערכת הבינלאומית ושתיהן בשלב התאוששות ממלחמה גדולה, שהן תופסות את עצמן כמפסידות בה: רפובליקת ויימאר הגרמנית מהתבוסה במלחמת העולם הראשונה, ורוסיה מהמלחמה הקרה.
"הן גם מתאוששות ממשברים כלכליים, בין אם זו האינפלציה המפלצתית ברפובליקת ויימאר ובין אם המשברים הכלכליים הענקיים של רוסיה בשנות ה־90, אחרי שהאוליגרכים עשו הון וברחו מהמדינה. בשני המקרים התפיסה היא: הושפלנו במלחמות, אבל אנחנו מתאוששים ומארחים טורניר גדול. אנחנו מספיק גדולים כדי לארח את כל העולם אצלנו".

ובכל זאת, רוסיה של היום היא לא גרמניה הנאצית.
"נכון, אבל ב־1936 היו לא מעט אנשים שחזרו מברלין במחשבה שהרבה ממה שהם שמעו בתקשורת היה 'פייק ניוז', שגרמניה היא מדינה לבבית. הרוסים רוצים שאנשים יחזרו הביתה, במיוחד לאנגליה, באותה דעה. המונדיאל הוא הזדמנות ליצור קשר ישיר עם האזרחים במדינה המארחת מעל ראשיהם של המנהיגים. שים לב שרוסיה מאוד מעודדת את התיירות אליה בשנים האחרונות, והמונדיאל הוא הזדמנות נוספת לגרום לאנשים לספר בבית איזו מדינה נפלאה היא. תייר שיגיע למונדיאל לא יגיע בהכרח לסנט פטרסבורג או למוסקבה. יש 12 אצטדיונים שפזורים על פני 11 ערים שונות. יש אפילו אצטדיון גם בקלינינגרד, שהיא בכלל מובלעת רוסית בפולין. המטרה היא לחשוף את כולם לרוסיה הגדולה.

"אגב, גם לפני 1936 היו קריאות לחרם על גרמניה, וגם אז זה לא הבשיל לחרם כללי, כמו שלא יקרה הפעם. נכון לעכשיו נציגים פוליטיים מאנגליה ומאיסלנד הצהירו שלא יגיעו למונדיאל. זה סוג של מחאה שקטה, כי אחרי הכל צריך לשמוע גם את מה שג'ונסון אמר בהמשך: 'אם נחרים את המונדיאל כנבחרת, אנחנו בעצם מענישים את נבחרת אנגליה'".

להחזיר עטרה ליושנה

אירוח טורנירי ספורט בינלאומיים הוא עניין קשה ובעיקר יקר, מאחר שעיני כל העולם נשואות למקום אחד. המתקנים צריכים להיות ברמה הגבוהה ביותר, התשתיות במדינה נדרשות לשרת מיליוני תיירים שמגיעים לזמן קצר, והתקציבים שמושקעים בכל אלה באים בדרך כלל על חשבון האזרח הקטן של המדינה המארחת.

"פעם הייתה תפיסה ששווה לארח טורנירים גדולים כי זה כלכלי, מפתח תשתיות ועוזר למאחרת בטווח הקצר והארוך", מסביר פדלון, "אבל בשנים האחרונות מחקרים הוכיחו את התוצאה ההפוכה, ואז נשאלת השאלה למה בכלל כדאי לארח טורניר גדול. קשה יותר למדינות דמוקרטיות לארח טורנירים כאלה. תושבים ברומא, המבורג, בוסטון ובודפשט התנגדו לארח אולימפיאדות ב־2024 וב־2028, ולכן הן לא יתקיימו שם. לעומת זאת, מדינה שהיא לא דמוקרטית, שלא צריכה משאלי עם כאלה, יכולה להחליט על זה בקלות. אין לה ביורוקרטיה להיאבק בה.



"פוטין בוודאי לא שאל את העם אם הוא רוצה אולימפיאדת חורף בסוצ'י ב־2014 או מונדיאל ב־2018. אין ועדת ביקורת פנים־מדינתית. אז בסוצ'י הבטיחו שיבזבזו 12 מיליארד דולר וזה הסתכם ב־50 מיליארד על קיום אולימפיאדת חורף בעיר הכי חמה ברוסיה. גם במונדיאל הקרוב קשה יהיה לבקר את המנהיג, שהרי עוד מימי הצאר יש תפיסה ברוסיה שהמנהיג תמיד צודק.

"בגדול, פוטין רוצה להחזיר עטרה ליושנה, וזה בא לידי ביטוי בכלכלה, בביטחון, בפוליטיקה בינלאומית וכמובן גם בספורט. יש פה הזדמנות טובה לרוסיה להציג את עצמה כמעצמה שחזרה לימיה הגדולים, והספורט נתפס היום כפלטפורמה מצוינת לכך. אפילו ברית המועצות לא זכתה לארח מונדיאל, והנה פוטין הוא האחד והיחיד שמצליח להביא את המונדיאל לרוסיה".

"פוטין רוצה ניצחון. אתה לא תראה אפילו נאום אחד שלו שהמילה 'ניצחון' לא מככבת בו", אומר ד"ר יבגני קלאובר, מומחה לענייני רוסיה בבית הספר לממשל של אוניברסיטת תל אביב, בנוגע למניעים של הנשיא הרוסי בהבאת המונדיאל למדינה. "אפילו בפסגה בטורקיה הוא השתמש במילה הזו, אף שבסוריה שעליה דנו אין כבר דאע"ש ואין שום ניצחון.



"צריך להבין שבתקופה האחרונה רוסיה ספגה מכות קשות", מוסיף ד"ר קלאובר. "בשבוע האחרון הייתה שריפה איומה בסיביר עם עשרות ילדים הרוגים, שהובילה לתסיסה פנימית ולביקורת על הממשל. זה אומנם לא מזיז לפוטין, אבל הוא לא מעוניין בתסיסה; הוא מעוניין בניצחונות. היו סנקציות מול הממשל בארצות הברית ואובדן של 600 חיילים רוסים בסוריה בתחילת מרץ. ברוסיה יכולים לקרוא להם 'שכירי חרב' עד מחר כדי להסוות את העובדה שמדובר בכוחות רוסיים, אבל זה אנטי־ניצחון, ופוטין כאמור מחויב לניצחונות".

איך זה בא לידי ביטוי בספורט?
"אפילו באולימפיאדת החורף האחרונה בדרום קוריאה הספורטאים הרוסים נאלצו להתחרות תחת הדגל של הוועד האולימפי ולא לייצג את רוסיה, בגלל שנתפסו קודם על שימוש בסמים. מדליות שספורטאים זכו בהן באולימפיאדת סוצ'י 2014 נשללו מהם. מבחינת פוטין, אם הספורטאים שלך זוכים, אבל לא מנגנים את ההמנון שלך, זה לא ניצחון. זה היה מביש ופוגעני מאוד, במיוחד כשהלאומיות היא משהו שפוטין מרבה לדבר עליו, כמו גם על המוסריות של האומה הרוסית ועל הקוד אתי הנעלה שלה על פני אומות אחרות – ואנחנו יודעים מה עלול לקרות כשאומה אחת רואה את עצמה מעל האחרות.



"אז פוטין מנסה להחזיר את עצמו למסלול הניצחונות. אם זה בבחירות, כשהוא ניצח בפער עצום עם כ־77% מהקולות ושיעור השתתפות חסר תקדים. לעומת זאת, אחרי הרעלתו של סקריפל ועם יותר מ־200 שגרירים רוסים שמגורשים בשבועות האחרונים מ־20 מדינות, מסתמן כאן בידוד בינלאומי, ופוטין רוצה להיחלץ ממנו. כאן המונדיאל נכנס לעניינים. אם מנהיגים יגיעו להתארח אצלו, זה יעצים אותו. הוא רוצה להיתפס כמי שניתן לעשות איתו משא ומתן, כמי שאפשר לתת בו אמון. לכן עצם הביקור שלהם הוא דבר עקרוני מבחינתו".

אתה צופה שיהיו עוד אירועים פוליטיים שישפיעו על המונדיאל לפני פתיחתו?

"התמונה החדשותית משתנה ביום אחד. אבל אם אני צריך לנחש, אני חושב שהבריטים ינסו לקחת את הדוחות שמפלילים את הרוסים בפרשת המרגל ולחשוף אותם לקראת המונדיאל. אז תהיה הצדקה לבקש ממנהיגים של מדינות אחרות להחרים את הטורניר ולהזדהות איתם".

המארחת המושלמת

גזענות, הומופוביה, אנטישמיות ואלימות במגרשי הכדורגל ברוסיה הם עניין מורכב ועתיק יומין. בשנים האחרונות נרשמו אינספור מקרים של נהמות לעבר שחקנים שחומי עור, תקריות נגד מי שנחשדו בנטיותיהם המיניות והתארגנות והתכנסות של קבוצות חוליגנים שהפעילו אלימות קשה. הזכורה שבהן הייתה ביורו 2016 שנערך בצרפת, שם התרחשו מהומות ענק וקרבות רחוב אלימים בין אוהדי נבחרת רוסיה לאלו של אנגליה.

לא פחות משזכורות התמונות ההן ממרסיי, זכורות גם אמירותיהם של חברי הפרלמנט והממשל הרוסי, שתמכו במתפרעים הרוסים ללא היסוס. זאת ועוד: האיש שמונה מטעם ההתאחדות הרוסית לאחראי על הפעולות האנטי־גזעניות לקראת המונדיאל הוא קשר צ'לסי ונבחרת רוסיה לשעבר, אלכסיי סמרטין, שטען בעבר כי "גזענות לא קיימת ברוסיה, זו רק אופנה חולפת". כל אלו מסבירים את החשש מהתפרצות של אירועים אלימים במונדיאל הקרוב.

"יש הרבה חששות בנוגע לאווירה, הן במדינה והן באצטדיונים", אומר פדלון. "השאלה היא איך הרוסים יקבלו את העולם. הגזענות וההומופוביה ברוסיה ידועים, ומן הסתם יהיו במונדיאל הרבה שחקנים שחומי עור. אם שני חבר'ה ישלבו ידיים ברחוב, הם עלולים לקבל מכות. מצד שני, רוסיה הרי רוצה להצטייר כמארחת מושלמת, להציג את עצמה באופן חיובי כלפי העולם המערבי ולשנות שם את דעת הקהל עליה".



זה אומר שיהיה מסוכן להסתובב ברחובות, או שאולי דווקא הנוקשות הרוסית תאפשר מונדיאל מסודר ובטוח יותר?

"בשל הרצון לשפר את התדמית, אני חושב שיהיה יותר מסודר ושלא יהיו הרבה מקרים של חוליגניזם. בדיוק בשביל זה פוטין הקים בשנת 2016 את המשמר הלאומי שכולל 300 אלף חיילים ושוטרים שנאמנים רק לו. הוא גייס אותם לקראת המונדיאל כי הוא מפחד מחוליגניזם, ממכות לזרים, מטרור צ'צ'ני או מדאעש. בסיכומו של דבר, הפחד ימנע מהרבה אנשים להגיע לרוסיה, אבל אני לא אתפלא אם אחרי השבוע הראשון לאנשים יתחשק והם יצטרפו למי שנמצא שם".

"אני מצפה שרמת החוליגניזם דווקא תעלה", אומר ד"ר קלאובר. "המלחמה הקרה מתרחשת גם בספורט, ברטוריקה מאוד אגרסיבית נגד האויב. אני מצפה שהחוליגנים יהיו יותר קיצונים ושתהיה עלייה בתדירות התקריות, כי יש איבה ברמת הממשלות, והיא נוגעת בתרבות, בפוליטיקה ובאידיאולוגיה ומגיעה להמון אנשים".

"ברגע שחברה עוברת תהליכים של הקצנה, זה משפיע גם על עולם הכדורגל. גם אנשים שלא קשורים בספורט נהיים יותר אלימים. אם יש תקריות נגד רוסים בשכונות בלונדון, אז בוודאי שזה יקרה יותר ברוסיה. זו לא נבואה, אלא רק השלכה לוגית, וזו גם הסיבה לכך שהאנגלים מבקשים שיציבו גדר בכל מקום שבו הם יתאכסנו. ולמרות זאת, החלום הרטוב של פוטין הוא שהניצחון יבוא במגרש, ואם לא בספורט, אז שתהיה עליונות של סדר. לו ספציפית אין עניין בחוליגניזם".

התקציב הרשמי למונדיאל עומד על כ־20 מיליארד דולר. מדובר על יותר מ־20% מתקציב הבריאות של רוסיה. וכשמדובר במדינה שמצויה במשבר כלכלי חמור והצהירה רק לאחרונה שחיים בה 23 מיליון עניים, קשה להאמין שהאירוח התקבל כמובן מאליו. "יש אופוזיציה, רק שאין לה שיניים או יכולת להחליף את השלטון", טוען ד"ר קלאובר. "יש להם רק יכולת להתבטא. רוסיה היא מדינה שאפילו השכר הממוצע בה לא מאפשר לך לחיות בכבוד, ובתקופה של פוטין העוני רק התרחב. המדדים הכלכליים נגדו, אבל הרצון להראות כלפי חוץ את העוצמה - מנצח הכל.

"הרוב המוחלט של האזרחים הולך עם פוטין באש ובמים", מוסיף ד"ר קלאובר. "האופוזיציונרים מרימים גבה. הם לא מבינים איך אצטדיון בסנט פטרסבורג, שהיה מתוכנן להיבנות בארבעה מיליארד רובל, עלה בסוף 50 מיליארד רובל, כלומר מיליארד דולר. אבל אין להם השפעה".