לכולם נראה טבעי שהמהומות בגבול עזה נמשכות גם בימים אלה, אבל רק לפני שישה שבועות הסכימו ישראל וחמאס על הפסקת אש. שני הצדדים קיוו לשמור עליה חודשים ארוכים לפחות, חתרו אליה ורצו בה מאוד, והנה הם מוצאים את עצמם היכן שהיו לפני חודשיים ושלושה. הסיפור הזה הוא תזכורת לשיעור הראשון בתורת המו"מ. אין להותיר דבר ליום שאחרי.
זה היה הסכם פשוט למדי. בחמאס התחייבו להשיב את הגדר למצב הרגוע שבו הייתה ערב ה־30 במרץ. בתמורה, הסכימה ישראל לשלושה סעיפים, שהחשוב בהם היה תוספת של כמה שעות חשמל ביום לתחנת הכוח בעזה. סוכם כי הדבר יתבצע באמצעות סולר במכליות, שימכרו חברות האנרגיה בישראל לחברת החשמל ברצועה. נסיכות קטאר הסכימה לממן את שוויו.
הפסקת האש שהשיג שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב הייתה, אם כן, עסקה משולשת. ישראל, חמאס וקטאר. יחד עם החשמל, קיבלו ראשי חמאס הבטחה לשתי מחוות נוספות, נוחות לביצוע מבחינת ישראל: הרחבת שטח הדיג מול חופי עזה בחמישה וחצי קילומטרים (צעד המשפר את היקף הדגה ואת איכותה) ופתיחתו מחדש של מחסום כרם שלום, שממנו יוצאות ונכנסות סחורות לרצועה. המחסום נסגר כמה שבועות קודם לכן, כסנקציה ישראלית בשיאם של ימי הבלונים.
איש לא יוכל לטעון שישראל שילמה מכיסה, התכופפה או ויתרה. הרי הכסף הוא קטארי, הסולר נמכר ולא ניתן חינם, והתוצאה משתלמת. ולמרות זאת, המחשבה שראשי חמאס הצליחו לסחוט מירושלים הישג בדרכי אלימות לא הייתה נוחה לממשלה. בהודעות הרשמיות שיצאו מירושלים לא כונה ההסדר "הפסקת אש", אלא "הבנות". לא נמסר מה קיבלו ראשי חמאס בתמורה.
יהיה תוארו אשר יהיה, ב־15 באוגוסט יצא הסיכום לדרכו ולווה בתחושת אופטימיות בישראל. ביום השישי הראשון של המבחן, אכן פחת השימוש בבלונים כמעט לאפס. תהלוכות הגדר הוגבלו לשעה וחצי בלבד. ההסעות מהערים הגדולות לכיוון הגבול צומצמו. השבאב נדרשו לא להתקרב לגדר. חלקם המשיכו להגיע לשם על אף המגבלות, ובחמאס ביקשו שבועיים או שלושה להשתלט גם עליהם.
כל הזמן הזה תהו הקטארים לאן להעביר את הכסף, ולא קיבלו מענה. בחמאס שאלו מתי תגיע מכלית הסולר הראשונה, וגם הם לא קיבלו תשובה. הדבר הפשוט ביותר לעשותו היה העברה ישירה של המימון מדוחא לישראל, אבל ירושלים סירבה לבוא במגע ישיר עם הנסיכות, לא בגלל תמיכתה בטרור בכלל, כפי שהדליפו פקידים ישראלים לעיתונאים. לישראל אין קושי לעשות עסקים עם מדינות שתומכות בפלגי ג'יהאד, כמו סעודיה ואיחוד האמירויות. ההסתייגות מקטאר נובעת מתמיכתה בחמאס. בשוליים, היא מבטאת גם מחווה לשתי ידידות. סעודיה, יריבתה האזורית של קטאר, ומצרים, העוינת אותה זה כמעט עשור, בגלל יחסה המחבק של הנסיכות לתנועת אחים המוסלמים.
הזמן דחק, וראשי חמאס הראו סימני עצבנות. שבועיים חלפו, מאמצי הרגיעה שלהם הוכיחו את עצמם בשטח, אבל חשמל אין. דמות המפתח הייתה ועודנה אבו מאזן. ישראל, האו"ם והמצרים ביקשו לבחון אצלו, אם יסכים לשמש כתובת לקבלת הכסף הקטארי. אחר כך יעביר אותו לישראל, והיא תשלח את המכליות למחסום כרם שלום. שליחים בכירים באו לרמאללה בציפייה, ויצאו ממנה בבושת פנים. "אני לא אתן להם דבר, עד שיחזירו את הרצועה כולה לאחריות הרשות", הסביר אבו מאזן את סירובו.
ברשות חוששים מכל סיכום נפרד בין ישראל לחמאס, ורואים בו ראשיתה של התחממות עתידית. לתפיסתם, כל מהלך שיטיב עם עזה עלול להנציח את הפירוד מהרשות, ולמוטט את החלום למדינה אחת בגבולות 67'. משום כך התנחלה ברמאללה התפיסה, שככל שיורע לחמאס, כך יגבר הסיכוי להשבת המצב לקדמותו.
הקלף של חמאס
בחמאס הבינו ראשונים כי ההישג המקווה הוחמץ. בד בבד החלה להתעורר ביקורת פנימית ברצועה. דעת הקהל בעזה האשימה את יחיא סנואר ואת איסמעיל הנייה בכניעה וברכרוכיות כלפי ישראל. חליל אל־חִיַיה, האיש מספר 2 בלשכה המדינית בעזה, נשלח להרגיע את הציבור. "אם הכיבוש יחזיר את המצב לקדמותו, לא נפריח בלון אחד, נפריח 100 אלף", אמר במסיבת עיתונאים ב־30 באוגוסט, "לא נחתוך גדר סתם, נחתוך אותה באלפים. ננהל את זה בדרכנו שלנו. מה הפשע בכך? היכן הבגידה?".
עוד כמה ימים חלפו, ובבתי החולים ברצועה החלו להסתמן סימנים ראשונים למצוקת חשמל. בחמאס התלבטו לרגע והחליטו לשוב למערכה. היה ברור שאם הם ישמרו על הפסקת האש, הם לא יראו חשמל בקרוב. הזרוע הצבאית חזרה להשתמש בקלפיה כמעט כמו בימים הטובים. בלוני תבערה, צעירים שחותכים את הגדר ומנסים להסתנן לישראל, ובאחרונה גם מהומות דמים ליליות. פלגים אחרים הבינו היטב כי האור הירוק ניתן מחדש, ושבו להשתמש במטעני נפץ וברימוני יד.
ראשי חמאס אינם רוצים במלחמונת הזאת, אלא נאלצים להשתמש בה כבמכבש לחצים. מטרתם היא לדחוק אל הקיר את ישראל ואת מצרים, כדי שיכריחו את אבו מאזן לשנות את יחסו השלילי כלפיהם. אבל אפילו קהיר וירושלים מתקשות בכך. בערוב ימיו, הראיס הפלסטיני לחיץ בקושי. עתה נוכח בכך גם הבית הלבן, שמפעיל עליו לחצים כבדים מאוד כדי שיקבל את תוכנית השלום שלו. בינתיים, ללא הועיל.
נכון להיום, הפסקת האש אומנם בתוקף, אבל רק על הנייר. בשטח, חזרנו חודש וחצי לאחור. משום כך מנסים השחקנים השונים באזור למצוא מוצא. אולי באמצעות הירדנים, אף שגם הם יתקשו לעקוף את אבו מאזן. המציאות הזו מוכיחה את המלכוד שאליו נגררה ירושלים. ממשלת ישראל והמערכת הביטחונית רוצות בשיקום עזה, אבל לבן נאלץ להישאר קפוץ. אם ייתנו לחמאס מתנות, ייתפס הדבר כזריקת עידוד לאלימות, שתועתק ברבות הימים לגדה.
לנגד עינינו מתחוללת טרגדיה בכיכובו של האזרח העזתי. הוא גיבור העלילה, ולא הממשלות, המסרבות לצאת מהסבך. השאלה אם המסכן יזכה לעוד כמה שעות חשמל ביום אינה תלויה ביכולתו לשלם את תמורתו, וגם לא ברמת התפוקה של תחנת הכוח ברצועה. היא תוצאה של מאבקי כוח אזוריים.
יש לכם דקה
מה שהרתיח את הרוסים איננו רק מותם של 15 לובשי מדים, אנשי מודיעין שהיו באליושין־20 שהופל, אלא ההשפלה שהעבירו אותם אנשיו של גנרל איזנקוט. תארו לכם שהטלפון מצלצל לפתע במפקדה של צבא רוסיה אי־שם בצפון סוריה, והבשורה חטופה ומיידית. "מטוסי קרב של ישראל יתקפו בלטקיה בתוך דקה". באותו ערב פעל בשמי המחוז גם האליושין הרוסי. הנ"מ הסורי ירה בו ופגע. טיל רוסי, מן הסתם.
עכשיו הבעיה כפולה. אם יעמדו הרוסים על דעתם וידרשו מצה"ל זמן התרעה ארוך יותר, תיקלע ישראל לבעיה מבצעית. הרוסים עלולים לחלוק את המידע עם אסד, וזה ייערך טוב לתקיפה, אולי יידע להפעיל מכת נ"מ צפופה יותר. הבעיה השנייה היא שהזעם הרוסי טרם שכך. לא הייתי מתחלף עם מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, שנשלח אתמול לפייס גנרלים רוסים שגאוותם נפגעה. כבודם נרמס, אבל הם לא יגמלו לצה"ל ישירות. ביכולתם להעלים עין מהפרות איראניות בסוריה, למשל, או לשבש נתיבי אוויר באזור.
ועל אף ההסתבכות, מדיניות התקיפות של צה"ל במאגרי התחמושת של חיזבאללה ואיראן היא הישג מבצעי בולט. התקיפות הללו מתבצעות כמה שנים בהתמדה. גילוי המידע על המטרות הוא הישג בפני עצמו. לא תמיד המטרה היא טילים מן המוכן. לעתים זהו מרכיב אחד מתוך רבים. למשל, ציוד לייצור הטיל. חרף זאת, בשנים שבהן העסק הזה עובד, שילמה ישראל במטוס אחד שהופל (ללא הרוגים), ובמשבר אחד עם הרוסים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל