לכל תנועה חברתית יש מחזור חיים. תחילה בא שיח. אחר כך שיח על השיח. וכאשר מדובר בתנועה הבולטת של השנים האחרונות, MeToo#, הכל קורה מהר. גם השיח על השיח בא מהר. אי אפשר אחרת. התנועה כולה היא תנועה של דיבור, של התנערות תודעתית, שעיקרה פתיחה של מה שפעם היה סגור. אי אפשר שלא להתפעל מעוצמתו של הדיבור הזה, אי אפשר שלא לתהות על בעיותיו.
בעיות? מישהו אמר בעיות? הנה, נגענו בשורש השיח על השיח. לא בטוח שמותר לבקר את תנועת MeToo#.
איאן בורומה - זה שמו של העורך שנפרד מכיסאו - פרסם מאמר של שדרן רדיו קנדי שהואשם בהטרדות מיניות של לפחות 15 נשים. הואשם ציבורית – וגם הודה שנהג שלא כדין. הואשם גם בבית משפט – שבו זוכה מכמה עבירות. למאמר של ג’יאן גומשי, השדרן המדובר, ניתנה הכותרת: “הרהורים של האשטאג”. ואפשר היה להבין ממנו שגומשי לא לגמרי מבין איך ולמה קיבל הציבור היתר להרוס את חייו בקמפיין הכפשה ציבורי, שחלקו עובדות וחלקו פרשנות לעובדות וחלקו טענות שנויות במחלוקת. כלומר, מדובר היה במאמר שסבל משני ליקויים חמורים. האחד – כותבו היה טרדן מיני. השני – כותבו ערער על טהרתה של תנועת MeToo# שהפילה אותו.
בורומה פרסם, ומצא את עצמו תחת מתקפה פרועה של קוראים וקוראות. הוא ידע שהמאמר יעורר תגובות, הוא התכוון לאתגר את קוראיו בסיוע פרובוקציה. אבל הצליח לו קצת יותר מדי. הקוראים דרשו את ראשו. הוא הואשם בזלזול במתלוננות על הטרדה מינית. הוא הואשם בסיוע לפושעים. הוא הואשם שבגלל גישה כמו שלו, נשים עוד נאלצות להיאבק.
במקרה המנומס זה נשמע כך (הציטוט מתוך מאמר של ג’יה טולנטינו ב”ניו יורקר”): כאשר מגזינים כמו “ניו יורק רוויו” מפרסמים מאמרים של גברים שהואשמו בהטרדה מינית, הם “מסייעים לפתח שיח ליברלי של זכויות גברים שבו כל המבנים הישנים והאיומים של עליונות הגבר מוקמים מחדש, מצופים בשכבה של חשיבה עצמאית, ומקודמים על ידי הטענה שלכל המעורבים יש כבוד רב לנשים, שהם בעד שוויון, ושהם בסך הכל שואלים שאלות שחייבות להישאל”.
ברשתות החברתיות זה כמובן קצת פחות מנומס. התבטאויות קשות, בוטות, מסיתות, כוונו לבורומה. “ניו יורק רוויו אוף בוקס” הוא מגזין שמאל די רדיקלי, וגם לקוראיו – או לפחות לאלה מהם שטרחו להשתתף במתקפה על בורומה – אין כנראה הרבה הומור, ועוד פחות מזה יכולת להכיל עמדות הנוגדות את שלהם. בורומה הציע להתפטר. הבעלים החליטו לקבל את ההתפטרות. ניצחון קטן לתנועה – הפסד קטן לעיתונות.
איתות לכולנו
וזו כמובן פרשה קטנה בשוליה של פרשות גדולות שמלוות את אמריקה השבוע, ונקשרות לתנועת החרמש הגדולה לביעור ההטרדות המיניות. הקומיקאי ביל קוסבי נשלח שלשום למאסר ממושך, וייתכן שיסיים את חייו בכלא. העבירות שהורשע בהן חמורות. הוא לא היה טרדן, הוא היה תוקף אלים. וכן, יש הבדל, אך הוא מיטשטש לנוכח תנועת החרמש הקוצרת ללא אבחנה.
והיום - שימוע. ברט קוואנו, מועמד נכבד לתפקיד שופט בית המשפט העליון, יצטרך להסביר את מעשיו לפני כמה עשורים, כתלמיד תיכון, ואחר כך כסטודנט. גם עליו כבר התאספו כמה סיפורים, שעולה מהם דמות של צעיר לא לגמרי מעורר אמפתיה. כנראה שתה יותר מכפי שראוי. כנראה השתמש בלשון גסה והתרברב כדרכם של צעירים שיכורים, והתנהג באגרסיביות, שעל עוצמתה יש מחלוקת. אחת טוענת שניסה לאנוס אותה. אחת טוענת שחשף את עצמו.
הסיפורים לא נשמעים טוב. הם נשמעים כמו סיפורים על בחור צעיר שלא הייתם רוצים להתחבר איתו, אלא אם גם אתם קצת צעירים, וקצת שיכורים, וקצת מגעילים. אבל לך תדע מה בדיוק היה לפני 30 שנה. היא אומרת כך, הוא אומר אחרת. שניהם לא היו במלוא חושיהם גם כאשר האירועים התרחשו. שניהם לא בהכרח יכולים לשחזר במדויק את קורותיו של לילה אחד – אין תאריך, אין שעה, אפילו על המקום אין הסכמה מלאה – בשנות ה־80. ממילא, מה שנשאר זה הסיפור. מה שנשאר זה כוחו של הסיפור להניע את עולם המעשה. המתלוננות נגד השופט ברט קוואנו צצו ברגע טעון מאוד מבחינה פוליטית. הן צצו במטרה להשיג מטרה פוליטית. הסיפור הוא נשקן החזק האחד. נשקן השני הוא נשק הצנזורה.
הנה, כך מתחבר הסיפור של “ניו יורק רוויו” לסיפור של וושינגטון. הסיפור על מגזין ספרותי לסיפור על מינוי פוליטי. בורומה אפשר להטיל ספק ואיבד את עולמו. מסקנה: לא כדאי להטיל ספק. לא כדאי לעמוד בטווח הפגיעה של החרמש הקוצר ללא אבחנה. נסו לומר: אין ראיות של ממש נגד קוואנו – ומיד תואשמו בשנאת נשים, ביזוי נשים. נסו לומר: אי אפשר לבלום מינוי של שופט על סמך טענות כל כך רעועות – ומיד תקבלו מקלחת של נאצות. כאמור, אמריקה איבדה את חוש ההומור שלה, ואיתו את היכולת לדבר ברוגע על עניינים מסובכים. “משהו משמעותי הלך לאיבוד השבוע”, כתבה לורה קיפניס, עיתונאית שפרסמה מעת לעת מאמרים תחת שרביטו של בורומה. פיטוריו הם איתות לשאר: היזהרו, צנזרו את עצמכם, אל תחרגו מגבולות מה שמתיר טוויטר. היו מי שכינו את הפיטורים “מקארתיזם”. האשמה בסתימת פיות היא האשמה שבדרך כלל מוטחת משמאל לימין – אבל במקרה של MeToo# כיוון התנועה הפוך. ובעצם, לא רק במקרה של MeToo#. באופן כללי, השמאל האמריקאי איבד את היכולת להקשיב ליריביו. איבד את הרצון להקשיב להם. באווירה הפוליטית הקשה השוררת כיום, עצם ההקשבה נחשב למתן לגיטימציה. ואסור לתת לגיטימציה.
באנון? אצלנו?
במאמר של כריסטופר פינן בעיתון “וול סטריט ג’ורנל” חוברו שלושה מקרים לכדי תופעה אחת. המקרה הראשון - מבחינת סדר הזמנים האחרון – הוא זה של בורומה שצונזר. אלה שלפניו נוגעים גם הם לשני מגזינים הנוטים לשמאל, שגם הם עמדו בלבה של סערה בנסיבות דומות. ביולי, נאלץ המגזין “דה ניישן” להתנצל על פרסום של שיר, שמבקריו טענו שיש בו עלבון לשחורים. המשורר השתמש בביטוי שרומז כביכול על צבע עורו של גיבור השיר החי על חשבון אחרים. זו הייתה הפעם הראשונה ביותר מ־150 שנות קיומו של המגזין שבה פורסמה התנצלות על שיר.
חודש אחר כך, ביטל המגזין “הניו יורקר” ראיון עם יועצו לשעבר של הנשיא טראמפ, סטיב באנון. הראיון תוכנן להיות אירוע השיא של פסטיבל של המגזין, אבל הקוראים לא קיבלו את זה יפה. באנון? אצלנו? לא יעלה על הדעת. עורך המגזין, דיוויד רמניק, שאמור היה להיות מראיינו של באנון, אולץ להתקפל, אחרת היה מאבד חלק ניכר מהדוברים האחרים בפסטיבל, ואולי גם את הקהל.
לא כולם מקבלים בשוויון נפש את גדודי הצנזורים הנזעמים, המתעקשים על שיחה במעמד צד אחד בלבד – הצד שמסכים איתם. “תקראו לי אולד פאשן, אבל הייתי מניח שכל העניין בפסטיבל של רעיונות הוא לחשוף את הקהל לרעיונות”, כתב העיתונאי מלקולם גלדוול, אחד מכותביו הידועים יותר של “הניו יורקר”, בעיצומה של סערת באנון. “אם אתה מזמין רק את החברים שלך, זו פשוט מסיבה”. כאמור, זה לא הועיל. באנון לא הופיע. וגם לעיתונאים שיצאו, חלקם מיד וחלקם רק לאחר מעשה, להגנתו של בורומה - זה לא עזר. הוא נאלץ ללכת משום שהקהל זעק, ומשום שהמפרסמים איימו למשוך מודעות. רובם אנשי הוצאות אוניברסיטאיות – עוד מוסד שאמור לעודד שיח ביקורתי ולא תמיד עומד ביעד הזה.