בקיץ 2005 ישבתי במכונית שחנתה בצד הכביש הגובל במרכז המחקר וההעשרה הגרעיני של נתנז וצופה עליו. החלק הגלוי של המתחם נראה (עד היום) כמחנה צבא או קריה תעשייתית שלווה, לא גדולה במיוחד, עם מבנים מלבניים, אפורים ולבנים. אבל תותחי נ"מ המכוונים לכל עבר מסביב הפרו את אשליית השלווה.

תנועת משאיות הענק לעבר המתחם הייתה בלתי פוסקת. הן נכנסו לשם ללא הרף עם מטענים של מה שנראה כמכונות, מערבלים, גושי בטון, מטילי מתכת. בשטח הבנוי לא ניכרו עבודות, וניתן היה להניח שהמטענים מיועדים להתקנה ולעבודות ביצור במבנה התת־קרקעי החסוי, שצילומי לוויין שצולמו כמה חודשים קודם חשפו בו עבודות להרחבת תקרת בטון מזוין וכיסויה ב־22 מטר עפר.

אני מודה שהייתי די מתוח. שאלתי את עצמי כמובן מה אעשה אם מישהו יעצור וישאל למעשי שם. גם המלווה שלי די התפלא, אבל לא שאל שאלות. אם כי הנחתי שהוא נאלץ לדווח מדי פעם לרשויות על מעשי.

כמה שוטרים היו מוצבים בפתח המתחם. לפתע זינק אחד מהם על אופנוע ומיהר לעברנו באורות דלוקים ועם סירנה מהדהדת. אשר יגורתי בא לי, אמרתי לעצמי. אלא שהאופנוע המאיים חלף על פנינו והמשיך הלאה בשליחות עלומה. נשמתי לרווחה. שלטונות איראן, אז תחת הנשיא אחמדינג'אד, הבטיחו תחילה "לשחק אותה בשקיפות" ולארגן ביקור של כתבי חוץ במתקן החדש, כדי להוכיח שלא מתבצע בו שם דבר לא חוקי.
אלא שהם לא עמדו בהבטחתם, והסתפקו בסופו של דבר בצילומים מבפנים של עיתונאים מטעמם. אבל אני רציתי לראות, לפחות את החלק הגלוי, במו עיניי.

מרכז המחקר הגרעיני כאשאן, שהוקם כבר ב־2002, לא עמד אז במרכז ההתעניינות העולמית, אבל כבר ב־2003 הופעלו בו הסרכזות הראשונות. ב־2007 הורחב המבנה התת־קרקעי לשטחים נוספים, חלקיו חוברו במנהרות ושטחו נאמד היום ב־100 אלף מ"ר. אז העולם כבר היה מודע לאופייה האמיתי של תוכנית הגרעין של איראן - אם כי העדיף עדיין בדרך כלל להתעלם ממנה.