ב-50 שנה חלפו מאז קבע בית המשפט העליון באמריקה מבחן משולש להפרדת דת ומדינה - ״מבחן לימון״. לא על שם הפרי אלא על שמו של אלטון לימון, פעיל זכויות אדם מפנסילבניה, שהיה העותר הראשון בתיק חשוב שהוכרע בשנת 1971, ומאז מבלבל שופטים, פקידים, פעילים, עורכי דין ומה לא. מי שהתייצב מול לימון היה שר החינוך של פנסילבניה, דיוויד קורצמן. לימון, שבנו למד באותה עת בחינוך ציבורי בפנסילבניה, טען שהחלטת המדינה להעביר שכר למורים המלמדים מקצועות חול בבית ספר קתולי, איננה חוקתית ופוגעת בהפרדת הדת והמדינה. שמונה שופטים תמכו בעמדתו. הם הכריעו נגד פנסילבניה וקבעו את המבחן שלא בוטל עד היום - אך גם לא בטוח שעוד עומד בתוקף.
הפרדת דת ומדינה איננה עניין מובן מאליו (כפי שישראל מוכיחה), היא איננה עניין נפוץ (האמריקאים הם החריג), היא גם איננה עניין פשוט. בעיקר, היא לא הרבה יותר מססמה שדורשת פירוט.
מהי דת? בית המשפט האמריקאי התחבט בשאלה בתיק הראשון שבו נדרש לעסוק בתיקון לחוקה, הקובע שלקונגרס אין זכות לייסד דת או לפגוע בחופש הדת. התיק עצמו הוא סיפור מעניין, על אחד ג׳ורג׳ ריינולדס, מורמוני בדתו, שביקש לאפשר לו לשאת כמה נשים, משום שכך מצווה עליו אמונתו. השנה הייתה 1878, ובית המשפט העליון דחה את העתירה. נישואים הם עניין חברתי־משפטי הנתון להסדרה על פי חוק, קבעו השופטים. ועוד הזהירו, שאם יינתן חופש מוחלט מהסדרה כזאת בשמן של אמונות דתיות, כל אדם יוכל לעשות כרצונו, באמתלה שזו אמונתו, ולמעשה לא יהיה שום ערך לחוקים.
הדת כמפתח לפוליטיקה
כמעט מאה שנים, ולא פחות מכך עתירות ומחלוקות, עברו בין ריינולדס ללימון. גם מאז "לימון" ועד היום כמעט לא חולפת שנה ללא בירור נוסף של מהות ההפרדה. כאמור - זו ססמה שיש למלא בתוכן, ולדייק אותה כך שתובן. לפני כשנתיים, בהחלטת ״הלגיון האמריקאי״, נקבע עוד ציון דרך במהלך הזה כאשר בית המשפט, ברוב של שבעה נגד שניים, אפשר להשאיר צלב גדול על קרקע מדינתית. הוא הוקם במימון פרטי לפני כמעט מאה שנים, במסגרת אתר הנצחה לחללי מלחמת העולם הראשונה. מאז עמד ללא מפריע, עד שבאה עתירה וביקשה להסירו ממקומו, משום שאיננו עומד בקריטריונים שנקבעו במבחן לימון. בית המשפט הפדרלי הסכים עם העתירה. בית המשפט העליון הפך אותה. האם בזה שם קץ למבחן לימון? לא בטוח. לא במפורש. מה שבטוח - בינתיים לא נקבע מבחן אחר תחתיו.
אמריקה היא מדינה שבה רוב נוצרי מובהק. חלק מאזרחיה אדוקים בדתם והיו רוצים לתת לכך ביטוי גם בזירה הציבורית. שלושה מכל עשרה מהם היו רוצים שמורים בבתי ספר ציבוריים יורשו להתפלל עם הכיתה. זו רק דוגמה, ממצא אחד מרבים מסקר מקיף שערך מכון הסקרים פיו. כמעט ארבעה מכל עשרה אמריקאים היו מאפשרים הצגת סמלים דתיים על קרקע ציבורית. ומנגד, רק 20% היו מבטלים את הפרדת הדת מהמדינה. כלומר, העיקרון הכללי מוסכם, מה שלא לגמרי מוסכם הוא הפרטים.
יהודי אמריקה, וגם זה ניכר בסקר, הם כנראה המאמינים האדוקים ביותר בהפרדה בין דת ומדינה באמריקה. לא פחות מיהדות - ההפרדה היא הדת שלהם. רק אחוז אחד מהיהודים סבור כי על הממשלה להכריז על ארצות הברית כעל אומה נוצרית. מקרב הנוצרים האוונגליסטים, כשליש (35%) היו רוצים שהממשלה תעשה זאת. מקרב הקתולים, קצת יותר מאחד מעשרה (12%). וכמו בישראל, הדת היא מפתח לפוליטיקה. רוב משמעותי של מצביעים רפובליקנים היו מאפשרים לעירייה להציב סמלים דתיים על קרקע ציבורית (60%). רוב מקרב המצביעים הדמוקרטים (52%) לא היו מאפשרים זאת.
בפסק דין ״הלגיון האמריקאי״ הותרה השארת הצלב על מקומו, אבל לא הקמת צלב חדש. היא הותרה משום שלא מסירים סמל בן מאה שנים, שלא הפריע לאיש, סתם כך כי מישהו קם בבוקר וזה לא התאים לו.
במקרים אחרים נפסק אחרת. בית המשפט פסל חוק של מדינת קנטקי שקבע כי בכל כיתה יוצבו עשרת הדיברות. כמה שנים אחר כך קבע כי יש להוריד את עשרת הדיברות שהוצבו גם בבתי המשפט בקנטקי. ומנגד, אפשר להותיר את עשרת הדיברות בבית המחוקקים של טקסס. גם כאן - שאלת הזמן שיחקה תפקיד. בקנטקי זה היה עניין חדש ועל כן פסול. בטקסס העתירה התייחסה למיצג ישן, והשופטים החליטו שהוא כבר ותיק מספיק כדי לאפשר לו להישאר. בין לבין, אפשרו להציג סצינות נוצריות על קרקע ציבורית כחלק מהקישוטים העירוניים לקראת חג המולד. ההחלטה הראשונה בעניין זה, תיק ״לינץ׳״, התייחסה להצגת הולדתו של ישו, בעיר פוטאקט שבמדינת רוד איילנד.
נחזור ללימון. מבחן "לימון". מה קבע בית המשפט כמבחן הראוי להפרדת דת ומדינה? אחת - שכוונת המחוקק או היזם צריכה להיות ״חילונית״ באופייה ולא דתית. כלומר, במקרה של סצינה מהולדתו של ישו, הכוונה היא למיצב תרבותי היסטורי חגיגי, ולא בניסיון לקדם את הדת הנוצרית. שתיים - שהתוצאה העיקרית של מה שהוחלט לא תהיה קידומה של הדת, אלא משהו אחר. כלומר, שהמיצג של הולדת ישו יביא בעיקר לתחושת חגיגיות ושמחה, ולא יגרום בעיקר לחיזוק אמונה בקרב אמריקאים. שלוש - שהתוצאה לא תהיה מעורבות משמעותית של המדינה בענייני הדת. וכמובן, הסעיף השלישי הוא הקשה ביותר, משום שהוא מחייב דיון נוסף על השאלה מהי מעורבות ״משמעותית״.
בתיק "לימון" הוחלט ששכר מורים בבתי ספר קתוליים - גם אלה שמלמדים מקצועות חול - לא יכול להיות משולם על ידי המדינה. השופטים חשבו שזו תהיה מעורבות משמעותית מדי. המוסדות הקתוליים הגיבו בטענה שמדובר באפליה פשוטה. אפליה נגדם. לכן, מבחן "לימון" המשיך לעמוד למבחן. ואחריו באו פרשנויות והרחבות. ביניהן, הקביעה שיש להביא בחשבון את התרשמותו של ״הצופה הסביר״. מה תחשוב האמריקאית הצופה בעשרת הדיברות שעל קיר בית המשפט בקנטקי. מה יחשוב האמריקאי הנתקל בעשרת הדיברות בבית המחוקקים של טקסס.
בשנת 2005, ארבעה שופטים הודיעו שמבחן "לימון" לא יכול בעיניהם לשמש במקרים של תצוגות פסיביות - כמו עשרת הדיברות, או חנוכייה על קרקע ציבורית. השופט (היהודי) סטיבן ברייר, שהיה הקול המכריע בהחלטה לאפשר לטקסנים להותיר את עשרת הדיברות על כנם, קבע שדווקא הסרה שלהם, לאחר 40 שנה, תהיה התערבות מוסדית שיש בה כדי להעלות חשד של ״עוינות לדת״, שגם היא אסורה על פי החוקה.
בלי ג'ובים ומלחמה על תקציבים
מה תרמה לאמריקאים הפרדת הדת מהמדינה? קודם כל את האפשרות לקיים חיים משותפים של בני דתות שונות בלי צורך לקיים מלחמה על תקציבים וג׳ובים. בישראל, כפי שאפשר להיווכח גם בימים אלה ממש, הדת הממוסדת היא באר של משאבים ציבוריים שעל מימיה מתנהל קרב בלתי פוסק. מי ייתן תעודות כשרות? החרדים רוצים שהרבנות תיתן, כי הם השולטים בה. שר הדתות מתן כהנא רוצה שרבני הערים ייתנו, כי לפחות חלק מהם שייכים למחנה שלו.
באמריקה, מזון כשר הוא עניינו הפרטי של הרוכש. את התעודה מעניקים מוסדות שהוקמו לשם כך, שאין להם קשר למדינה. כך מוקמים גם בתי כנסת וכנסיות, אולמות תפילה ומקוואות. לפחות עד היום, לא נראה שהדת באמריקה סובלת ממחסור חמור באמצעים או במשאבים, וגם לא בהכרח במאמינים. למעשה, אמריקה דתית הרבה יותר מרוב מדינות המערב. אך לא מישראל.
המחקר החדש של פיו מציע סולם שעל פיו נבחנות קבוצות שונות על סקלה שבין שני קטבים: המפרידנים והמערבבים. אינטגרציה של תשובות לשש שאלות מאפשרת להבחין בין מי שהם תומכים אדוקים בהפרדה מוחלטת, מי שתומכים בהפרדה אך באופן פחות אדוק, מי שמוכנים לאפשר ערבוב מסוים של דת ומדינה, ומי שהיו מוותרים על ההפרדה לגמרי.
בכלל האוכלוסייה, קצת יותר מרבע הם מפרידנים חזקים, ועוד קצת יותר מרבע מפרידנים מתונים, ובסך הכל, 55%. רק מעטים, קצת יותר מעשירית (14%) היו מעבירים את אמריקה למסלול כמו–ישראלי של עירוב דת ומדינה. מקרב היהודים, רק 7%. רוב גדול של יהודים (58%) הם מפרידנים אדוקים. רק קבוצה אחת של אמריקאים מאמינה בהפרדה אפילו יותר מהיהודים: האתיאיסטים. כלומר, אמריקאים שאומרים שאין להם דת.
האתיאיסטים (והאגנוסטים) הם קבוצה צומחת באמריקה. או לפחות קבוצה שצמחה הרבה. בעשורים האחרונים עורערה במעט האמונה שהפרדת הדת והמדינה היא שעוזרת לאמריקה להיות האומה הדתית ביותר במערב. לפתע התברר שגם הצעירים האמריקאים נוטים להתרחק מהדתיות, בוודאי הדתיות הממסדית, ולהצטרף לזרם הגדל של אזרחים ללא דת. שיעור האמריקאים שהדת ״חשובה להם״ צנח בתוך 30 שנה מכמעט 60% לפחות מ–50%. שיעור האמריקאים ללא דת עלה בתקופה המקבילה מ–7% ליותר מ–20%. למעשה, הזרם של אמריקאים ללא דת הוא הזרם שצמח הכי מהר לעומת כל האחרים בעשורים הללו. ב–1990 בערך 70% מהאמריקאים אמרו שיש להם כנסייה או בית כנסת. ב–2020 צנח שיעורם של החברים במוסדות דתיים כאלה לפחות מ–50%.
האם זה סופה של האגדה על הפרדת הדת והמדינה כמכשיר לחיזוק הדת - ככלי שתפקידו להגן על הדת מפני המדינה ובכך לאפשר לה לשגשג? קצת מוקדם מדי להגיע למסקנה מרחיקת לכת כל כך, מה גם שמחקרים אחרונים (האחרון שבהם, של גאלופ, פורסם לפני שבועיים) מלמדים שמגמת העלייה בשיעור האמריקאים ללא דת נבלמה. אם לפני חמש שנים הגרף נראה ככזה שימשיך לעלות עוד ועוד, ובתוך כמה עשורים יהיו יותר אמריקאים בלי דת מאמריקאים עם דת, הרי שמאז התיישר לפתע, ואיש אינו יודע מדוע. אולי המגיפה תרמה לזה, וחיזקה את הצורך באמונה. אולי מלכתחילה לא היה שינוי גדול במספר הדתיים, והשינוי הוא פשוט בשיעור האמריקאים שמוכנים לומר בקול רם שאינם דתיים. ובכלל, גם על השאלה מי הם אמריקאים ״דתיים״ אין תשובה ברורה. בדיוק כמו מבחן "לימון", שאחרי שנקבע היה צורך להמשיך ולדייק אותו, כך גם ביחס לשאלה מהי ״דת״ בימינו, ומיהו ״דתי״ בימינו, התשובות מעורפלות.
דת ה"ללא דת"
מה שברור: לצעירים באמריקה יש קושי עם המוסדות הדתיים. בעצם, בזה אינם שונים בהרבה מהצעירים בישראל, שגם הדתיים שבהם לא תמיד מתפעלים מהדת הממוסדת, על משרדיה, עסקניה, רבניה וקטטותיה. ככל שאמריקאי צעיר יותר, כך עולה הסיכוי שיודיע כי איננו שייך לדת ממוסדת כלשהי. אבל החוקרים זהירים במעבר מנתוני הווה למסקנות עתיד. הצעיר המנותק של היום - רווק, ללא ילדים, נווד, מתלבט, מחפש דרך - הוא המבוגר המתמסד של מחר. למעשה, טוענים כמה מהחוקרים, כדי להבין מה עתידה של הדת באמריקה יש להבין קודם מה עתידו של מוסד הנישואים, מה עתיד שיעור הילודה, כמה ילידי אמריקה יחיו באמריקה ולעומתם כמה מהגרים. גם בדורות קודמים הצעירים התרחקו מהדת הממוסדת, וחזרו אליה כהורים. אלא שכעת, הם נישאים בגיל מאוחר יותר, ונוטים להוליד פחות. זה עשוי להשפיע על דפוסי התנתקות וחזרה, זה מן הסתם ישפיע על המוטיבציה לחזור.
ולא פחות מזה ישפיעו פערי עמדות בין הצעירים לבין ממסדי הדת. חלקם בנושאים השנויים במחלוקת עמוקה, ומפלגים את אמריקה גם על רקע פוליטי, כמו אלה הנוגעות למגדר וזהות מינית.
השנה, בית המשפט הכריע לטובת שירותי רווחה קתוליים, שהעיר פילדלפיה איימה להפסיק את ההתקשרות איתם כמספקי שירות אומנה לילדים, משום שמסרו את הילדים רק למשפחות שבהן ההורים הם גבר ואישה בלבד. השמרנים כמובן שמחו בהחלטה הזאת, אך בשמחה מדודה: בית המשפט ניסח אותה כך שלא תהיה לה השפעה רבה על מקרים דומים בעתיד, אלא אם יענו בדיוק על אותם קריטריונים. כלומר, מי שציפה שתתקבל החלטה משפטית הקובעת הלכה ברורה בשאלת ההיתר למוסדות דתיים להתעלם ממגמות חברתיות ומשפטיות כמו ההיתר לנישואים חד–מיניים - התאכזב.
כך או כך, זהו המוקד הנוכחי של קרבות הדת והמדינה. לא השאלה עד כמה מותר למדינה להכניס את ענייני הדת לזירה הציבורית, אלא עד כמה מותר למוסדות הדת לחמוק מניסיונותיה של המדינה לעדכן נורמות חברתיות. אפשר היה לזהות את המגמה הזאת כאשר קונדיטור סירב לאפות עוגה לחתונה גאה מטעמי דת ומצפון. אפשר היה לזהות אותה בתיק האומנה בפילדלפיה. אפשר היה לזהות אותה כאשר מוסדות דת תבעו פטור מהתביעה לספק לעובדיהם אמצעי מניעה במסגרת ביטוח הבריאות שהם מחויבים לספק.
דבר אחד בלי ספק לא נמנע בזכות הפרדת הדת מהמדינה - מלחמות דת. אם אפשר היה להניח, או לקוות, שחומת הברזל הנהוגה באמריקה תאפשר לאמריקאים חיים ללא קטטות בין פקידים וכוהנים, התקווה התבדתה. בעוד כמה חודשים יכריע בית המשפט העליון בשאלות הנוגעות להפלות באמריקה, שיש להן משמעות עמוקה ביחסי דת ומדינה. בעוד כמה חודשים יכריע גם בתיק של ״קרסון נגד מייקין״ - עוד אתגר ישיר להפרדה. במחוזות רבים במדינת ורמונט אין בתי ספר ציבוריים, והמדינה מממנת לימודים בבתי ספר פרטיים, אך תובעת שאלה לא יהיו שייכים לזרם דתי כלשהו. שתי משפחות מוורמונט, שבחרו לשלוח את ילדיהן לבית ספר נוצרי במובהק, תובעות מימון. טענתן היא שמכיוון שהמדינה מקיימת מערכת חינוך באמצעות מענקים לילדים, היא אינה יכולה להפלות משפחות דתיות המבקשות להשתמש במענק כדי לקבל חינוך דתי.
"התיק הזה מאיים על הפרדת הדת והמדינה״, כתבה קימברלי וול במגזין "אטלנטיק". היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בולטימור, והמאמר שלה לא מתעלם מהפיל שבחדר, פיל שגודלו שישה שופטים שמרנים שמאיישים את בית המשפט העליון, מול שלושה שופטים ליברלים. עד כמה השופטים הללו ירחיקו לכת? זו בעצם השאלה שמרחפת כל העת באוויר. עד כמה יביא הרוב השמרני מהפך ביחסו למסורות שהתקבעו בעשרות השנים האחרונות? כמובן, זו השאלה ביחס לפסקי הדין הצפויים בנושאי הפלות. ברור שרוב השופטים השמרנים סבורים שהבסיס המשפטי להחלטה ״רו נגד וייד״ משנות ה–70 היה רעוע, אך לא ברור כמה מהם ירצו לבטל את התקדים ולאתחל את שאלת הזכות להפלות בזירה הפוליטית והמשפטית.
בדומה - עומדות על הפרק שאלות אחרות שיש להן קשר מובהק יותר לדת ומדינה. השופטים השמרנים הם רובם שופטים דתיים. השופטים השמרנים מאמינים בהפרדה - משום שהם רוצים להגן על הדת מפני כוחה של המדינה. הנה, כך מה שהיה קריאת קרב ליברלית - לא לעשרת הדיברות בכיתה - נעשה לקריאת קרב שמרנית - לא להכריח כנסייה להכיר בנישואי להט״ב. הכותרת אותה הכותרת - הפרדת דת ומדינה - אך התוצאה עשויה בהחלט להיות שונה.