אני שומע בימים האחרונים עוד ועוד אנשים שמאיצים במקבלי ההחלטות להצטרף ל”עולם הנאור”, ואי־הנחת שלי גובר והולך; בעיקר בגלל שאני נזכר באהרן ברק ששתל לתוך חיינו את הביטוי “הציבור הנאור”. זאת, לתפיסתי, כדי לעשות בו שימוש מניפולטיבי לשם עיקור שיטת המשפט הקיימת לטובת שיטה שמקדשת את תאוותיו של מיעוט באוכלוסייה, זה הדוגל בפרוגרסיביות מזויפת על חשבונם של המוני מצביעים בקלפי.
לא אהבתי, גם בזמן אמת, את השימוש בביטוי הזה, משום שבעיניי ברק ביקש ליצור באמצעותו אוליגרכיה פוסט־ציונית, שאין דבר בינה לבין רוב הציבור היהודי. בכך הוא עודד, בעיניי, את אותו פלג בעם היהודי שרוצה להפוך את המדינה היהודית למדינה לא יהודית, רב־תרבותית, שבה למיעוטים השונים יש זכויות שוות לאלה של היהודים. בגבעת רם הקבוצה הזאת, לצערי, תמיד מוצאת אוזן קשבת.
אינני יודע אם הוגי הביטוי “העולם הנאור” הם גם חסידיו של הביטוי “הציבור הנאור”, אם כי הדעת נותנת שגם אלה וגם אלה עשויים מאותו אריג, אבל ברור לי שיש מדינות רבות שאינן ראויות להיות חלק מהעולם הנאור; כשם שיש גורמים רבים במחוזותינו שאינם ראויים לחסות תחת הכותרת הציבור הנאור.
זה לא אומר שאני בעד מה שעושה עתה נשיא רוסיה, אולם מותר לי בהזדמנות זאת גם לחזור כ־77 שנים לאחור; ואולי גם יותר. זה לא הרבה במושגים היסטוריים. הזיכרון עוד טרי, ומותר לספר בבתי הספר כיצד נהג העולם הנאור - ולא רק באירופה - ביהודים; במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה.
שעריהן של מדינות רבות נסגרו בפני מיליוני היהודים שביקשו לברוח מהתופת. הבריטים נעלו את שערי ארץ ישראל. למעט בודדים, חסידי אומות עולם, כמעט אין אוכלוסייה שיכולה לרחוץ בניקיון כפיה. רכושם של היהודים שהובלו למחנות המוות נתפס בידי שכניהם. הומניזם לא היה שם. גם לא נאורות.
ואם לחזור לימינו אלה, רוב מדינות העולם הנאור - ביטוי שנולד, כנראה, על רקע הצביעות ששוטפת את העולם המערבי - לא ממש מאוהבות במדינה היהודית. האנטישמיות גואה, ולעתים נדמה לי שחלקן היו מעדיפות שהמדינה היהודית בכלל תעבור מהעולם. הסיוע שרבות מהן נותנות לארגונים אנטישמיים, תומכי חרם, מסתכם בסכומי עתק; שלא לדבר על כך שהן אינן עושות מספיק אל מול חימושה של איראן בנשק גרעיני, למרות שראשי המשטר שם מצהירים במפורש על רצונם בהשמדתה של מדינת היהודים.
מה שקורה כעת באירופה זאת לא המלחמה שלנו. דאגותינו צריכות להיות מופנות לפינה אחרת. לשיירות הנשק האיראני ולשיתוף הפעולה הפורה עם הדוב הרוסי. וחשוב לזכור, מה שקרה בתקופת השואה צריך להכתיב לכולנו שאין לנו רשות להתנער מהיכולת להשיב מנה אחת אפיים לכל דורשי רעתנו.