ב־18 ביולי 2012 בשעה 17:30 התפוצץ המחבל מוחמד חסן אל־חוסייני במגרש החנייה של נמל התעופה בבורגס, בולגריה, צמוד לאוטובוס תיירים ישראלים. באוטובוס המתינו באותה השעה 42 תיירים, רובם צעירים, שעתידים היו לעשות את דרכם משדה התעופה למלונות ברחבי העיר. הם הגיעו פחות משעה קודם לכן בטיסה מנתב"ג ואחרי 40 דקות על אדמת בולגריה, נרצחו חמישה מהם - מאור הרוש, אליאור פרייס, איציק קולנגי, אמיר מנשה וכוכבה שריקי - יחד עם נהג האוטובוס הבולגרי. יותר מ־30 תיירים ישראלים נוספים נפצעו ופונו לבתי החולים המקומיים.
שעות בודדות לאחר היוודע דבר הפיגוע נחתה בבורגס המשלחת הישראלית, בראשות ארגון ההצלה הלאומי מד"א ובית החולים איכילוב, המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי. תפקיד המשלחת היה לטפל בפצועים ולפנות אותם חזרה לארץ להמשך הטיפול. בלב התופת נרקמה לפתע חברות מפתיעה, ערבות הדדית, חוצת שפות, יבשות ותפקידים, בין פרופ' גבי ברבש, אז מנהל בית החולים איכילוב, לבין קלינה קרומובה, אז חברת פרלמנט צעירה ששמעה על הפיגוע והחליטה על דעת עצמה לנסוע לבית החולים שבו אושפזו הפצועים כדי לעזור. עשר שנים לאחר הפיגוע המתועב בבורגס הפגשנו בין ברבש לקרומובה, לשיחת זום מרגשת.
ב־2012 הייתה קרומובה, היום מנהלת יחסי ציבור בחברת Huawei Technologies, חברת האסיפה הלאומית, כפי שמכנים בבולגריה את הפרלמנט והרשות המחוקקת, חברת פרלמנט צעירה, בת 27 בלבד; פרופ' ברבש כיהן באותן השנים כמנהל המרכז הרפואי על שם סוראסקי (איכילוב), זאת לאחר כהונה בת שלוש שנים כמנכ"ל משרד הבריאות. קורות חייהם של השניים יעידו כי מדובר בשני אנשים שלא אמורים היו להיפגש לעולם. אל שיחת הזום המשותפת הם עולים ממקומות שונים בעולם ולמרות המסכים הדיגיטליים העומדים כחיץ, ההתרגשות מהמפגש ניכרת מיד. הניצוץ בעיניים של שניהם מספר את הסיפור.
נראה לי שהשאלה הראשונה היא: איפה שניכם הייתם כששמעתם על הפיגוע?
ברבש: "אני בכלל הייתי בדרכי לחופשה על סירה של חבר, אבל כמובן שמחתי לבטל את החופשה וטסתי לבולגריה".
זה היה ברור מהרגע הראשון שמשלחת ישראלית תיסע למקום הפיגוע?
"כשיש פיגוע כזה בחו"ל, זה תמיד ככה. זה מה שמייחד את ישראל, שהיא מיד שולחת משלחת שכזאת. לא ראיתי את זה במדינות אחרות".
אתה חושב שזה משום שאנחנו כל כך למודי ניסיון?
"אני חושב שזה עניין תרבותי. בישראל יש תחושה של ערבות הדדית, של מחויבות, שנובעת גם מהמסורת היהודית, וכשזה מתורגם למערכת מאוד יעילה ומיומנת בתגובה בתוך זמן קצר, אז אנחנו רואים משלחות כאלה שמיד מסייעות במקרי אסון".
מד"א היה מוכן לפעולה בתוך שעה בלבד. אלי בין, מנכ"ל מד"א גם בעת הפיגוע וגם כיום, מסביר את ההיערכות המהירה: "מד"א הוא גוף שיודע להגיב מהר מאוד, החירום הוא השגרה שלנו, לכן זה לא משנה אם אירוע כזה מתרחש בארץ או בחו"ל, אנחנו יודעים להגיב אליו מהר וחזק ויש לנו יכולות שלאחרים אין, כי אנחנו לא גוף בירוקרטי, כמו מדינה, שצריכה לקבל אישורים. היתרון היחסי הנוסף שלנו הוא שאנחנו חברים בצלב האדום הבינלאומי, שנותן לנו את היכולת לתקשר עם הגופים המקומיים ולתרגם את זה לשפה שלנו ולהתארגן בהתאם".
החיבור בין מד"א לבין איכילוב היה מהיר, וכשבין פנה אל ברבש, מיד חברו השניים ושילבו בין היכולות של שני הארגונים. "זמן התגובה שלנו הוא אחר", מוסיף בין, "הדנ"א של הארגונים שלנו, של מד"א ואיכילוב גם יחד, המנהיגות כמו שאנחנו רואים במקרה של פרופ' ברבש, שהוא דמות מעוררת הערצה בעיניי, היא שאנחנו לא מתמהמהים. אצלנו יכולת קבלת ההחלטות שונה. יש כאן שילוב באמת מיוחד של יכולותיה של מדינת ישראל, שיש לה מגן דוד אדום ובית חולים חזק ומפקדים שיכולים להגיב בצורה ראויה ומהירה, גם כשזה לא נוח, גם כשזה קורה בשעות מאוחרות או בחופשת הקיץ".
קלינה, אני יכולה להבין למה פרופ' ברבש עלה על הטיסה לבורגס, אבל למה את בחרת להגיע?
ברבש: "זאת ה־שאלה".
קרומובה: "אני זוכרת שהייתי בסופיה ודיברתי בטלפון עם חברה קרובה מבורגס, עיר הולדתי. פתאום בטלפון שמעתי סירנות. שאלתי אותה 'מה קרה?'. אחותה עבדה אז בבית החולים, לכן היא כבר ידעה ואמרה לי, 'משהו נורא קרה בשדה התעופה. היה פיגוע על אוטובוס עם תיירים מישראל. אף אחד לא יודע כמה קורבנות יש. זה מאוד מפחיד'. הלכתי הביתה כדי להביא מטען לטלפון ומיד יצאתי לבורגס. לא חשבתי יותר מדי, לא היו לי תוכנית או רעיון לגבי מה אני יכולה לעשות. גם לא הלכתי לשם כחברת פרלמנט, אלא פשוט כאזרחית שיודעת שצריכה לתת יד ולסייע. עשיתי את זה כי כולנו כל כך הזדעזענו, לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות. זאת הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בבולגריה".
בדרכך לבית החולים חשבת גם על מה שאת עלולה לראות?
"למען האמת, לא ציפיתי לכלום. הייתי בטוחה שיהיה לי קשה לראות את המראות. זה היה מצב נוראי. הנה, גם עשר שנים אחרי קשה לי לתאר את מה שקרה שם. רק הייתי בטוחה שאני צריכה להיות שם. היו שם כל כך הרבה אנשים ועיתונאים. את התמונה הזאת ממש יש לי בראש, תמונה ברורה כאילו זה קרה אתמול".
כשראו אותך בבית החולים, איך הצוות המקומי הגיב?
"אני עיתונאית במקור ובאותה תקופה הייתי חברת פרלמנט, אז כולם זיהו אותי אבל אף אחד לא שאל אותי 'מה את עושה שם?'. לימים, אחרי שפרסמו בתקשורת הישראלית על הנוכחות שלי במהלך הלילה בבית החולים, כולם התחילו לשאול אותי מה קרה שם. אבל לא התעסקתי בזה. שמחתי שיכולתי להיכנס לבית החולים. מכיוון שהייתי חברת פרלמנט, היה לי אישור. נכנסתי, בלי לדעת מה אני יכולה לעשות, או איך אני יכולה לעזור. כשפרופ' ברבש הגיע יחד עם הצוות הישראלי, שמחתי בעיקר שיכולתי לעשות משהו קטן, אבל חשוב, כדי לעזור".
זאת בכל זאת לא החלטה מובנת מאליה.
"אפשר רק לדמיין את ההלם של האנשים שנפצעו בפיגוע הזה. המעט שיכולנו והיינו צריכים לתת היה הבנה, תמיכה, יד מסייעת. אותי חינכו להיות אנושית, אמפתית, אדם טוב. אבל באותו לילה נדהמתי מהאחדות של העם הישראלי ומהכרת התודה שלכם. מבחינתי השיחה הזו היום היא עוד הוכחה לכך".
ברבש: "קלינה, כמה זמן הגעת לפנינו?"
קרומובה: "אם אני זוכרת נכון, הגעתי בסביבות 22:00 ואתם הגעתם בסביבות 2:00".
המחבל המתאבד, מוחמד חסן אל־חוסייני, היה לבוש כתייר, בחולצת טריקו כחולה קצרה, מכנסיים קצרים וכובע מצחייה לראשו. הוא נשא שני תיקים ותעודה מזהה מזויפת, אך לא עורר את חשדו של איש. כך הצליח להתקרב לאוטובוס ולפוצץ אותו. המשלחת הרפואית מישראל הגיעה לבורגס בשני מטוסים פרטיים שנשכרו במיוחד. "הישראלים שראו אותנו כשנחתנו, פשוט התחילו לבכות", מספר בין, "הם לא האמינו שהגענו. הם היו סגורים בתוך השדה ופתאום מגיע כוח ישראלי גדול שעונד את סמלי המדינה, זה בהחלט היה דבר יוצא מן הכלל". האתגר היה העובדה שבורגס היא עיר נמל שלרוב מתפקדת כעיר נופש ואין בה מערכת רפואית מתקדמת, כפי שיש בערים מרכזיות אחרות בבולגריה.
ברבש: "כשהגענו לשדה, הפרטים עוד לא היו ברורים, לא תפסו את המחבלים והיה חשש של גורמי הביטחון שהטרוריסטים עדיין בשטח ויתקפו בשנית. לכן היינו צריכים לחכות לליווי. המתנו עוד כשעה וחצי בשדה לפני שלקחו אותנו לבית החולים. ההמתנה הייתה מורטת עצבים. מבחינתנו הגענו לשם כדי לעזור ובמקום זה המתנו ולא נתנו לנו להגיע לבית החולים".
מה היה הדבר הראשון שראית כשהגעתם לשדה?
"ראינו את הישראלים שהגיעו באותה הטיסה של הנוסעים שנפגעו, היו שם כמה עשרות. כל אלה שהיו בסביבת האוטובוס ולא נפצעו, ביניהם כאלה שביטלו את הטיול שלהם וחיכו לטיסת החילוץ חזרה לישראל. זה מן הסתם גם עיכב את ההגעה שלנו לבית החולים, היינו צריכים להסביר להם על הפינוי, להרגיע אותם. אלי בין השקיע בהסברה ובהרגעה שלהם. בסופו של דבר, הגענו לבית החולים כשבע שעות לאחר האירוע".
הגעתם אם כך מהר מאוד, בהתחשב בכך שהמשלחת יצאה מישראל.
"במונחים של מצבי טראומה, הגענו מאוד מאוחר. הרי אם אדם פצוע קשה, שבע שעות יכולות להכריע בין חיים למוות. לכן הייתי מאוד לחוץ להגיע, כי רציתי לקבל את המידע ולהבין את התמונה הקלינית כמה שיותר מהר. בנוסף, בית החולים בבורגס מאוד קטן, פשוט ולא מתוחכם. באופן טבעי חיברתי באופן מחשבתי בין רמת המתקנים לבין רמת הטיפול הצפויה. כלומר, חשבתי שבבית חולים כזה רמת הטיפול עלולה לא להיות מספקת".
ומרגע שהצלחתם להבין את מצב הפצועים, מה גיליתם?
"שבניגוד לרושם הראשוני שלי, הם עבדו בצורה מאוד מקצועית. בהמשך באמת הבנתי כמה מקצועיים הם היו. הבולגרים היו מספיק נבונים ובעלי ידע וניסיון לערוך סיווג טריאז', מיון ראשוני, לנפגעים מהפיגוע - ולשלוח שלושה פצועים במצב אנוש לבתי החולים המרכזיים בסופיה. הם הצילו את חייהם בכך".
ספרו לי על רגע הפגישה ביניכם.
"צוות בית החולים לא ידע כמעט מילה באנגלית, ולפתע אנחנו מגלים בחורה צעירה שמדברת אנגלית שוטפת ואומרת 'אני אתרגם לכם'. אז שאלתי אותה מיהי, מה היא עושה כאן, והיא השיבה שהיא 'דפיוטי'. חשבתי שהיא סגנית מנהל בית החולים. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי שהמשמעות בבולגריה של 'דפיוטי' היא חברת פרלמנט".
קרומובה: "בבוקר הייתי מאוד מופתעת שאני צריכה להסביר שאני לא המתרגמת, אלא חברת פרלמנט שהחליטה פשוט לבוא, הרי בילינו את כל הלילה ביחד".
קרומובה לא הייתה הנציגה הבולגרית היחידה שהגיעה לבקר באותו הלילה בבית החולים. הגיעו גם בכירים נוספים מהממשלה, לרבות ראש הממשלה הבולגרי דאז, בויקו בוריסוב, שר התחבורה, שרת הבריאות וכן ראש עיריית בורגס דימיטר ניקולוב. אלא שהיא, כאמור, לא הגיעה במסגרת תפקידה ובכל זאת ליוותה את המשלחת הישראלית לאורך כל הלילה עד לטיסת החילוץ חזרה לישראל.
מה היה הרושם הראשוני שלך מפרופ' ברבש?
"הוא היה מאוד כעוס. אני יכולה להבין, כי היה כאוס. אף אחד לא ציפה שדבר כזה יקרה על אדמת בולגריה, אז אולי הישראלים יודעים מה לעשות ואיך לטפל, אבל מבחינתנו זה היה משהו שלא הכרנו. לכן שאלתי אם אני יכולה לעזור, ידעתי שאני לא יכולה לעשות הרבה, אבל אולי הדבר הקטן הזה, התרגום לאנגלית, יהיה מועיל".
ברבש: "אולי נראיתי כועס, אבל האמת היא שהייתי לחוץ".
קרומובה: "אני בטוחה".
היית כל כך לחוץ למרות הניסיון הרב שלך.
ברבש: "הגענו למקום לא מוכר, עם מתקנים לא מוכרים, עם רמת טיפול לא מוכרת ועם מצבי פגיעה לא מוכרים. הרי אתה מגיע לטפל במטופלים ורוצה לוודא שעד כה הם היו מטופלים היטב. לכן האחריות שלך היא לקבל את התמונה המדויקת ביותר בזמן הקצר ביותר, וכשאתה מגיע לבית החולים ואף אחד לא יכול לתת לך את האינפורמציה, אז כן, אתה חש תחושות שהן בין לחץ לכעס".
איזה מידע הייתם צריכים להשיג?
"הדבר החשוב ביותר היה קודם כל לדעת מי נמצא איפה ומה קרה לכל אחד מהם. בבית החולים שאנחנו היינו בו, הם היו מפוזרים בקומות שונות. לכן בשלב ראשון, המידע היה חשוב מאוד, כדי שנוכל לדעת איך להתנהל מכאן".
אז נשמע שהתרגום לאנגלית היה הכרחי.
"נכון. הדבר הראשון שעשינו היה ללכת לחדר של מנהל בית החולים. אני זוכר שישבנו סביב השולחן ועברנו על כל המטופלים ומצבם. ואז יכולנו לתכנן את האופן בו המטופלים יעברו לאחריות שלנו. הצוות של מד"א כלל גם רופאים וגם פרמדיקים עם הרבה ניסיון קליני ויכולת אבחון וטיפול מעולות. ומיד אחרי הישיבה המשותפת פיזרנו אותם בין המחלקות להכיר ולבדוק אישית כל פצוע".
איזו תמונה התבררה באותה פגישה?
"כמובן שגם רצינו לבדוק את כולם בעצמנו, לראות שלא פספסו שום דבר ושהם מטופלים בצורה נכונה. אז כינסנו את כל הצוותים בחדר אחד ועקבנו אחר הסטטוס של כל מטופל ויצרנו רשימה ממוחשבת של כל המטופלים עם השמות והמצב שלהם. אבל בסופו של דבר הבנו שלא היינו צריכים להתמודד עם מצבי חירום, כי הם עשו עבודה מאוד טובה במיון הראשוני".
וקלינה למעשה מלווה אותך בשלבים האלה?
"היא הייתה חלק מהצוות, היא ישבה איתנו, עזרה לנו, היא הייתה המלאך שלי שם".
קרומובה: "אני לא בטוחה שבאמת הייתי כל כך חשובה לצוות הרפואי, אבל כמו ברגעים קשים אחרים, אנחנו צריכים אדם שיהיה שם לתמוך בנו. אני בטוחה שבתי החולים בבולגריה שונים מישראל, אז אני חושבת שזה היה חשוב שהייתי שם".
ברבש: "קלינה, הייתי שמח לשאול אותך על הזיכרון שלך. מה את זוכרת? כי אני ממש זוכר שתי נקודות בזמן. אחת מהן הייתה שעמדנו במסדרון באחת המחלקות בזמן שהצוותים בדקו את המטופלים ואז, אחרי הבדיקות של כולם ישבנו באמת ביחד עם כל הצוותים ועשינו את הרישום. אבל אף פעם לא שאלתי אותך מה היה הרושם שלך באותו רגע, מה היו המחשבות שלך בתהליך הזה, שעשינו יחד? מעולם לא דיברנו על זה".
קרומובה: "למען האמת, הלילה הזה היה אחד מהשיעורים הכי חשובים שחוויתי בחיי. זה היה שיעור לכוח, לקהילה ולתבונה. הלילה הזה נתן לי ערך מוסף לכל רגע בחיי. אני זוכרת שהסברת לי כמה יקר כל רגע בחיים ולכן לא משנה מה קרה, עלינו לחיות את חיינו בצורה הטובה ביותר ולהיאבק על החיים של כל אחד ואחת. אמרת לי שזאת אמונה שרווחת מאוד בישראל וזה היה מאוד חשוב ומשמעותי עבורי. הלילה הזה שינה את כל חיי".
באיזה אופן?
"בצורה טובה, בוודאי. כשאת צעירה ויש לך את העבודה והמשפחה שלך, הכל נראה לך קל. אבל כשאת חווה מקרה כזה ואת מבינה באיזו קלות את יכולה להיעלם מעל פני האדמה, או לאבד אדם שקרוב אלייך, בין אם זה מישהו מהמשפחה שלך או חבר קרוב, את מבינה עד כמה את צריכה לחיות את חייך בדרך אחרת. זה היה שיעור כואב, אבל שיעור מאוד חשוב עבורי".
פרופ' ברבש, אתה זוכר את הרגע שבו הסברת על חשיבות החיים?
ברבש: "אני לא בהכרח זוכר את השיחה הזאת, כי היו לנו הרבה שעות יחד. בעיקר הכרתי תודה על הנוכחות שלה".
מה היה הרגע המשמעותי מבחינתך במהלך הלילה הזה?
"היו כמה. הרגע הראשון היה הרגע שהבנתי שאני בשליטה על המצב. זה למעשה היה הרגע החשוב שניסיתי להגיע אליו. סוף־סוף יכולתי להירגע שלא פספסנו שום דבר. ואז היה רגע נוסף, בבוקר למחרת, כשמטוסי חיל האוויר הגיעו לפנות את המטופלים. נסענו עם המטופלים באמבולנסים ובאוטובוסים לשדה התעופה, ולאורך כל הדרך מבית החולים בבורגס לשדה התעופה, כמה קילומטרים, אזרחים בולגרים עמדו על המדרכות וליוו אותנו לשדה. זה היה ממש מרגש האופן בו הם עמדו שם, לאורך קילומטרים וחיכו שנעבור על פניהם".
בשלב זה של השיחה קרומובה מתקשה לעצור את הדמעות. קרומובה מנגבת את עיניה ואומרת: "הזיכרון הכי חשוב שיש לי מאותו לילה קרה עוד לפני שהצוות הישראלי הגיע. בבית החולים היה גבר גדול שחיפש אחר אשתו, שהייתה בהריון. אבל לא הצלחנו למצוא אותה. ברור שמיד הבנו שאנחנו לא מוצאים אותה משום שהיא לא בבית החולים ושהמשמעות של זה היא שמדובר באחת הקורבנות. כעבור זמן קצר הגיע ראש הממשלה הבולגרי, מר בויקו בוריסוב, לבית החולים, והגבר שראיתי הלך לראש הממשלה ואחז בו ושאל אותו: 'איפה אשתי? איפה אשתי?'. אבל אף אחד לא יכול היה לומר לו שהיא אחת הקורבנות. זה היה מאוד קשה עבורי. יכולתי לראות את האהבה בעיניים שלו, היה לי קשה שלא יכולתי לומר לו את האמת באותו רגע. זה פשוט היה לא הוגן. פשוט לא הוגן". האישה שעליה מספרת קרומובה היא כוכבה שריקי ז"ל מראשון לציון, שנרצחה בפיגוע.
זה נשמע כמו רגע שילווה אותך תמיד.
"בעיקר הבנתי באותו רגע עד כמה כל שנייה חשובה ויקרה, כמו שפרופ' ברבש אמר לי. הבנתי שאנחנו לא יכולים לדעת כמה זמן השהות שלנו בעולם תימשך והבנתי שאולי עוד מעט לא נוכל להגיד לאהובינו שאנחנו אוהבים אותם. לכן אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על כל רגע, לחיות כל רגע במלואו, במסירות, במודעות. היום, בגיל 37, אני יודעת לומר שאת השיעורים הגדולים שלנו אנחנו לא לומדים מספרים או באוניברסיטאות, אלא מניסיון חיים ומאופן ההתמודדות שלנו במצבים קשים כאלה. בשבילי זה היה כל כך חשוב לפגוש אחרי המקרה הזה את פרופ' ברבש ואת הצוות שלו. למעשה, לפגוש את הכוחות שלהם, לפגוש את צורת המחשבה והגישה שלהם. הרי ביומיום את חושבת על החיים הפרטיים שלך ופה ראיתי אותם חושבים על אחרים".
ומה קרה כשהגעתם לשדה התעופה?
ברבש: "גם זה היה מאוד מרגש. לראות את העוצמה של ישראל. כשהגענו למסלול ההמראה וראינו את מטוסי ההרקולס מחכים לנו, ראינו צבא מאורגן, נוכחות ועוצמה. זה היה רגע מאוד אמוציונלי עבורי, ואני חושב שגם עבור קלינה. ראיתי שהיא התרשמה מהמבצע וממה שמדינת ישראל יכולה לעשות בזמן כל כך מועט. הרבה פעמים יש לנו תלונות על דברים שקורים בישראל, אבל זאת הייתה דוגמה למבצע מאורגן היטב ולכך שכשצריך, אנחנו שם".
קרומובה: "גם אצלי, הזיכרון השני המשמעותי שלי הוא משדה התעופה. האמת שבשבילי זה היה כבוד גדול, הייתי הנציגה הרשמית היחידה של בולגריה ברגע הזה והתאפשר לי לומר 'שלום' באופן ישיר לכל הישראלים שהיו שם וכמובן לצוות. זה היה ממש מרגש מצד הישראלים, כי הם בעצם הראו לי כמה חשובה הייתי עבורם, עבורכם".
שני מטוסי הרקולס הגיעו לבורגס לחלץ את הנפגעים חזרה הביתה. בין וברבש מספרים על תחושת שליחות וגאווה ישראלית. האירוע הקשה הוביל את שני המנהלים להפיק לקחים ולהקים צוות מיוחד של מד"א ואיכילוב שינסח תורת הפעלה מחודשת שתוכל לסייע ככל הניתן במציאות המשתנה.
את יכולה לספר לי על היום שאחרי הפיגוע?
קרומובה: "האמת היא שבגלל שלא היה לנו לילה, הייתה לי תחושה שהכל הוא יום אחד ארוך, אבל בימים שאחרי הצלחתי יותר להעריך ולהבין את אירועי הלילה. אני גם רוצה לומר תודה, כי בימים שאחרי הפיגוע קיבלתי כל כך הרבה הודעות אישיות בפייסבוק מישראלים עם מילים חמות, אני הייתי מופתעת, עד היום אני מופתעת מזה".
למה את כל כך מופתעת?
"כי מבחינתי פשוט הייתי שם. אבל ראיתי שכל כך הרבה העריכו את זה והבנתי עד כמה חשוב להיות נוכחים. אני שומרת את הזיכרונות האלה, מכל אותם אנשים שכתבו לי, בלב".
ביקרת בישראל?
"לצערי בינתיים רק ליום אחד. לעבודה".
וביום האחד הזה הצלחתם להיפגש?
ברבש: "כן, נפגשנו".
קרומובה: "גם הייתה לנו פגישה בלונדון".
ברבש: "אנחנו ממש צריכים להזמין אותך לישראל".
קרומובה: "אני כל כך אשמח לבוא ולפגוש את כל האנשים שאמרו לי לפני עשר שנים 'תודה'. אני בטוחה שבקרוב אני אבוא. כי זה גם לא משנה כמה זמן עבר, זה משנה מה את מרגישה. אני רוצה לבוא לישראל להכיר את האנשים, את המדינה, את התרבות שלכם. את העוצמה, הגישה החיובית והתקווה שיש לכם בלב. בשבילי זה יוצא מן הכלל".
זה נשמע כמו מערכת יחסים מאוד מיוחדת שאולי הייתה יכולה להיווצר רק בתנאים כאלה.
ברבש: "אני חושב שהמצב היה מיוחד ושמערכת היחסים שנרקמה הייתה מיוחדת. לי אין עוד סיפורים כאלה".
קרומובה: "אני מסכימה לגמרי. הזמן אומנם עובר מאוד מהר, אבל כשיש לך מישהו בראש ובלב, הזמן לא חשוב".