יום השואה הבינלאומי המצוין היום (שישי) ברחבי העולם, ועומד בסימן ההתייחדות עם זכר ששת המיליונים, מעלה תהיות גם על המתרחש בגרמניה העכשווית, ותחושותיהם של היהודים החיים במדינה.
ההגירה המשמעותית ששינתה את פניה של הקהילה היהודית בגרמניה שלאחר המלחמה החלה כאשר הממשלות האחרונות של גרמניה המזרחית אפשרו לכמה מאות יהודים מברה"מ המתפרקת לבקש מקלט מדיני בשטחה, מתוך תחושות של אשמה על העבר הנאצי ואחריות קולקטיבית.
לאחר איחודה, המשיכה גרמניה לאשר ליהודי ברה"מ "לעלות" אליה, בין היתר מתוך רצון להמשיך ולשפר את תדמיתה בקהילה הבינלאומית, דרך ביסוס ושמירה על היחסים היהודים-גרמנים. התקווה הייתה לגרום למעין "רנסאנס יהודי", כזה שיזכיר את תור הזהב של הבורגנות היהודית בגרמניה בתחילת המאה ה-20, במהלכו הפכו היהודים במדינה לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה.
עם זאת, ולמרות הציפיות, בפועל המציאות הייתה שונה בתכלית. בסך הכול, מאז 1990 היגרו אליה יותר מ-200,000 יהודים ממוצא רוסי, בתוכם גם בני ובנות זוגם הלא-יהודים. אחוז גבוה מהם היו אנשים מעל גיל 60, ורק 15% היו מתחת לגיל 20. בתוך כך, שילובם בתוך החברה הגרמנית התגלה כמסורבל מהצפוי, והתלווה בקשיי שפה ובירוקרטיה נוקשה. תקוותם של מנהיגי הקהילה היהודית הוותיקה התבדתה גם היא, כאשר רובם המוחלט של המצטרפים החדשים, מושפעים מהמגמה האנטי-דתית של השלטון הסובייטי לאורך השנים, התייחסו ליהדות בעיקר כמאפיין אתני בזהותם.
ההגירה כשלעצמה נכשלה, כאשר חלק ניכר מהמהגרים של הדור הנ"ל מתקיימים מקצבאות עד עצם היום הזה, ואין מה לדבר על תרומה לחיים היהודיים המקומיים.
הזרקור אם כך הופנה לדור "החדש", זה שנולד בין השנים 1995-1985, והוא מהווה את עמוד התווך של הזהות היהודית-גרמנית בגרמניה של היום. במחקר שערכתי בנושא, המבוסס על ראיונות עומק עם עשרות צעירים בטווח הגילאים 33-17, מתגלה תמונה מורכבת. בעוד שחלק משמעותי מהם אסיר תודה על כך שזכה לחיות באירופה הפריווילגיות וההזדמנויות שנקרו בדרך, ובשונה מהוריהם, מדובר באזרחים שהשתלבו בצורה כמעט מושלמת בחברה הגרמנית והם דוברי גרמנית שוטפת, תחושת הזרות למרות הכול ניכרת.
מיכאל, שהיגר עם הוריו בגיל 10 לגרמניה, מעיד: "באופן כללי, הגרמנים תמיד מחלקים את הזרים לגרמנים וללא-גרמנים. אני לא באמת מרגיש שיש רצון מצדם לאמץ רב-תרבותיות, כמו בארה"ב, למשל".
בוריס, שהיגר ממוסקבה בגיל 9, מספר: "בערים כמו מינכן ובכפרים הקטנים, אתה אף פעם לא תוכל להיחשב גרמני באופן מלא, וזה לא משנה באיזו רמה אתה דובר את השפה. בגלל זה, תמיד הייתה תחושה שאי אפשר להשתלב בחברה הזו 100%. הם מקבלים אותך, אבל עד גבול מסוים".
סאנה, שנולדה באוקראינה ועברה לגרמניה עם הוריה כתינוקת, הקצינה וכינתה את הדור שלה "דור מקולל". "אני מזדהה עם החברה הדמוקרטית, כן, אני מזדהה עם המדינה. ולמרות הכול, אינני יודעת איפה אגור בעתיד. לכן אני בוחרת לקרוא לנו 'דור מקולל'. יש לנו בעיה גדולה מאוד עם הגדרת הזהות שלנו, כי מי אנחנו? אנחנו רוסים? גרמנים? או אולי, בכלל יהודים? ואם אנחנו יהודים, האם זה הופך אותנו אוטומטית לישראלים? אבל היו יהודים גם לפני הקמתה של ישראל. אז, מי אנחנו?"
המרואיינים הביעו תסכול מהקשר שנקשר באופן אוטומטי בין מדיניותה ופעולותיה של ישראל לבין מוצאם היהודי. כך, ליאנה (25) אמרה כי היא נגררת בעל כורחה לוויכוחים פוליטיים, שוב ושוב: "ישראל זה נושא שצף כל הזמן, אבל אני ללא ספק מרגישה שאם לא היה לי את הרקע הזה, לא הייתי מוצאת את עצמי מדברת עליה לעיתים כה תכופות. אנשים נוטים לשפוט מהר, ולהביע עמדות שקשורות לישראל ולמה שמתרחש במזה"ת, ולכן אני הרבה פעמים מעדיפה לשמור לעצמי את עצם היותי יהודיה". עוד הוסיפו כי אי לכך, הם חוו תחושות של ניכור בחוגים מסוימים: "נשמעות הרבה היערות אנטישמיות בהקשר הזה, כשלפעמים, הגרמנים בעצמם לא מודעים כלל שמדובר באמירה אנטישמית".
מ' (26), שעובד עבור המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), קרא לתופעה "האנטישמיות החדשה": "אנשים מתחילים לעמת אותי עם מה שהממשלה בישראל עושה, או נמנעת מלעשות, ואני מזכיר להם שאני לא בחרתי את נבחרי הציבור בישראל, כיוון שאינני אזרח ישראלי. גם סטריאוטיפים אנטישמיים ישנים קיימים, בעיקר בקרב המהגרים המוסלמים במדינה, אבל לא רק. כחבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אני יכול להעיד שנשמעות פה ושם אמירות שישראל נקנתה בזכות הכסף של משפחת רוטשילד, ועוד דברים בסגנון הזה".
האנטישמיות 'הסמויה' נותנת את אותותיה, כפי שמצאו מחקרים שונים, גם בהתבטאויות הנוגעות לשואה, ביניהן דעות קדומות על מידת "הניצול" של יהודים את סיפור השואה עבור צרכיהם האישיים, או לחלופין בתגובות אגרסיביות מהצד הגרמני בכל פעם שהנושא צף או מועלה. "כשהייתי עדיין תלמיד בבית הספר, משהו קרה ביני לבין אחד המורים, אינני זוכר בדיוק מה, אבל אז אחד מהם, פרופסור לפילוסופיה, בא אליי ואמר שאם אני מתכוון להשתמש ב'כרטיס היהודי' שלי זה לא ילך לי", נזכר מיכאל (29).
אנה (26), תיארה גם היא אפיזודה דומה: "הלכתי לבית ספר גרמני 'אליטיסטי', נקרא לזה ככה, וכאשר אמרתי שאני יהודיה התגובה הראשונה של חבריי לכיתה הייתה 'את יודעת, הסיפור על אושוויץ בכלל לא אמיתי'. הייתי בשוק. לאחר מכן אחד מהם הצדיע במועל יד. המורים ראו הכול, ובקושי הגיבו".
אירועים אקטואליים שהתרחשו בזמן קיום הראיונות, כגון הפרות סדר של מפגיני הימין הקיצוני בעיר קמניץ שבמדינת סקסוניה בעקבות רציחתו של אזרח גרמני על ידי מהגרים בעלי רקע עיראקי וסורי, והתבססותה של מפלגת הימין AFD ("אלטרנטיבה לגרמניה") בפרלמנט הגרמני, נתנו גם הם את אותותיהם בקרב הצעירים. "ההתקפות הן גם כלפי יהודים. לדוגמא, היה את המקרה בו מישהו זרק חפץ על עיתונאית ישראלית במהלך שידור בברלין. אני מנסה שלא להציג סממנים יהודיים בפומבי מתוך חשש לשלומי, והתגובה של הגרמנים לכל זה היא נאיבית. הם מתנהגים כאילו אין בעיה, וגם אם בתוך תוכם הם יודעים שהיא קיימת, הם מעמידים פנים שהכול כשורה".
מ' הוסיף: "חלק מההתבטאויות של חברי המפלגה הזו, אלטרנטיבה לגרמניה, הן התבטאויות ישירות כנגד תרבות זיכרון השואה".
בתוך כך, מספר מרואיינים ציינו כי ישראל עבורם היא בבחינת מפלט אחרון במקרה ודברים יתחילו להידרדר באירופה, אבל יחד עם זאת, לא הביעו התלהבות מרעיון ההגירה: "כשעברנו לכאן, ההורים שלנו אמרנו לנו, 'אנחנו לא עוברים לגרמניה, אנחנו פשוט עוזבים את ברה"מ', וזו הייתה הגישה הרווחת. ישראל היא המולדת ההיסטורית, משם הגיעו אבות אבותינו, אבל היא יקרה, וכאוטית, ואנחנו כבר יותר מידי 'גרמנים', ביישנים ומאופקים עבורה", הודו.
כאמור, ואולי בצל האמביוולנטיות בגיבוש זהותם והחיפוש אחר תחושת שייכות, ולעיתים אף בעידוד ההורים, הצעירים היהודים בגרמניה מנסים לחזור לשורשים ולהיות מעורבים בעניינים 'יהודים', כשהדבר בא לידי ביטוי בהשתתפות באירועים, התנדבות בקהילה היהודית המקומית, ואף פעילות הסברתית על החיים בגרמניה של היום כיהודים. "יהודי התפוצות חשובים לישראל", טענו חלק מהם.
בד בבד, למנטליות הרוסית קיים משקל מסוים, בעיקר אל מול זו הגרמנית: "הרוסים הם יותר 'אנרכיסטים'", מספר מ', "זה מרתיע את הגרמנים, משום שהם חוששים שזה יפגע בסדר הקיים, החברה הגרמנית מלאה בחוקים". איגור, 32, המתגורר בהמבורג, ציין: "רוב חבריי הקרובים הם גם ממוצא רוסי, את כל השאר אני מגדיר כ'קולגות נחמדים'. במידה ומשהו יקרה לי, אני לא מאמין שאותם קולגות יהיו שם בשבילי. מכל מקום, הרוסים הם קצת יותר 'חולמניים', בעוד שהגרמנים מעדיפים לא להביע דעה ולשמר את חייהם הנוחים. כשהגעתי לאוניברסיטה כאן, שמתי לב שהמרצה שואל שאלות, ותלמידים נמנעים מלענות. אין 'כן' או 'לא' או אפילו 'לא יודע'".
זהות בין-תרבותית וזהות רב-שכבתית הן, ככל הנראה, הדרכים הכי קרובות לאפיון יהודי גרמניה בת ימינו, עם ביטויים שמושאי המחקר שלי שבו וחזרו עליהן, ביניהן "קוסמופוליטי" "חצי-גרמנים" "אירופאי" "אינדיבידואל יהודי-גרמני". שאלת השייכות במדינה בה הם מתגוררים דרך קבע גם היא רובצת כצל ואין עליה תשובה ברורה; נעה ונדה בין אינטגרציה מלאה לבין עובדות ומציאות שמזכירות להם שהם בכל זאת, כפי שכבר נכתב כאן, "שייכים, עד גבול מסוים".
הכתבה הינה חלק מעבודת גמר מחקרית שנערכה במסגרת החוג ללימודי גרמניה בת ימינו: פוליטיקה, חברה ותרבות באוניברסיטה העברית בירושלים